הבגד ים האדום של פמלה

איך אפשר לחזור על אותה טעות אלף פעם, לכתוב פוסט בתוך מסך העריכה ורק אחרי שניסית לשמור אותו והוא נעלם להבין שלא נקטת באף אמצעי ביטחון? זה מה שקרה לי (גם) עם הפוסט הזה על "בוראט”, מה שאומר שאני מבזבזת עוד זמן ניו יורק על כתיבה מחדש (כן, יכולתי לטרוק את המחשב ולהגיד פאק איט אול, אבל אני אובססיבית כזכור), ולכן אקצר את הגרסה הקודמת.

הסרט, שיעלה ב-30 בנובמבר בישראל מציג שבוע שני פה, ומככב כבר שני סו"שים בצמרת הבוקס אופיס. עד עכשיו הכניס 67 מיליון (ולא לשכוח שמתוך זה 10.75 דולר זה ממני). בינתיים, הדיון הלוהט בעניינו של "בוראט" מתנהל בסלון של סלון – והשאלה, כמה מהמשתתפים ידעו שהם משתתפים בסרט, כמה מהבדיחות אמיתיות, וכמה מהן מבוימות, בנוסף, יש כבר תביעה ראשונה נגדו. מצבו ב-metacritic משביע רצון עד מאוד, למקרה ששאלתם, והביקורות כנגדו, כדי לאזן, טוענות שהוא משפיל את החלשים, את הקזאחים למשל, ומנצל אותם לצורכי הבדיחות הקלוקלות שלו.

כמו שצפיתי בפוסט הקודם הגעתי חמש דקות לפני תחילת הסרט, כולם כבר היו ישובים, שהרי הם עמדו בתור שעה וחצי קודם כדי לשבת במקומות ראויים, ואילו אני, שלא עומדת בתורים לאוכל וגם לא לקולנוע, כעיקרון, הקרבתי רק את הצוואר שלי למען העניין, וישבתי, גם כפי שהימרתי, בשורה 2 בצד (לא 1, נו, כבר שיפור). לא נורא, שווה, התגברתי על כך מהר מאוד בעזרת שעה יוגה ועוד שעה שיאצו. ביציאה מהקולנוע, אחרי תשע, ירד גשם די כבד, ועדיין, תור ארוך בהרבה מקודמו, של כרבע קילומטר, השתרך לפני הכניסה לקולנוע, כשמרכיביו חמושים במטריות, שקטים ורגועים. מה יש לאמריקאים האלו, מה הבעיה שלהם לסמן את מספרי המושבים על הכרטיסים?

הגעתי ל"בוראט" (לארי צ'ארלס, הבמאי, כתב וביים ל"תרגיע", "סיינפלד" ו"הפמליה") תוך שאני מסירה מגננות, מכשירה את רוחי לבדיחות קולג' עם ריח של בירה באושה, שיהוקים וגרבוצים, ולא התאכזבתי. מה יש, לא יזיק לי להתפלש מדי פעם באחווה מדומה. ברור שסשה ברון כהן לא התכוון להשמיץ יהודים, לברוח מביתם מפחד שיירצח ולצעוק בקול שהם אלו שגרמו לפיגועי ה-11 בספטמבר. ברור שהוא התכוון לבקר את התרבות האמריקאית, כלומר את החלקים המביכים שלה. השאלה היא רק עד כמה הצופים שלו מבינים את זה. פחות או יותר זאת הסוגיה היחידה שהטרידה אותי במהלך הצפייה בחברת גויים עוכרי ישראל (סתם, נו).

בוראט מדבר במהלך הסרט עברית (העברית היא במקום קזאחית למעשה) בשיחות עם העוזר האישי שלו, עזמאט (קן דויטיאן), אבל אלמלא הייתי מגיעה מוכנה לצפייה, עם הידיעה הזאת, ספק אם הייתי מבינה שמדובר בעברית. מה שקורה, אפילו לי, אוטומטית, ברגע שמופיעים כיתובים לטקטס (פה באנגלית כמובן) אני קוראת אותם, בלי שום קשר לעובדה שאני מבינה לכאורה את דבריו של הדובר. במקרה הזה, אגב, הוא לא מאוד ברור.

אחת הבדיחות היותר מצחיקות היא כשבוראט הולך לרכוש מכונית שתהיה Babe Magnet שתעזור לו לכבוש את לבה של פמלה אנדרסון, בה, כלומר במכמניה אשר בבגד הים האדום הוא התאהב במהלך הצפייה ב"משמר המפרץ". סוחר המכוניות מסביר לו שאין מגנט שכזה במכוניות שלו, שלא מוכרים את זה, אבל לא מצליח להסביר למה.

יש הטוענים שהפסקה הזו היא ספוילר. לא לטעמי, אבל לשיקולכם:
אחת הסצנות היותר מדוברות – היכונו היכונו – תהיה ההתגוששות בעירום של בוראט ועזמאט (אל דאגה, כרסו מכסה את מבושיו. כרסו מכסה את-? כן, מתברר שיש מצב כזה), שנו, אתם יודעים למה זה דומה. האולם התגלגל מצחוק. פסים שחורים כיסו את האזורים הרלוונטיים בגוף של השניים ומעניין איך זה יהיה בישראל החופשייה הרבה יותר.

תוספת: עורך טיים אאוט אלמאטי שבקזחסטאן עונה לשלוש שאלות של טיים אאוט ניו יורק, או בשמו החמוד  TONY (מה על מה, על "בוראט", נו).

ועוד אחד

Little Children של טוד פילד (במאי "בחדר המיטות", ההוא עם סיסי ספייסק וטום ווילקינסון המבכים את בנם המת). פילד כתב את התסריט עם מחבר הספר עליו מבוסס הסרט, טום פרוטה. 14 מיליון הוא עלה, והכניס עד כה, כחודש לאחר שעלה פה לאקרנים בהקנות מצומצמות, מיליון, כך שזה לא יהיה הלהיט הגדול הבא ואני גם לא יודעת אם יגיע לישראל. לכן אני נורא שמחה שראיתי אותו.
קייט ווינסלט (שרוכשת בגד ים אדום בנוסח פמלה, כמה מוזר) ופטריק ווילסון (Hard Candy) מתאהבים על רקע חיי הגועל של פרבר אמריקאי בו גרות עקרות בית נואשות במיוחד וגם פדופיל משתקם.

הרבה משקל יש פה, אבל גם הרבה פיזור דעת וחלוקת פוקוס לא נכונה, ובין הרבה מדי גורמים. ובנוסף, שוב עיסוק ב"מדאם בובארי". כבר התייחסתי לכך לא פעם, ואני לא זוכרת כרגע את כל הסרטים האמריקאיים שמדברים על הגברת הצרפתייה כשצריך לדון במעמד האישה, אבל אני כל פעם מופתעת מחדש שזה הספר היחיד שעולה לדיון בקולנוע האמריקאי (וגם בטלוויזיה). בפעם האחרונה אם אני לא טועה, היתה זו חבורת הבנות של כרמלה סופראנו שניתחה את הספר.
זה מה שחושבים עליו ב-metacritic.

ומה עם תיאטרון?

כן כן, אני יודעת, כל כוחות השוק פועלים כדי שאגיע ל-Vertical Hour עם ג'וליאן מור, אבל בינתיים
בזכות זוג מקומי נדיב ומדהים (עם שורשים ישראליים), ראיתי את "די" Enough של איריס בר (בהר? שימו לב, שיחקה ב"תרגיע", ב"מלך השכונה") 80 דקות מחולקות לעשרה סיפורים – עשר דמויות שונות – שמנסות לפצח את כל הזוויות של הסכסוך שלא נגמר. כל מונולוג מסתיים בפיצוץ בבית קפה, כמו אלו שהתרגלנו אליהם לפני כמה שנים. התזכורת הזאת של הקולות המוכרים הקפיצה אותי מהכיסא בכל פעם מחדש. ככה זה כשחיים על הקצה.

מה עם קניות?

אני תרה אחר סיילים ב-Old Navy ובגאפים, וגם ישנה האלטרנטיבה ל-century 21 ביוניון סקוור, DSW. הבטיחו לי שאמצא שם נעליים. לא מצאתי.

ואוכל?

נו, שטויות, ארוחות צהריים ב-12-16 דולר, אם כי היום אוכל במקום מפואר יותר, ובערב, סרט הפתעה.
המתינו.

5 מחשבות על “הבגד ים האדום של פמלה

  1. הפסים השחורים באים קומפלט עם הסרט, או שחשבת שהאורך הקומי של הפס מייצג נאמנה את מה שהוא מסתיר?
    מה שכן, כל מי שכתב על הסרט עד עכשיו השתדל מאוד לא לדבר מפורשות על הסצנה הזאת כי ההלם כשזה מתחיל הוא חלק מהענין. מסתבר שאפילו בסרט בדיחות קולג' עם ריח של בירה באושה יש משמעות מסוימת לספויילר.

  2. פסים שחורים לא באים עם הסרט (נגטיב) הם רק על השיכפול (פוזיטיב). אז עדיין יש לה תקווה להיתלות בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s