המסך האפל

יחסיי העכשוויים עם הטלוויזיה * התרגשות בגלל פרק חד פעמי של "החיים האלה" * וכתבת עבר שסיכמה את שידור הסדרה

עד לפני חצי שנה בערך הייתי מעודכנת בכל המתרחש בטלוויזיה, מכירה את הסדרות שעלו וירדו, יודעת מה צפוי לעלות, מתכננת ערבי שידורים, מקליטה, מיֶסמקסת (Yes max), בקיצור, הייתי בנאדם. אלא ששלל עיסוקיי הרחיקו אותי מהטלוויזיה, ואני לא מצליחה לרדוף אחרי הרכבת הדוהרת. מדי פעם אני לוכדת משהו, או מנסה לפחות, כדי לדעת איפה אני חיה. הערב הקדשתי כמה דקות לפילדלפיה זורחת, שזכור לי במעומעם ששמעתי עליה משהו – והנה מתברר שמדובר כבר בעונה שנייה, ועשר דקות החסד שנתתי לה ישאירו אותה במקום בו היא הייתה עד כה בחיי – מחוץ להם.

אחר כך ניסיתי משהו ביס סטארס, מחשבות פליליות, ונזכרתי באלף סדרות ואחת כמוה. מה עם העונה השנייה של "אבודים"? איבדתי אותה שלא באשמתה. היחידה שהתחייבתי אליה בינתיים, מתוך מאמץ לשמר את מערכת היחסים היא לא הבטחתי לך הישראלית וחלק לא מבוטל בכך יש לדני גבע – אוהבת להסתכל עליו ולשמוע אותו. לא, זאת לא הישראלית החדשה שתעקוף את פרשת השבוע, שבתות וחגים ואפילו הבורגנים, ועל בטיפול אני בכלל לא מדברת, אבל יש בה נעימות מסוימת.

כך שכשקראתי היום שהחיים האלה תזכה להמשך – פרק חד פעמי של 90 דקות במלאת עשור להפקתה – קפצתי משמחה, גם כי אהבתי אותה מאוד, וגם כי הנה, סופסוף משהו שאני יכולה להגיד שאני מכירה ובקיאה בו היטב (לא כולל הסופרנוס ועמוק באדמה).
מי יביא לנו אותו?  רשת, שגם שידרה אותה בעבר?
ובינתיים, לרגל המאורע ההיסטורי שלפתי את כתבת הסיכום שלי עליה מלפני ארבע שנים, שייפתי בקצוות, והרי היא.

אומללות שמחה בחלקה
(איזה כותרת בנאלית, אה?)

משפחה אחת, לא חשוב מאיזו עדה, הלכה לטיפול נפשי. אחרי פגישה או שתיים שטח צוות הפסיכולוגיות המתוגבר שהוזעק לטפל במקרה הקשה את הדיאגנוזה שלו: "במשפחה שלכם", אמרו בעצב רב, "אתם מנהלים תחרות אכזרית אחד עם השני – מי סובל יותר".

וזו הסיבה המרכזית ש-32 הפרקים של "החיים האלה" של BBC, ששודרו בין 96'-98' בממלכה המאוחדת עוררו כזו סערת רגשות בסביבתם. כולם שם סובלים. "מיליונים התאבלו על מותה של הסדרה: הריאליזם שאי אפשר לעמוד בפניו והתסריטים החדים היו עבור מבוגרים צעירים תיאור ממצה של החיים בניינטייז", נכתב באתר BBC לאחר הודעת הפטירה.

הידד לקהילת עורכי הדין, שמכשירה עובדים מתוסכלים ויוצרים בפוטנציה, כדוגמת איימי ג'נקינס, שבגיל 27 הבינה שלימודי המשפטים אינם בשבילה. פגישה עם דני בויל ("טריינספוטינג") הביאה אותו לשכור אותה כיועצת לסרט. לאחר מכן כתבה תסריטים לשני סרטים קצרים, וסוכן ששכרה הפגיש אותה עם מפיק בחברת טוני גרנט, שרצה לעשות סדרה על עורכי דין "ושילם לי 200 פאונד כדי להגיש לו הצעה. הרעיון ל'החיים האלה' נולד בעשר דקות, על אוטובוס מס' 19, אחרי הפגישה איתו", סיפרה בראיון לאת. אל דאגה. 200 הפאונד האלו השתלמו. בעבור חוזה לשני ספרים עליו חתמה, כבר קיבלה 600,000 ליש"ט. הראשון מביניהם, "ירח דבש", התקבל בבוז אין קץ. וזה היה השני. הסדרה הבאה שיצרה, Elephant Juice, התקבלה בעוינות רבה, אף שעסקה באותם חומרים – החיים הקשים של צעירים לונדונים.

מתברר שהאומללות שצוינה לעיל אינה העדפה יהודית טהורה, היא חביבה גם על נתיני המלכה. "בעסק שלנו, בבריטניה, לא יקחו אותך ברצינות אם הגיבורים שלך לא מדוכאים וסובלים נורא, ועוד יותר, אם הצופים סובלים נורא", אמר מפיק העל של "החיים האלה", טוני גרנט ("בין השורות"), ציניקן בן 60 ויותר. יום אחד התקשר אליו מנהל BBC2, ואמר לו שמצבו גרוע כי צופיו מבוגרים מדי, והוא בתחרות עם צ'אנל 4, אליו נוהרים עולי הימים. "אז אספתי צוות צעיר סביבי", סיפר גרנט, "ואמרתי להם, 'תביאו לי חדשות מהחזית, כי אני לא זוכר איך זה להיות בן עשרים ומשהו'. מצאנו את ג'נקינס. היא יצרה את הדמויות האלו, היא נתנה לדור הזה קול". שאר הצוות שגרנט ליקט היו כותבים ובמאים ושחקנים ירקרקים ששלפו ציפורניים ומימשו את כל התשוקות היצירתיות שלהם.

הדמויות, אם אתם רוצים להיזכר
(אם לא, דלגו לראשפרק האחר)

הגיבורה הבלתי מעורערת היא אנה (דניאלה נרדיני, "לב של סמוי"). עוד קודם שנפגשו בסדרה, היתה לאנה התגוששות קצרה עם מיילס (ג'ק דוונפורט). שני המשכבים הבאים שלהם, האחד, שסימן את סוף הפלירט עם אבא של אג (אנדרו לינקולן), והשני, אחרי שאמה מתה, יכלו לטעון באנרגיות שבהם את רדינג. כמות הרעל שזרמה ביניהם יכלה לזהם אוקיינוס, וכמעט ביטלה את החתונה בין מיילס לפרנצ'סקה (רייצ'ל פילדינג). אנה הייתה הכי נוגעת ללב כשלא נסעה ללוויה של אמא שלה, ובכך שברה את אחד הטאבואים החברתיים והטלקולנועיים הכי גדולים. כשבכתה למיילס, "אני מתגעגעת לאמא שלי", ניחם אותה בדרך היעילה ביותר. החברה הטובה של אנה, מילי (אמיטה דירי), עם הקארה הממושמע, עורכת הדין המאופקת, חברה של אג כבר חמש שנים, הפכה לרכיכה כשלקתה בניאוף. נשים נמשכות לעוצמה, מספרים, ומילי הוכיחה את זה. אנה לא סולחת. 

אג, החבר הטוב של מיילס עזב את משרד עורכי הדין והתחיל לכתוב ספר, Deadly wishes. אה-הא. אבל כשאבא שלו בא לגור בקומונה, אחרי שנפרד מאמו, וכותב ספר שיהפוך לרב מכר הוא סירס אותו, ואג מצא עצמו מבשל, ואחר כך פותח מסעדה.

וורן (ג'ייסון יוז) מילא את הנישה ההומואית, ואחרי שפוטר בגלל תקרית הקשורה בכך נסע לטייל. המאהב שלו, פרדי (רמון טיקרם, אח של טניטה) עובר לגור במקומו. פנטזיית השרברב הסקסי התממשה במלואה כשלני (טוני קיורן) הסקוטי הג'ינג'י נכנס לחייו.
לדמויות המרכזיות נלוו לוויינים שקשרו את כל הנוכחים ואת עצמם אחד לשני ברשת קורים העשויים חוטי כסף וזהב נוצצים ומהפנטים.

איפה הם שותים
(בבית, בפאב ובמשרד)

מה פתאום שחמישה בני 25 – נכון שהם נראים מבוגרים בלפחות חמש שנים – יגורו באותה דירה? בגלל שכר הדירה. חדר אחד בדירה לונדונית בשכונה ממוצעת עולה כ-500 פאונד לחודש (יש עדכוני נדל"ן?), או 750 דולר, במטבע ישראלי. המשכורות שמרוויחים עורכי דין בתחילת הדרך לא מאפשרות להם לשלם על יותר מחדר אחד לאדם. לא מפתיע, לכן, למצוא בדירות לונדוניות מרובות חדרים שלושה-ארבעה אנשים במחצית עשור הרביעי לחייהם חולקים שירותים משותפים.

שלושה אתרי ההתרחשות המרכזיים ב"החיים האלה" הם הבית, המשרד והפאב. דלק העלילה המרכזי הוא האלכוהול. נדמה כי מאות בקבוקי יין, אלפי פיינטים של בירה ועשרות בקבוקי וויסקי, וודקה ולפעמים גם שמפניה נגמעו בכל פרק. שעת השידור בישראל, לפני חצות, במוצאי שבת, התאימה לגמרי לתשוקה המתעוררת לחזק את הצפייה בהיצע המקומי.

צריכת הסמים נמוכה קצת יותר, אבל רק כי לא היה להם מספיק כסף לממן את התענוג. גראס בסלון היה בגדר אירוע יומיומי. כל השאר, באירועים חגיגיים יותר. אם מסתכלים על תרבות הפנאי שלהם, היא כללה רק טשטוש חושים. אלכוהול, סמים וסקס, ובסדר הזה. כן, כל האמירות על דור מפוחד והיסטרי, נטול שאיפות, מעמקים, יכולת להיות בקשר וכישרון לשנות את העולם, התנקזו ל"החיים האלה", לאסקפיזם מוחלט.

המצלמות ליוו אותם לכל מקום. השירותים והמקלחת היו אתרי פעילות מועדפים לצילום. גם המיטה. הסקס היכה בעדשה ללא רחמים. הפנים הוארו באופן רך יותר או פחות, מחמיא ולא מחמיא. אנה יכולה היתה להיראות יפהפיה, או סתם אשה סתמית וחיוורת. מילי נראתה נפלא מזוויות מסוימות. כך גם אג, שיכול להיראות בובתי לגמרי עם עיני התכלת ואודם השפתיים, ומיילס, שאצלו הכל תלוי היה בזווית השיער. הרעמה של פרדי תמיד נצצה, הסלון והמטבח לעולם היו מטונפים. הדירה הגדולה מעיקה וקלסטרופובית.

הפוסטר של "נהג מונית" הזכיר שהנואשות של רוברט דה נירו עדיין כאן. כשאנה עמדה במשרד של מיילס, מאחור, על המדף, הונח ברישול ספר החוק הסקוטי, אנה היא סקוטית. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם של סדרת טלוויזיה אחת בדורה.

ויש גם טיפול
(עכשיו כבר התרגלנו, אבל פעם זה היה בונוס כפול) 

כמעט כולם הולכים לפסיכולוגית. לאותה אחת. אבל רק קולה נשמע – כלומר אנחנו לא רואים אותה. כשוורן הלך לטיפול, הפריים נשאר סגור לגמרי על פניו. כשאג ישב שם, לבד או עם מילי, הפריים נפתח קצת יותר. כשמילי הגיעה לטיפול, המצלמה הכי רחוקה ממנה. כל תנועת גוף שלה נרשמת. כל פכירת אצבעות. בכלל, שפת הגוף של הדמויות, המבע הכי קטן, המחוות הכי זעירות לא נעלמו כאן. המוקפדות הסגנונית והארגונית מושלמת. השיחות, המאבקים, הקללות, האלימות והתשוקה, הכל נמדד בעזרת משקולות כל כך מדויקות, עד שנראה כי פוצחה נוסחת העל לסדרה המושלמת."החיים האלה" זכתה לאהדה גורפת.

הפרק האחרון שלה, שנקרא "אפוקליפסה", יכול היה להיקרא גם "החתונה", וכמו כל חתונה קולנועית, שלא לומר קרקעית, קרה שם הרע מכל. הם חיו באושר ועושר? סביר שלא. השלדים הוצאו מהארון, הטוב נהיה טוב יותר, הרע נהיה רע. פרק אחרון קלאסי ומדכא עד עפר. מיילס ואנה לא יהיו יחד. אבל פרדי ולני, שהגיע בחצאית סקוטית, כן. אג ומילי נפרדו בגלל רייצ'ל (נטשה ליטל), מפלצת הפורצלן. ג'ו (סטיב ג'ון שפרד) וקירה (לואיזה ברדשו-ווייט), ששיננה את "הכללים" עד זרא התאחדו. וורן חזר עם חולצת הוואי. בפריים האחרון הוא מרים כוס ומחייך. על מה בדיוק? מה יהיה? לעולם לא נדע.
גרנט, מפיק העל הסביר "יש סיבה אחת למה תוכניות טלוויזיה בארצות הברית נחלבות עד שהן מתייבשות. במילה אחת, כסף. אף אחד לא עושה כסף בטלוויזיה הבריטית. צילמנו 32 פרקים, שזה כמעט שלוש שנים מחיי. בכנות, הפסקנו כי התחלתי להשתעמם".

השיעמום עבר כנראה, ואני להוטה לדעת מה עלה בגורל החיים האלה שלהם.

5 מחשבות על “המסך האפל

  1. אם נטשת את העונה השנייה של "אבודים" זה בהחלט בגללה ולא בגללך, כמעט מכל בחינה אפשרית מדובר בקשקוש מתמתח ומיותר.
    בכל הנוגע ל"החיים האלה" יש לקוות שכשמדברים על הצוות המקורי שיתאחד הכוונה היא גם, ואולי בעיקר לכותבים, ושלא מדובר באיזו חלטורה מבישה דוגמת קרובים קרובים, העובדה שמדובר בכל זאת בבי.בי.סי ולא בשילוב מזעזע של ערוץ 2 ואיזה בנק משאירה די הרבה מקום לתקווה הזו.

  2. שותפה לתקוותך שפרק האיחוד יהיה שווה את הגעגועים והציפייה.
    בעניין "אבודים" – נו, הדעות חלוקות, אבל השלמתי בהכנעה עם גורלי – בינתיים לא התפנו לי 20 שעות, או כמה שזה לא יהיה לצפייה בה.

  3. עקבתי בשקיקה אחרי כל פרק כשהיא שודרה במוצ"ש ולא מזמן – אולי לפני שנה – ראיתי את כל הפרקים שוב ב-VOD וב-BBC PRIME.
    ובכל פעם שאחד מהשקחנים מפציע באיזה סרט או סדרה אחרת, מה שקורה די הרבה, אני שמחה לראות אותם כמו חברים ותיקים.
    אבודים, עזבי. אני כבר בעונה השלישית ולא נראה שיפסיקו למתוח אותנו ולהעלות שאלות חדשות ופסבדו תשובות מאכזבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s