אפס. אפס. שבע

?Bartrnder:shaken-or-stirred

?Bond: Do I look like I give a damn

זה פחות או יותר המשפט הכי מבריק בג'יימס בונד החדש, ה-21 במספר, "קזינו רויאל", הספר הראשון של יאן פלמינג בסדרה, שפורסם ב-53'. בהמשך יש עוד כל מיני משחקי מילים, למשל, על היכולות המופלאות שיש לבונד באצבע שלו, ולא ארחיב. מה שיפה במשפט שלעיל הוא הניעור המוחלט של התדמית הפלצנית של בונד, שמשתלב עם הלוק הלא מלוקק ונטול הג'ל של דניאל קרייג, הוא הבונד החדש. קרייג מככב על שער GQ, ושם, כך כתוב על השער,הוא חושף את כל הסודות ומסביר מה צריך כדי להיות בונד. 9.5 דולר עולה הגיליון השמן, ולא קניתי אותו רק בגלל משקלו, כשאני עוברת מחלון ראווה אחד למשנהו ומתחילה להתלבט בכל פעם מחדש. הבעיה היא שאין לי כבר מקום לדחוס אפילו דף נייר אורז למזוודה, כך שהספר של מגזין הגברים הקשוחים יעיק עלי מאוד, אם כי ייתכן שאני יכולה ללמוד ממנו את כל מה שלא ידעתי ולא אדע על בונד ועל בני מינו.

זהו, עכשיו אני יכולה לגלות את הסיבה האמיתית לנסיעה שלי לניו יורק: "קזינו רויאל" שעולה פה ביום שישי, כלומר מחרתיים שלי, מה שאומר שבישראל הוא יפציע 24 שעות לפני. תגידו, בשביל זה לנסוע לניו יורק? מה, את לא יכולה לצפות בארץ? זהו שלא, כלומר לא לפני שהסרט עולה לאקרנים. כזכור, חרם (חלק מ) המפיצים על מבקרי הקולנוע המקומיים שריר וקיים, כך שלהקרנת העיתונאים (!) שהתקיימה בתל אביב ביום ראשון לא הוזמנו הללו. 

בניו יורק דווקא הכל תקני, והקרנות עיתונאים (ומבקרים) נערכו כל השבוע שקדם ליציאת הסרט, והביקורות מתפרסמות עוד טרם צאתו. אז בחסות א', ידידי הניו יורקי החדש הגעתי להקרנה שכזו, כמובן בשמי המלא, תוך שאני מחויבת לשלוח את הדברים שכתבתי על הסרט. ההקרנה נערכה בזיגפלד ת'יאטר המפואר, ובכניסה קיבלנו חוברת הפקה על נייר הכרומו הכי עבה ומשובח שנתקלתי בו בחיי, מרשרשת ועטופה בנייילון, לבל תתלכלך מידי הפופקורן שלנו. עכשיו אוכל לתלוש ממנה את התמונות הנאות של דניאל קרייג ("אמא", "הדרך לפרדישן", וכמובן בונד ה-22 העתידי), לתלות מעל מיטתי ולהתנחם בה בלילות בודדים (כשעלי להיפטר מהזאתי שפה למטה). צילום מוצלח יותר ובו קרייג יוצא מהים לבדו, בבגד ים תכול, קרוב הרבה יותר מאשר פה הצלחתי להוריד רק כרקע לשולחן העבודה. חבל. עדכון: הנה שדרגתי את הקיים.

 

השבחתי התמונה, אם כי לבי נצבט מקנאה

המשימה הראשונה שלו כ-007 מוליכה אותו ללה שיפר (מד מיקלסון) החולש על כל (כל!) טרוריסטי העולם. כדי להציל את העולם ג'יימס צריך להביס אותו במשחק פוקר בקזינו רויאל, והנה הנקודה החלשה הראשונה של הסרט: הראו לי קלפים ומיד סבלנותי פוקעת, שונאת קלפים ומשחקי קלפים, ובוהה בהם בחוסר עניין. כן, גם במלכה לב אדום (לא יודעת מה זה). בונד מתעצבן כשפקידת אוצר יפהפיה, וספר לינד (אוה גרין הצרפתייה, "החולמים") מתערבת לו בעניינים, אבל אחרי שהם ניצולים מכמה נסיונות התנקשות קטלניים, התשוקה ביניהם מלבלבת באופן מפתיע שכמותו לא נראה בכל תולדות הרומנים הקולנועיים, בטח שלא רומנים ג'יימס בונדיים. אגב, באחד המרדפים הם נקלעים ל Bodies במיאמי, תערוכה שאני מתלבטת כבר שבוע אם ללכת אליה ועדיין לא החלטתי, אבל זה טאצ' יפה ועכשווי.

ארוך, ארוך נורא הבונד, ובכל פעם שנדמה לך שאוטוטו יעלו הכותרות את נזכרת שאורכו כמעט שעתיים וחצי, ואם הפעלת את שעון העצר בדקה הראשונה שהסרט התחיל, שום דבר, גם לא עוד נשיקה שנראית אחרונה ועוד חידוד שנראה כפאנץ ליין סופי בהחלט לא יתעתעו בך. "קאזינו רויאל" מיועד, כנראה, למי שהמרדפים המייגעים האלו טובים לו לבריאות ומזכירים לו נשכחות, ולמי שרוצים לאמץ לעצמם איזשהו מודל התנהגות גברי חדש אחרי שכל הקיימים התמוטטו. אני מבחינתי מאמצת את דניאל קרייג, הגוף שלו ממש בסדר, אבל את השורות שהוא צריך לומר אני אכתיב לו.

(ביים מרטין קמפבל, שביים גם את פירס ברוסנן בבונד הראשון שלו, "גולדן איי")

וכל השאר מה אמרו?

המבקר המתלהב של TONY. וגם השאר, לא חסר להם באפלודיז. הגארדיין נכנס בעובי הקורה.

נ.ב אולי בכל זאת אקנה את GQ