ימים קפואים (2)

 

ימים קפואים נמצא ברשימת 56 הסרטים הזרים שמתוכה ייבחרו ב-14 בדצמבר המועמדים הסופיים לגלובוס הזהב (גם אדמה משוגעת ברשימה). התקשרתי לברך את דני לרנר, במאי "ימים", ואז התברר לי שהוא חזר מעוד מסע סביב העולם עם הסרט, אז שאלתי איך היה

"אחרי שהקרנו את 'ימים קפואים' בהצלחה רבה בפסטיבלי הסרטים של סידני, שנחאי, מינכן, ורשה וסאו פאולו, הוזמנתי למסגרת התחרותית של פסטיבל AFI בלוס אנג'לס. חוצמזה, הפסטיבל,‏ בשיתוף עם משרד המדינה האמריקאי, עורכים תוכנית מיוחדת בשם PROJECT 20/20‏ שמשלבת יוצרים אמריקאים וזרים. הם שולחים את היוצרים יחד עם סרטיהם להקרנות בארה"ב וברחבי העולם, אז הטיסו אותי ליעדים שונים בארה"ב להקרין את הסרט ובמהלך 2007 אמשיך לטוס במסגרת הזאת.

14 אלף צופים הגיעו לסרט במשך 12 השבועות שהוא הוקרן. ‏אני ציפיתי להרבה יותר. ואתה?
"זה מספר בכלל לא רע ואני לגמרי מרוצה, בעיקר לאור העובדה שהיו לנו רק 7 עותקים, בניגוד לכל סרט ישראלי אחר וממומן שתקציב ההפצה שלו הרבה הרבה יותר גדול ויוצא בדרך כלל ביותר מ-20 עותקים. חוצמזה, קיבלנו את הביקורות הכי טובות שסרט ישראלי קיבל השנה, כל המבקרים התלהבו מהסרט – אפילו ב-AINT IT COOL NEWS‏ , ואני מאוד מרוצה כי אני מאוד אוהב את האתר הזה. 
"קיבלתי גם הרבה מאוד מיילים דרך האתר הרשמי של הסרט מאנשים שצפו בו ומאוד התחברו אליו. הלכתי גם לכמה הקרנות מסחריות (אפילו קניתי כרטיס) כדי לראות את תגובות הקהל, ובהקרנה אחת נדהמתי כשאנשים התחילו למחוא כפיים בספונטניות בסיום".

עדיין שומר על הדיי ג'וב שלך. לא היית רוצה להתמקד רק בעשייה קולנועית?
"אני מאוד נהנה להיות מנהל התוכן של ערוץ הסרטים HOT PRIME‏ וכנ"ל לגבי עבודתי כמבקר הקולנוע של 'מעריב לנוער'. אלו עבודות שאני ממש אוהב. הן גם לא באות על חשבון העשייה הקולנועית שלי כי אני מצליח לשלב את הכל. את 'ימים קפואים' צילמתי בזמן שגם עבדתי בשתי העבודות הללו. בינתיים הספקתי לסיים את הדרפט ה-14 של התסריט לסרט הבא שלי, 'קירות'. ואוטוטו אני מתחיל אחד חדש".

תאר את המשך חייו של סרט ישראלי, אחרי שהוא (כמעט) מסיים את ‏דרכו על המסכים הגדולים.
"'ימים קפואים' עדיין רץ בהקרנות בודדות פה ושם, ויש גם המון גופים שמזמינים הקרנה שלו וגם אותי, כיוצר, כדי לדבר על העשיה. עכשיו אנחנו מתחילים את העבודה על ה-DVD‏ שיצא מתישהו במהלך 2007. יש לנו המון תוספות מעניינות ולכן זה יהיה DVD‏ מאוד מושקע שחובבי קולנוע מאוד יאהבו".

אתה ממש קרוב לאלמודובר עכשיו, שגם "לחזור" שלו נמצא ברשימת המועמדים המורחבת לגלובוס.
"זאת הרגשה לגמרי כיפית להיות באותה רשימה יחד עם קלינט איסטווד ופדרו אלמודובר ופול וורהובן ולוק באסון וכל החבר'ה האלה שאני מאוד אוהב. הכל בזכות העבודה הממש טובה של המפיק האחראי אהוד בלייברג. הוא הביא את הסרט לתשומת לבם של חברי תא העיתונאים הזרים בהוליווד (המחליטים על המועמדים לגלובוס הזהב)".

מתוך כל הפרויקטים המתוכננים ושלל התסריטים שלך, מה הכי קרוב ‏להפקה? 
"'קירות'. כמו 'ימים קפואים', גם 'קירות' לא יהיה דרמה משפחתית. יהיו בו 2 בחורות ולא מעט אקדחים, ואני מאוד רוצה לעשות אותו כבר".

משורה ישחרר

כמה שעות ביממה יכול אדם לכתוב ברצף, לעבור מכתבה לכתבה, מטקסט לטקסט, מביקורת לפוסט ובחזרה, מבלי שתשתבש עליו דעתו ובלי שימקו אצבעותיו, ובלי שיסתחררו לפניו האותיות בלי שליטה?

המסך האפל

יחסיי העכשוויים עם הטלוויזיה * התרגשות בגלל פרק חד פעמי של "החיים האלה" * וכתבת עבר שסיכמה את שידור הסדרה

עד לפני חצי שנה בערך הייתי מעודכנת בכל המתרחש בטלוויזיה, מכירה את הסדרות שעלו וירדו, יודעת מה צפוי לעלות, מתכננת ערבי שידורים, מקליטה, מיֶסמקסת (Yes max), בקיצור, הייתי בנאדם. אלא ששלל עיסוקיי הרחיקו אותי מהטלוויזיה, ואני לא מצליחה לרדוף אחרי הרכבת הדוהרת. מדי פעם אני לוכדת משהו, או מנסה לפחות, כדי לדעת איפה אני חיה. הערב הקדשתי כמה דקות לפילדלפיה זורחת, שזכור לי במעומעם ששמעתי עליה משהו – והנה מתברר שמדובר כבר בעונה שנייה, ועשר דקות החסד שנתתי לה ישאירו אותה במקום בו היא הייתה עד כה בחיי – מחוץ להם.

אחר כך ניסיתי משהו ביס סטארס, מחשבות פליליות, ונזכרתי באלף סדרות ואחת כמוה. מה עם העונה השנייה של "אבודים"? איבדתי אותה שלא באשמתה. היחידה שהתחייבתי אליה בינתיים, מתוך מאמץ לשמר את מערכת היחסים היא לא הבטחתי לך הישראלית וחלק לא מבוטל בכך יש לדני גבע – אוהבת להסתכל עליו ולשמוע אותו. לא, זאת לא הישראלית החדשה שתעקוף את פרשת השבוע, שבתות וחגים ואפילו הבורגנים, ועל בטיפול אני בכלל לא מדברת, אבל יש בה נעימות מסוימת.

כך שכשקראתי היום שהחיים האלה תזכה להמשך – פרק חד פעמי של 90 דקות במלאת עשור להפקתה – קפצתי משמחה, גם כי אהבתי אותה מאוד, וגם כי הנה, סופסוף משהו שאני יכולה להגיד שאני מכירה ובקיאה בו היטב (לא כולל הסופרנוס ועמוק באדמה).
מי יביא לנו אותו?  רשת, שגם שידרה אותה בעבר?
ובינתיים, לרגל המאורע ההיסטורי שלפתי את כתבת הסיכום שלי עליה מלפני ארבע שנים, שייפתי בקצוות, והרי היא.

אומללות שמחה בחלקה
(איזה כותרת בנאלית, אה?)

משפחה אחת, לא חשוב מאיזו עדה, הלכה לטיפול נפשי. אחרי פגישה או שתיים שטח צוות הפסיכולוגיות המתוגבר שהוזעק לטפל במקרה הקשה את הדיאגנוזה שלו: "במשפחה שלכם", אמרו בעצב רב, "אתם מנהלים תחרות אכזרית אחד עם השני – מי סובל יותר".

וזו הסיבה המרכזית ש-32 הפרקים של "החיים האלה" של BBC, ששודרו בין 96'-98' בממלכה המאוחדת עוררו כזו סערת רגשות בסביבתם. כולם שם סובלים. "מיליונים התאבלו על מותה של הסדרה: הריאליזם שאי אפשר לעמוד בפניו והתסריטים החדים היו עבור מבוגרים צעירים תיאור ממצה של החיים בניינטייז", נכתב באתר BBC לאחר הודעת הפטירה.

הידד לקהילת עורכי הדין, שמכשירה עובדים מתוסכלים ויוצרים בפוטנציה, כדוגמת איימי ג'נקינס, שבגיל 27 הבינה שלימודי המשפטים אינם בשבילה. פגישה עם דני בויל ("טריינספוטינג") הביאה אותו לשכור אותה כיועצת לסרט. לאחר מכן כתבה תסריטים לשני סרטים קצרים, וסוכן ששכרה הפגיש אותה עם מפיק בחברת טוני גרנט, שרצה לעשות סדרה על עורכי דין "ושילם לי 200 פאונד כדי להגיש לו הצעה. הרעיון ל'החיים האלה' נולד בעשר דקות, על אוטובוס מס' 19, אחרי הפגישה איתו", סיפרה בראיון לאת. אל דאגה. 200 הפאונד האלו השתלמו. בעבור חוזה לשני ספרים עליו חתמה, כבר קיבלה 600,000 ליש"ט. הראשון מביניהם, "ירח דבש", התקבל בבוז אין קץ. וזה היה השני. הסדרה הבאה שיצרה, Elephant Juice, התקבלה בעוינות רבה, אף שעסקה באותם חומרים – החיים הקשים של צעירים לונדונים.

מתברר שהאומללות שצוינה לעיל אינה העדפה יהודית טהורה, היא חביבה גם על נתיני המלכה. "בעסק שלנו, בבריטניה, לא יקחו אותך ברצינות אם הגיבורים שלך לא מדוכאים וסובלים נורא, ועוד יותר, אם הצופים סובלים נורא", אמר מפיק העל של "החיים האלה", טוני גרנט ("בין השורות"), ציניקן בן 60 ויותר. יום אחד התקשר אליו מנהל BBC2, ואמר לו שמצבו גרוע כי צופיו מבוגרים מדי, והוא בתחרות עם צ'אנל 4, אליו נוהרים עולי הימים. "אז אספתי צוות צעיר סביבי", סיפר גרנט, "ואמרתי להם, 'תביאו לי חדשות מהחזית, כי אני לא זוכר איך זה להיות בן עשרים ומשהו'. מצאנו את ג'נקינס. היא יצרה את הדמויות האלו, היא נתנה לדור הזה קול". שאר הצוות שגרנט ליקט היו כותבים ובמאים ושחקנים ירקרקים ששלפו ציפורניים ומימשו את כל התשוקות היצירתיות שלהם.

הדמויות, אם אתם רוצים להיזכר
(אם לא, דלגו לראשפרק האחר)

הגיבורה הבלתי מעורערת היא אנה (דניאלה נרדיני, "לב של סמוי"). עוד קודם שנפגשו בסדרה, היתה לאנה התגוששות קצרה עם מיילס (ג'ק דוונפורט). שני המשכבים הבאים שלהם, האחד, שסימן את סוף הפלירט עם אבא של אג (אנדרו לינקולן), והשני, אחרי שאמה מתה, יכלו לטעון באנרגיות שבהם את רדינג. כמות הרעל שזרמה ביניהם יכלה לזהם אוקיינוס, וכמעט ביטלה את החתונה בין מיילס לפרנצ'סקה (רייצ'ל פילדינג). אנה הייתה הכי נוגעת ללב כשלא נסעה ללוויה של אמא שלה, ובכך שברה את אחד הטאבואים החברתיים והטלקולנועיים הכי גדולים. כשבכתה למיילס, "אני מתגעגעת לאמא שלי", ניחם אותה בדרך היעילה ביותר. החברה הטובה של אנה, מילי (אמיטה דירי), עם הקארה הממושמע, עורכת הדין המאופקת, חברה של אג כבר חמש שנים, הפכה לרכיכה כשלקתה בניאוף. נשים נמשכות לעוצמה, מספרים, ומילי הוכיחה את זה. אנה לא סולחת. 

אג, החבר הטוב של מיילס עזב את משרד עורכי הדין והתחיל לכתוב ספר, Deadly wishes. אה-הא. אבל כשאבא שלו בא לגור בקומונה, אחרי שנפרד מאמו, וכותב ספר שיהפוך לרב מכר הוא סירס אותו, ואג מצא עצמו מבשל, ואחר כך פותח מסעדה.

וורן (ג'ייסון יוז) מילא את הנישה ההומואית, ואחרי שפוטר בגלל תקרית הקשורה בכך נסע לטייל. המאהב שלו, פרדי (רמון טיקרם, אח של טניטה) עובר לגור במקומו. פנטזיית השרברב הסקסי התממשה במלואה כשלני (טוני קיורן) הסקוטי הג'ינג'י נכנס לחייו.
לדמויות המרכזיות נלוו לוויינים שקשרו את כל הנוכחים ואת עצמם אחד לשני ברשת קורים העשויים חוטי כסף וזהב נוצצים ומהפנטים.

איפה הם שותים
(בבית, בפאב ובמשרד)

מה פתאום שחמישה בני 25 – נכון שהם נראים מבוגרים בלפחות חמש שנים – יגורו באותה דירה? בגלל שכר הדירה. חדר אחד בדירה לונדונית בשכונה ממוצעת עולה כ-500 פאונד לחודש (יש עדכוני נדל"ן?), או 750 דולר, במטבע ישראלי. המשכורות שמרוויחים עורכי דין בתחילת הדרך לא מאפשרות להם לשלם על יותר מחדר אחד לאדם. לא מפתיע, לכן, למצוא בדירות לונדוניות מרובות חדרים שלושה-ארבעה אנשים במחצית עשור הרביעי לחייהם חולקים שירותים משותפים.

שלושה אתרי ההתרחשות המרכזיים ב"החיים האלה" הם הבית, המשרד והפאב. דלק העלילה המרכזי הוא האלכוהול. נדמה כי מאות בקבוקי יין, אלפי פיינטים של בירה ועשרות בקבוקי וויסקי, וודקה ולפעמים גם שמפניה נגמעו בכל פרק. שעת השידור בישראל, לפני חצות, במוצאי שבת, התאימה לגמרי לתשוקה המתעוררת לחזק את הצפייה בהיצע המקומי.

צריכת הסמים נמוכה קצת יותר, אבל רק כי לא היה להם מספיק כסף לממן את התענוג. גראס בסלון היה בגדר אירוע יומיומי. כל השאר, באירועים חגיגיים יותר. אם מסתכלים על תרבות הפנאי שלהם, היא כללה רק טשטוש חושים. אלכוהול, סמים וסקס, ובסדר הזה. כן, כל האמירות על דור מפוחד והיסטרי, נטול שאיפות, מעמקים, יכולת להיות בקשר וכישרון לשנות את העולם, התנקזו ל"החיים האלה", לאסקפיזם מוחלט.

המצלמות ליוו אותם לכל מקום. השירותים והמקלחת היו אתרי פעילות מועדפים לצילום. גם המיטה. הסקס היכה בעדשה ללא רחמים. הפנים הוארו באופן רך יותר או פחות, מחמיא ולא מחמיא. אנה יכולה היתה להיראות יפהפיה, או סתם אשה סתמית וחיוורת. מילי נראתה נפלא מזוויות מסוימות. כך גם אג, שיכול להיראות בובתי לגמרי עם עיני התכלת ואודם השפתיים, ומיילס, שאצלו הכל תלוי היה בזווית השיער. הרעמה של פרדי תמיד נצצה, הסלון והמטבח לעולם היו מטונפים. הדירה הגדולה מעיקה וקלסטרופובית.

הפוסטר של "נהג מונית" הזכיר שהנואשות של רוברט דה נירו עדיין כאן. כשאנה עמדה במשרד של מיילס, מאחור, על המדף, הונח ברישול ספר החוק הסקוטי, אנה היא סקוטית. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם של סדרת טלוויזיה אחת בדורה.

ויש גם טיפול
(עכשיו כבר התרגלנו, אבל פעם זה היה בונוס כפול) 

כמעט כולם הולכים לפסיכולוגית. לאותה אחת. אבל רק קולה נשמע – כלומר אנחנו לא רואים אותה. כשוורן הלך לטיפול, הפריים נשאר סגור לגמרי על פניו. כשאג ישב שם, לבד או עם מילי, הפריים נפתח קצת יותר. כשמילי הגיעה לטיפול, המצלמה הכי רחוקה ממנה. כל תנועת גוף שלה נרשמת. כל פכירת אצבעות. בכלל, שפת הגוף של הדמויות, המבע הכי קטן, המחוות הכי זעירות לא נעלמו כאן. המוקפדות הסגנונית והארגונית מושלמת. השיחות, המאבקים, הקללות, האלימות והתשוקה, הכל נמדד בעזרת משקולות כל כך מדויקות, עד שנראה כי פוצחה נוסחת העל לסדרה המושלמת."החיים האלה" זכתה לאהדה גורפת.

הפרק האחרון שלה, שנקרא "אפוקליפסה", יכול היה להיקרא גם "החתונה", וכמו כל חתונה קולנועית, שלא לומר קרקעית, קרה שם הרע מכל. הם חיו באושר ועושר? סביר שלא. השלדים הוצאו מהארון, הטוב נהיה טוב יותר, הרע נהיה רע. פרק אחרון קלאסי ומדכא עד עפר. מיילס ואנה לא יהיו יחד. אבל פרדי ולני, שהגיע בחצאית סקוטית, כן. אג ומילי נפרדו בגלל רייצ'ל (נטשה ליטל), מפלצת הפורצלן. ג'ו (סטיב ג'ון שפרד) וקירה (לואיזה ברדשו-ווייט), ששיננה את "הכללים" עד זרא התאחדו. וורן חזר עם חולצת הוואי. בפריים האחרון הוא מרים כוס ומחייך. על מה בדיוק? מה יהיה? לעולם לא נדע.
גרנט, מפיק העל הסביר "יש סיבה אחת למה תוכניות טלוויזיה בארצות הברית נחלבות עד שהן מתייבשות. במילה אחת, כסף. אף אחד לא עושה כסף בטלוויזיה הבריטית. צילמנו 32 פרקים, שזה כמעט שלוש שנים מחיי. בכנות, הפסקנו כי התחלתי להשתעמם".

השיעמום עבר כנראה, ואני להוטה לדעת מה עלה בגורל החיים האלה שלהם.

שש דרגות

Six degrees of separation

על פניו כל אדם מחובר לאחר באמצעות מקסימום שישה צעדים.
מאחר שרוברט אלטמן ופיליפ נוארה מתו השבוע, קישרתי ביניהם קולנועית.
1. פיליפ נוארה* זכור בעיקר בזכות סינמה פרדיסו שביים ג'וזפה טורנטורה
2. שחתום על מלנה בו הופיעה מוניקה בלוצ'י
3. ששיחקה בדרקולה
4. בו השתתף אנתוני הופקינס
5. שכיכב בחניבעל עם ג'וליאן מור
6. שלא תישכח בזכות תמונות קצרות של אלטמן
מ.ש.ל
נסו ותיהנו, זה עובד תמיד.

* (ב-imdb לא הספיקו לעדכן, בטח בגלל בליסת ההודו הממולא)

 

בוראט
 

נכון כתבתי על התור לבוראט? מתברר שגם כתב ה-New York מתלונן על התור הנחשי, לא רק הישראלית המפונקת.

חצי שנה למאבק

איך שהזמן. מתברר שקרב המפיצים במבקרים המקומיים נמשך כבר חצי שנה, ויאיר תיאר בפנאי פלוס כהלכה את כל תולדות. חייבת להודות שאני הרבה פחות מצטערת ממנו, מאחר שים של סרטי זוועה נחסך ממני. נכון, היו גם כמה סרטים שניזוקו ושפספסתי בגלל המהלכים האלו, אבל אני לא חושבת שיש ביניהם ולו יצירת מופת אחת. מה גם שברוב המקרים הצלחנו לעקוף את רוע הגזירה בדרך זו או אחרת. חבל באמת על כמה סרטים שיאיר ציין, ושהציבור לא זכה להיחשף אליהם, אבל זה המחיר שהמפיצים מוכנים לשלם.
אם זה מתאים להם, בבקשה, שייהנו.

 

 

פוטו? הופ!

נו, אז גם אני צילמתי את ניו יורק

לא רק שאין אדם בעולם שאינו מצלם, לא רק שכל סלולרי הפך לכלי נשק קטלני, לכל אדם יש גם ספייס להצגת התמונות שלו, באיזה כמות שירצה, למשך זמן אינסופי ולכמות בלי מוגבלת של אנשים שיכולים לצאת ולהיכנס ולהביע דעה על כל פריים.
לא כל אחד הוא אנני לייבוביץ' ולא כל אחד יציג במוזיאון בברוקלין, אבל הצורך הזה, לתעד ולצלם בלי הפסקה וגם להראות לעולם מסופק כעת די בקלות. הגבולות מיטשטשים במהירות, ואני יכולה לשער שלא ירחק היום ומישהו יארגן תערוכת פליקר עולמית בגוגנהיים בבילבאו.
פעם רק תיירים הסתובבו עם מצלמות ברחובות, היום כולם הפכו לתיירים נצחיים.

אי אפשר להגיע לניו יורק בלי לבקר לפחות פעם בסנטרל פארק, ומהו סנטרל פארק ללא שלכת.
איך אפשר לחרוג מהדימויים השחוקים של שלכת? אי אפשר. אז לא חרגתי.

 

 

 

 
וזה העץ של "עמוק באדמה". אני בטוחה.
 
 
 
אין שום קשר בין הנער עם הכלב והילדה עם הסלולרי, אבל לרגע אחד, בו שניהם היו בפריים שלי, יכולתי לדמיין שעוד שנייה הם ייפגשו וימשיכו משם הלאה בלעדיי.
 
 
 
 
יום אחד, אחרי התערוכה של קיקי סמית בוויטני ירדתי את שדרות מדיסון. לחנויות שברחוב אין שום סיכוי שאכנס, אה כן, חוץ מאשר לד.ק.נ.י אז צילמתי כמה חלונות ראווה מבחוץ. שימו לב לטרנד החיטה. מה זה צריך להיות? פתאום ראיתי שמפראדה יוצא מישהו שנראה כמו תיכוניסט מעוצב כרבולת עם תיק גב שמוט ואולסטאר מבוצבצות. כלומר אם הוא יכול, אז גם אני, לא? זהו שלא.
 
 
 

בסוף נכנסתי לבארני'ס, כי בכל זאת, זה מעין כלבו, ואוכל להיבלע בקהל, ואפילו העזתי לצלם את המגפיים אותם רציתי. אלו ב-1,220 דולר. אז כך הם נראים, השחורים, באמצע, עם השרוכים. פחדתי שיתפסו אותי בקלקלתי וישליכוני לכלבים, אבל לא, ממש לא. nobody cares.

non post

 

כמה מצער. פה צריך היה להיות פוסט תמונות מסעיר (אממ, טוב, לא להגזים) מניו יורק. אבל מאחר שצילמתי אותן ברזולוציית ענק (חלקן מיועדות לעיתון) אני לא מצליחה להקטין אותן ולהעלותן ל"רשימות". כבר קיבלתי מהיועץ הטכני הצמוד את התוכנה הזאת בצירוף ההוראות הבאות:

תפתחי תמונה, תלחצי קונטרול+R, ותכתבי בתפריט שנפתח רוחב של 450. את הגובה הוא יקבע לבד. תלחצי אוקיי, התמונה תקטן, בתפריט file תשמרי אותה בשם חדש.

הורדתי, ומה עכשיו? מונח אייקון התוכנה על הדסקטופ, אבל איך אני מחברת בינו לבין התמונות הנמצאות ב"מסמכים"?
קשה, קשה להיות מוגבלת.

עדכון, חמישי, 9:43:

קיבלתי כעשר הצעות, ועל כך אני מודה מאוד, אבל בינתיים אני לא יודעת איפה טמונות התמונות: כלומר, הורדתי אותן מדיסק און קי, ובאופציות שעלו לי כשרציתי לטפל בהן היה לשלוח אותן למסמכים. זאת עשיתי, אבל בינתיים הן נעלמו איפשהו, ואני אפילו לא מצליחה להגיע אליהן.

 

 

עדכון: 9:51: נס!

הצלחתי בדרך לא ברורה!
מה עשיתי? התחלתי לחפש את הסוררות ב"חיפוש", אחת אחת, ופתאום מצאתי. לחצתי על התמונה, ואז הופיעה אופציית הריסייז, אמרתי כן על "סמול", ונהיה!.

עכשיו, מה זה פה? חלק מכתובת על ספסל בסנטרל פארק, שאני עוד צריכה לתרגם, וזו המילה האחרונה שבה, שהיא גם המילה הראשונה של שם הבלוג בצרפתית, "לחיות".

וזה מה שכתוב על הספסל:

alteri vivas oportet, si vis tibi vivere

דוברי הלטינית (?) יכולים לתרגם?

עדכון:

One must live for another if he wishes to live for himself

סויסייד איז פיינלס

MASH: Suicide is Painless

Through early morning fog I see
visions of the things to be
the pains that are withheld for me
I realize and I can see…

[פזמון]:

that suicide is painless
It brings on many changes
a
nd I can take or leave it if I please
.I try to find a way to make
all our little joys relate
without that ever-present hate
but now I know that it's too late, and

[פז…]

The game of life is hard to play
I'm gonna lose it anyway
The losing card I'll someday lay
so this is all I have to say.

(פז…)

The only way to win is cheat
And lay it down before I'm beat
and to another give my seat
for that's the only painless feat.

(פז…)

The sword of time will pierce our skins
It doesn't hurt when it begins
But as it works its way on in
The pain grows stronger…watch it grin, but…

(פז…)

A brave man once requested me
to answer questions that are key
is it to be or not to be
and I replied 'oh why ask me?'

(פז…)

'Cause suicide is painless
it brings on many changes
and I can take or leave it if I please.
..and you can do the same thing if you please.

+ + +

לא אחד השירים העצובים שנכתבו אי פעם?
והמשפט

The sword of time will pierce our skins
מנקב את הלב, וכך גם המשך הבית הזה.
+ + +
הלב הצעיר שהושתל לאלטמן בגיל 70 שירת אותו יפה 11 שנה. יש שיגידו שזה מעט מדי.  אבל זה תמיד מעט מדי, ואת המשפט "חייתי מספיק" קשה לשמוע מהרבה אנשים, ולא משנה באיזה גיל, אלא אם אתה רוצה להתאבד.

 
עדכון: בקמרה אובסקורה ייערך ביום ראשון הקרוב, 26.11 מהשעה 16:00 ערב מחווה לאלטמן. הבמאי סרז' אנקרי ירצה על עבודתו ולאחר מכן יוקרן "השחקן".
הכניסה חופשית, אולם מאחר שמספר המקומות מוגבל יש להירשם בכוכבית 3511

אלטמן הלך לעולמו

רוברט אלטמן נפטר בגיל 81. במאי גדול.

לא אהבתי את הסרט האחרון שלו, סרט סיכום בהגדרתו, "המדריך לחיים בכפר".
סיבה טובה לרגשי אשמה.

אהבתי מאוד את
"פארק גוספורד"

אהבתי קצת את
"הנשים של דוקטור טי"

אהבתי מאוד מאוד את
"תמונות קצרות"
"השחקן"
"מ.א.ש" (ואת שיר הנושא)
"3 נשים"

(סליחה על המבזקיות. המשך יבוא).

כך הפסדתי 500 דולר (ועוד קצת ניו יורק)

חייבת, חייבת שנה בניו יורק, אחרת חיי אינם חיים.
זו צריכה להיות משימת העל שלי.

בינתיים החמצתי הזדמנות פז להאריך את שהותי בעיר, ומעשה שהיה, כך בדיוק היה:
הגעתי לשדה אחרי אריזה מפרכת שכללה קפיצות טרמפולינה על המזוודה כדי שתיסגר (לא קניתי כלווום, אני ממש לא מבינה את המזוודה הזאת), והנה, בעת תהליך הצ'ק-אין שנעשה בעזרת מכשיר פלאי דמוי כספומט דיווח הפלא שהטיסה Over Booked והציע לי לוותר על מקומי תמורת 500 דולר ודאגה לכל צרכי עד הטיסה הבאה.
מתוך חולשת הדעת, חרדה טיפשית והצורך להחליט תוך הקשה אחת בזמן אפס ויתרתי על הרעיון.
למה? למה? למה?
אולי כי אנשים מסוימים חושבים שאסור להם ליהנות יותר מדי וחוששים להתגרות בגורל?
כן, בדיוק כך, טיפשי ככל שזה נשמע.
לא נורא, בפעם הבאה אגיע מוכנה נפשית לרעיון שהנסיעה לשדה בדרך הביתה היא לא דווקא
One way ticket.

והבונוס שהיה לי בכ"ז בטיסה: ישבתי ליד חבר טוב של דארן ארונופסקי (הקישור בחסות סינמסקופ). אמרתי לו, נו, כבר היית מביא אותו הנה, הנהן לי החבר (ישראלי החי בניו יורק) בביטול. אבל מצד שני, אני יכולה לאכול את הלב בשקט על שלא הייתי שם, בסוהו, כדי לשמוע אותו. בושי לך.

נערת ה-20 דולר

מה אפשר לקנות בניו יורק ב-20 דולר, וליתר דיוק ב-19.99, איך שתיתי בסטארבקס תה בחינם, ולמה כמעט הפסדתי 115 דולר. מדריך קניות לחנווני המצוי, בלי קלאס ובלי נעליים, אבל בסוף יש מגפיים

(יש לי חשד סביר שהפוסט הזה לא כל כך מיועד לגברים, וסליחה אם אני מפלה מישהו)

ביום הראשון שלי בעיר, כשכפיי מלאות במאות דולרים, לא הצלחתי לקנות דבר. פשוט מאוד, איש לא רוצה לפרוט שטר של 100 דולר, מן הסתם מחשש שהוא מזויף. וכך מצאתי עצמי בסטארבקס מזמינה תה ובייגל ומושיטה לאיש הירקרק 100 דולר. לא היה לו עודף לדבריו, ומאחר שהתה כבר היה מוכן הציע לי אותו בחינם. ניצחתי את השיטה או ניצחתי את השיטה?
עכשיו, מה אני עושה בכלל בסטארבקס המוקצה? חשבתי שאוכל להשתמש באינטרנט שם, אבל אז התברר שצריך לרכוש מנוי ל- Tmobile וכך הבנתי שיחסיי עם הרשת הסתיימו. ובנוסף, אחרי הביקור הראשון ההוא, כשראיתי שלכל אנשי הלפטופ יש כלים קטנטנים וחתיכיים לעומת המפלצת הענקית שלי, לנובו 3000 C100 הבנתי שעדיף לי להשאיר אותו בבית, כי הרי ממילא בשום בית קפה אין שולחן גדול מספיק בשבילו ולא רציתי שהוא ירגיש זר ומוזר בקרב אחיו המפותחים יותר.

חובבת תיאטרון עלק

מכירים את הקטע הזה של אנשים שבארץ לא רואים תיאטרון (מאלף סיבות), אבל איך שהם מגיעים לניו יורק הם מוכנים להשקיע את מחצית הונם המדווח על ברודווי ואוף ואוף אוף? כזאת אני. וכך הפכה ההצגה של ג'וליאן מור, Vertical Hour לאובססיה הקטנה שלי. אחרי שהבנתי שכרטיסי הזמנה לא יצנחו עלי משמים שמעתי שחסל סדר עמידה בתורים ושאפשר לקנות בקלות במאניית התיאטרון .
מרוב התלהבות לרכוש בשלישי להצגת הצהריים של רביעי, לא שמתי לב שרכשתי לשבוע שלאחר מכן. לא שהייתה לי בעיה, חוץ מאחת קטנה, שכבר לא אהיה בעיר. על אף אלפי ההזהרות באתר שאין לשנות ולהחליף ולבטל התקשרתי למשרד המכירות והסברתי שנבצר ממני. משום מה הכל עבר בקלות, והבטיחו לי שם שהכסף יוחזר לי. עכשיו אני רק מחכה לראות שזה באמת יתבצע (ואלו ה-115 דולר על 2 כרטיסים שכמעט איבדתי. ואולי לא כמעט, מי יודע).

ח/תולה על מגפיים

רק דבר אחד רציתי לקנות בניו יורק, מגפיים שחורים עד הברכיים, עם עקב סביר ורחב ושרוכים. כן, יש לי פטיש לשרוכים מאז הצבא. נשבעת. כיתתי רגליי בכל חנויות הנעליים בעיר, בסוף מצאתי גרסה אחת (בדיזל? אולי) ב-139$ אלא שהם לא היו נוחים. גרסה שנייה ומדהימה, כלומר מושלמת חשפתי בסוף בבארני'ס, והיא עלתה רק  1,220$. אין לדעת מה היה קורה אלמלא מצאתי קודם לכן את גרסת הסנצ'רי 21 (ע' ברשימה למטה), כלומר ייתכן שהייתי חוזרת עם הבארני'ס על הידיים (כי על הרגליים הייתי מתקמצנת לנעול אותם).

אבל איפה רשימת הרכישות ב-19.99?

* קורדרוי ירוקים שבע שמיניות (אמרתי שאני אוהבת קורדרוי, נכון?) ב-H&M

* שבוע יוגה חופשי ב- Laughing Lotus.

* חלוק רחצה ורדרד וקטיפתי+גרבי-בית ב-DSW.

* מעיל פוך בורדו קצר ובעל גזרה נאה ב-Daffy's.

* To Kill a mockingbird במהדורה מיוחדת לקראת חגיגות ה-40 לספר בבארנס אנד נובל.

ומה עלה פחות

* ארוחת נודלס וסאקי בריפאבליק – 16$.

* סרט – 10.75$.

* 6 נסיעות בסאבוויי – 10$.

* טייטס לחד"כ (או ליוגה) בגאפ – 9.97$.

* 2 זוגות גרביים שחורים באולד נייבי – 5$.

וסוף סוף, למגפיים

ירדתי לצ'יינה טאון, קאנאל סט' וגו', ובסוף מצאתי עצמי בסנצ'רי 21, לשם כלל לא התכוונתי להגיע.
אבל שם, שם נמצאו מגפיים שחורים (בלי שרוכים אבל חוץ מזה מושלמים) של ליז קלייבורן – 57$.

ומה את עושה פה, סליחה?

מאחר שבחוץ מזרזפת רוח קלה וגשם רטוב, אני מעדכנת מתוככי המערה.