עצבים חשופים (2)

תקציר הפרקים הקודמים: אהבתי מאוד את "אדמה משוגעת". הגבתם. כתבתי עוד פוסט בו הזכרתי את הסרט. הגבתם שוב. הצגתי את קובלנותיכם לדרור שאול, הבמאי, והוא השיב עליהן בשמחה. בינתיים, אגב, צפו ב"אדמה משוגעת" 100 אלף איש. קבלו ראיון המורכב משאלותיכם (Twister, חנן כהן) ומשאלותיי

 

איפה יש היום כניסה כה מאובקת לקיבוץ? נראה שלא הצלחתם לשחזר אחת כזו, ולכן צילמתם בשער צדדי.

"בחיפושי אחרי אתר צילום שיתאים לתסריט ולוויז'ן שלי לגבי הסרט נתקלתי בבעיה גדולה: אין היום בישראל אף קיבוץ שנראה בדיוק כמו שראיתי את הקיבוץ בשנות ה-70. בתקציב, למרות שהיה יחסית גבוה, לא היה אפילו עשירית ממה שנדרש כדי לבנות קיבוץ מאפס, שזה דבר שרק סרטים אמריקאים עתירי ממון יכולים להרשות לעצמם. לכן נאלצנו לבחור בפתרון ביניים (יקר יחסית) ולפצל את ההפקה לצילומים בשלושה קיבוצים שונים ובאולפן.
"את השדות ושער המשק צילמנו בקיבוץ רוחמה המקסים בנגב. את הדשאים, השבילים, חדר האוכל ושאר צילומי החוץ צילמנו בניר אליהו, קיבוץ שבו לאן שאתה מסתכל אתה רואה עץ עתיק, מדרון יפהפה או ספסל שומר סוד. את הרפת האותנטית צילמנו בקבוצת שילר, ואת פנים חדרה של מירי צילמנו באולפני נופר בפתח תקווה, משום שהיה בלתי אפשרי לצלם בחדר אמיתי בגלל מידותיו הקטנות. החדר שבנינו לצורך הפקת הסרט הוא שחזור מדויק של החדר של אמי בקיבוץ כיסופים, אבל באולפן בנינו קירות זזים כך שהיה נוח לצוות הצילום לזוז מהר יחסית מעמדת מצלמה אחת לאחרת.
"הסט של שער הקיבוץ היה חשוב ביותר עבורי משום שרציתי שישדר מספר רב של אלמנטים ורגשות בסרט. קודם כל החיבור בין מגורי בני האדם לטבע שמקיף אותם, במובן היפה וגם במובן השומם, הנידח והאינסופי. שנית, הגדר ששומרת על בני האדם כלפי חוץ, מול השאלה מי שומר עליהם מבפנים, בתוך השטח השמור כביכול. שלישית – האוטובוס כגיליוטינה שמפרידה אנשים ומותירה את הגיבור כל פעם יותר ויותר לבד. מעבר לזאת רציתי להעביר את תחושת החום בקיץ, דבר שהאבק שמפליא להצטלם תמיד נתן לי.
"אמנם נאלצתי לשלם מחיר קטן באותנטיות – שכן בשנות ה-70 ברוב הקיבוצים האוטובוס היה נכנס פנימה להוריד ולאסוף את הנוסעים ולא היה עושה זאת מחוץ לשער המשק – אבל כל במאי שבוחר אתר צילומים חייב תמיד לשקול את החסרונות מול היתרונות. הכי חשוב קודם כל שהבמאי יאהב (מאוד) את אתר הצילום כדי שיוכל לצלם בו, ויותר מכך הוא חייב להיות בטוח שגם הצלם אוהב את האתר, כי אחרת אין סיכוי להשיג תוצאה מרגשת.
"סצנות תחנת האוטובוס בכניסה לקיבוץ עוררו גלים גם בפסטיבל טורונטו וגם בפסטיבל NHK טוקיו והפכו לשיחת היום בגלל הסמליות שהן מעבירות, שמשרתת היטב את הסרט. כולם דאגו להזכיר את הסצנות האלה כדוגמה להצלחה קולנועית ועיתונאים רבים שאלו על הנושא, כך שבעצם בשבועות האחרונים קיבלתי עוד חיזוק לעובדה שגם אם החלטתי לא היתה מושלמת מבחינה היסטורית – הרי שבסיכום הכללי הסרט רק הרוויח ממנה".

באולפן של תוכנית אירוח יפנית. מפחיד

הקיבוץ באמצע שנות ה-70 בסרט מוצג כאפור, נזירי, עני ועלוב, אבל שנות ה-70 היו השנים הכי טובות של הקיבוצים, ויש הבדל עובדתי כמעט בלתי נתפס בין הקיבוץ דאז לבין איך שהצטייר בסרט. מבחינה אידיאולוגית הנאומים של המורה ושל מזכיר המשק התאימו יותר להלך הרוח של שנות החמישים תחילת השישים, לא אמצע השבעים.

"נקודה מעניינת ועם זאת לא מדויקת . ראשית, הקיבוץ המוצג בסרט לא מוצג כקיבוץ סתם לשם הצגתו או בחינתו המחקרית, אלא כפלטפורמה לקיום העלילה של הגיבור בן ה- 12 שבשנת הבר מצווה שלו מתעמת עם ערכי הקיבוץ כאשר הם נערכים למלחמה מול אמו המתדרדרת שחיה בקהילה השוויונית אבל (לטענתה) לא מקבלת ממנה די סיוע.
"שנית – לא היתה לי כוונה להציג את הקיבוץ כאפור, עני או עלוב, אבל היתה לי כוונה ברורה ועיקשת להציג אותו כנזירי משום שלטעמי הקיבוץ היה מקום נזירי, אפילו מאוד נזירי, עד לפני שנים אחדות. מקום שבו קבוצת אנשים מאמינים במערכת ערכים (שלדעתי) גדולה בכמה מספרים בהשוואה ליכולת האמיתית שלהם להכיל את החיים ואותה עצמה. מקום שבו מי שלא הולך בתלם מיד מוגדר כשונה ומתוך כך סובל. על כן אני שמח שנושא הנזיריות עלה, כי כוונתי המקורית הצליחה.
"שלישית – למיטב ידיעתי וזכרוני, שנות ה-70 לא היו השנים הכי טובות של הקיבוצים. הן היו טובות, אבל שנות ה-60 היו טובות הרבה יותר. עם זאת, הטענה כאילו הקיבוץ המוצג בסרט הוא עני ועלוב או 'שיש הבדל עובדתי כמעט בלתי נתפס בין מה שהלך אז בקיבוצים לבין איך שהצטייר בסרט' הן טענות מעניינות ששווה להתעמק בהן לרגע.
"לגבי עוני או עליבות, הכל שאלה של מה החלטתי להראות בסרט. זאת אומרת איפה הוא קורה? לדעתי (וזו גם היתה כוונתי הבסיסית) אין שום דבר עלוב בסרט למעט החוץ של החדר של מירי, אלמנט שהשקעתי מחשבה רבה איך להעביר אותו. איך להראות שלכולם יש גינות יפות ורק מירי גרה במקום מוזנח. היא לא כמו כולם.
"אם נרחיב את הטענה ונשאל – אז למה בעצם לא טרחתי להראות את יופיו של הקיבוץ? למה לא הראיתי גינות מוריקות או מקומות יפים אחרים? התשובה לכך היא שמה שמוביל סרט הוא העלילה שלו, ולא איזון כזה או אחר בין כיעור (כביכול) ליופי, או בין ריקבון לאסתטיקה. הסרט מראה רק את מה שהסיפור דורש. ואם הייתי צריך לחשוב כל העת על איזון בין פאר היצירה לבין עליבות, הרי שהייתי מפסיד את העלילה, והסרט לא היה מביא כל כך הרבה צופים בחמישה שבועות הראשונים שלו באקרנים, לא היה זוכה בפרס אופיר ולא היה מייצג את ישראל בפסטיבלים טורונטו, פוסאן, HNK טוקיו, ועוד כמה שאיני יכול לספר עליהם כרגע. לחשוב יותר מדי על איזון זוהי טעות ששמורה לרוב ליוצרים שמאבדים יכולת להפריד בין עיקר לטפל. יצירה חייבת להיות ישות סובייקטיבית. אחרת אינה מעניינת.
"ורביעית – אם כבר נדרש ממני להיכנס למתמטיקה של כמה פרחים צולמו וכמה גינות מוריקות נראו לעומת כמה אבק, אני מבקש להפנות לסצנות יפות מאוד שמתרחשות למשל בשדות מרהיבים בעוצמתם, בעפיפונים, במפקד אש, בחורף ובמחנה עם האש.
"לגבי נאומי המורה ומזכיר המשק: ככה בדיוק דיברו במקום בו נולדתי וגדלתי. אבל אני מניח שלכל אדם הזכרונות השמורים עמו. ועוד נקודה – חשוב לזכור ש'אדמה משוגעת' הוא יצירת אמנות פיקטיבית (fiction) שאינה מתיימרת להיות יצירה דוקומנטרית. מהטעם הזה אין בסרט טבלאות, דיאגרמות, הסברים של קריין או מובאות של פסיכולוגים דוגמת ברונו בטלהיים האוסטרי שדווקא כתב את הספר וצילם את הסרט הדוקומנטרי 'ילדי החלום'".

עוד קצת על השחזור: אוטובוסים כאלה לא נראו על כבישי הארץ מאמצע שנות ה-60 שלא לדבר על האמבולנס העלוב. כל האבזור היה מצחיק, החל מהבגדים, דרך החזיה והתחתונים איתם מופיעה האם בסצינה הראשונה שלה, כיתות הלימוד, חדר האוכל. הייתי ילדה קטנה בשנות השבעים ואני זוכרת איך תמיד אהבתי לבוא לקיבוץ כי הכל היה תמיד מטופח ומלא פרחים ותמיד היה להם קישוט ספציפי לכל חג… עליבות כזו? בחיים לא. מי שצריך היה לעשות תחקיר על החיים בקיבוץ בשנות השבעים ועל האבזרים בהם השתמשו ומה היה אז, עשה עבודה שלא מצדיקה משכורת.

"נולדתי בקיבוץ וגדלתי בו בשנות ה-70. עבדתי עם מעצב אומנותי מהטובים בארץ שאף זכה בפרס אופיר על עבודתו. במהלך התחקיר בפרה-פרודקשן עבדנו עם מספר ארכיונים ואם אינספור יועצים תקופתיים. האוטובוס המופיע בסרט הוא בדיוק האוטובוס שהסיע מתל אביב לכיסופים בשנות ה-70 ואפילו בתחילת שנות ה-80. הטרקטורים, האופניים, הבגדים, וכל שאר האבזור, נבחרו בקפידה רבה ותוך השקעת מחשבה ועבודת רגליים רבה.
"הייתי יכול לחפש עוד דוגמאות והוכחות לאיך היה, כמה ומתי. אבל אם אתחיל בתהליך אחטא לעצמי ולסרט. האם זה באמת משנה לצופים איך בדיוק רצחו לי את הכלב שזיווג את הכלבה של השכן? או האם באותו היום לבש הרוצח בגדי עבודה כחולים כי האפורים היו בכביסה, או שלבש בגדי עבודה אפורים כי הכחולים נקרעו בקטיף המנגו? או אולי היה זה אבוקדו ולא מנגו בכלל? או תפוזים? והאם לעץ תפוזים יש קוצים? הפרטים האלה לא באמת משנים משהו ביצירה. וההתעסקות בהם משעממת ושמורה לאלה שלא נהנו מהסרט".

 

איך אומרים "אדמה משוגעת" ביפנית?

מה חשבו היפנים על הסרט?

"מדהים. לא האמנתי שיבוא יום ואעמוד מול קהל של יפנים שימחא כפיים וישאל שאלות כה נוקבות ועמוקות על סרט שנעשה במקום כל כך רחוק ומתרבות שונה. הם שמחו על ההזדמנות להיחשף לתרבות הישראלית בנושא שאינו אלימות או פוליטיקה". 

אחרי שהסרט נשלח להוליווד העבודה שלך שם רק מתחילה. 

"הרצת סרט לקמפיין האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היא משימה קשה ומסובכת. מתוך אלפי חברי אקדמיה אמריקאים יש רק כ-700 שמתנדבים להצביע לקטגוריית הסרט הזר. החברים האלה מתחלקים לארבע קבוצות שכל אחת צופה ברבע מ-60 הסרטים. לאחר מכן יש הצבעה ובעקבותיה דרוג של 9 הטובים ביותר ואז יש ועדה של כ-50 חברי אקדמיה שבוחרים מתוך ה-9 את 5 המועמדים. או-אז מתקיימת הצבעה נוספת של כל אלפי חברי האקדמיה האמריקאים שעל מנת להצביע חייבים לראות את כל חמשת הסרטים.
"האקדמיה האמריקאית נותנת לכל סרט הקרנה אחת. על מנת שיהיה סיכוי ממשי צריך לקנות עוד כמה הקרנות וגם לארגן הקרנות ביתיות לחברים כדי להפיץ את השמועה מפה לאוזן. צריך לפרסם מודעות בעיתונים ובאמצעי תקשורת אחרים. צריך להיות בארה"ב מספר שבועות. חברת המכירות שלנו, בוואריה פילמס, כבר הריצה לאוסקר כמה סרטים ('להתראות לנין', 'סופי שול') שחלק מהם זכו ('אי שם באפריקה').
"אנשי סאנדאנס שסייעו לי בפיתוח התסריט – כולם תומכים בנו. ביניהם השחקנים סאלי פילד ואד האריס והיוצרים של 'טראפיק', 'החשוד המיידי', 'JFK', 'רשימת שינדלר' ועוד. בפעם הראשונה מזה שנים יש אחדות דעים בקשר לסיכוי שיש לסרט הישראלי להגיע רחוק באוסקר. עם זאת יש לזכור שאנחנו מתמודדים מול עשרות סרטים מהטובים בעולם – לדוגמה 'לחזור' של אלמודובר. עיקר העבודה כרגע היא בגיוס המימון לקמפיין. דרושים לנו עוד כמאה אלף דולר ואני מזמין את מי מהגולשים (שיש לו ורוצה) לתרום להרצת הסרט לאוסקר".

יש לך זמן לחשוב כבר על דברים אחרים?

"המאמצים בהפצת הסרט בארץ ובקמפיין האוסקר בארה"ב לא מותירים הרבה זמן לכתיבה של משהו חדש, אבל אני כבר עובד על 'מבצע סבתא 2 – שובו של הקרמבו', שקורה 5 שנים אחרי 'מבצע סבתא'. בדרך לא דרך מצליחים כוחות הביטחון לאתר את קרמבו שנעלם בהר בגליל בו הוא עושה מדיטציה ומגייסים אותו למשימה לאומית חדשה: גדר ההפרדה כמעט הושלמה ויש רק כפר אחד שבו יש מקטע של כמה מאות מטרים שמדינת ישראל לא מצליחה לפתור כבר שנים. קרמבו מקבל שופל ומתבקש לשרטט את הקו של הגדר תוך שהוא מביא את שני הצדדים להסכמה".

8 מחשבות על “עצבים חשופים (2)

  1. זה ראיון בלעדי לאתר רשימות, או שהוא מתפרסם גם במקום אחר?
    ת'כלס, ובניגוד למה שחשבתי בעבר, קשה לי להאמין שיש סיכוי שיזכה באוסקר, התברגות לתשיעייה ייחשב להישג.
    אני לא מסכים עם דרור שההתמקדות בפרטים האלה שמורה למי שלא נהנה מהסרט – לדעתי דווקא אלו שמחפשים ממה לא להינות רואים את כל הפרטים השוליים (לסרט) האלו.

  2. חסרים ראיונות מסוג זה שלוקחים אותך הלאה, אחרי הטריביה ובלבול המוח. תמשיכי עם זה ככה. לכי הלאה. פה לא מודדים לך מטראז' ומילים.
    תודה

  3. וזה שמדובר בתיאור פיקטיבי.

    אני מודה לך (דבורית) על ההתייחסות ולדרור על התשובות. אני לא זוכרת (וגם לא צוטטתי כך) שהתלוננתי על חוסר בגינות מוריקות או על "מתמטיקה של פרחים"… וגם ההערות שלך לגבי המנגו או האבוקדו הן מיותרות, דרור. אם אתה עונה ברצינות, אז תענה ברצינות. אם המטרה שלך היא לענות בציניות, אז אני מוותרת. או במילים אחרות: תענה לעניין.

    טעות בידך, לא הלכתי לראות את הסרט במטרה להשתעמם- עקבתי אחרי הסרט וחיכיתי שיעלה לאקרנים והלכתי לראות אותו בחברתו של אבי שהוא מהדור הראשון של ילדי הקיבוצים ואת כל מה שאתה מציג כחיי ילד בקיבוץ הוא עבר על בשרו. טעות בידך שנית: אם מדובר בסיפור ביוגרפי, הוא כן צריך להיות מתאים ויזואלית לתקופה. זה היה נורא מוזר לראות סרט שמדבר על שנות השבעים ומתנהג אחרת לגמרי.

    אני מפרגנת לך בשיא הכבוד וההערכה על הזכיה בפרסים ועל תשומת הלב הגדולה לה זכית, ולא מזלזלת בשום פסטיבל שנתן לך את הכבוד, אבל, לי כצופה, הפרטים האלה הפריעו. יש צופים שהקישור ההיסטורי והפרטים הקטנים לא נוגעים להם, והחוויה עוברת "על ידם", אני לא כזו. תודה בכל מקרה על ההתייחסות ומקווה שתמשיך ליצור.

  4. הערב ראיתי את הסרט. תודה לדרור ולך ולא להאמין שישראל גלילי(סבא של עינב) היה דוד שלו…

  5. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » "הביתה" ו"היינו העתיד" מחזירים אותי לקיבוץ בו לא גדלתי‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s