פוטו? הופ!

נו, אז גם אני צילמתי את ניו יורק

לא רק שאין אדם בעולם שאינו מצלם, לא רק שכל סלולרי הפך לכלי נשק קטלני, לכל אדם יש גם ספייס להצגת התמונות שלו, באיזה כמות שירצה, למשך זמן אינסופי ולכמות בלי מוגבלת של אנשים שיכולים לצאת ולהיכנס ולהביע דעה על כל פריים.
לא כל אחד הוא אנני לייבוביץ' ולא כל אחד יציג במוזיאון בברוקלין, אבל הצורך הזה, לתעד ולצלם בלי הפסקה וגם להראות לעולם מסופק כעת די בקלות. הגבולות מיטשטשים במהירות, ואני יכולה לשער שלא ירחק היום ומישהו יארגן תערוכת פליקר עולמית בגוגנהיים בבילבאו.
פעם רק תיירים הסתובבו עם מצלמות ברחובות, היום כולם הפכו לתיירים נצחיים.

אי אפשר להגיע לניו יורק בלי לבקר לפחות פעם בסנטרל פארק, ומהו סנטרל פארק ללא שלכת.
איך אפשר לחרוג מהדימויים השחוקים של שלכת? אי אפשר. אז לא חרגתי.

 

 

 

 
וזה העץ של "עמוק באדמה". אני בטוחה.
 
 
 
אין שום קשר בין הנער עם הכלב והילדה עם הסלולרי, אבל לרגע אחד, בו שניהם היו בפריים שלי, יכולתי לדמיין שעוד שנייה הם ייפגשו וימשיכו משם הלאה בלעדיי.
 
 
 
 
יום אחד, אחרי התערוכה של קיקי סמית בוויטני ירדתי את שדרות מדיסון. לחנויות שברחוב אין שום סיכוי שאכנס, אה כן, חוץ מאשר לד.ק.נ.י אז צילמתי כמה חלונות ראווה מבחוץ. שימו לב לטרנד החיטה. מה זה צריך להיות? פתאום ראיתי שמפראדה יוצא מישהו שנראה כמו תיכוניסט מעוצב כרבולת עם תיק גב שמוט ואולסטאר מבוצבצות. כלומר אם הוא יכול, אז גם אני, לא? זהו שלא.
 
 
 

בסוף נכנסתי לבארני'ס, כי בכל זאת, זה מעין כלבו, ואוכל להיבלע בקהל, ואפילו העזתי לצלם את המגפיים אותם רציתי. אלו ב-1,220 דולר. אז כך הם נראים, השחורים, באמצע, עם השרוכים. פחדתי שיתפסו אותי בקלקלתי וישליכוני לכלבים, אבל לא, ממש לא. nobody cares.