אפס. אפס. שבע

?Bartrnder:shaken-or-stirred

?Bond: Do I look like I give a damn

זה פחות או יותר המשפט הכי מבריק בג'יימס בונד החדש, ה-21 במספר, "קזינו רויאל", הספר הראשון של יאן פלמינג בסדרה, שפורסם ב-53'. בהמשך יש עוד כל מיני משחקי מילים, למשל, על היכולות המופלאות שיש לבונד באצבע שלו, ולא ארחיב. מה שיפה במשפט שלעיל הוא הניעור המוחלט של התדמית הפלצנית של בונד, שמשתלב עם הלוק הלא מלוקק ונטול הג'ל של דניאל קרייג, הוא הבונד החדש. קרייג מככב על שער GQ, ושם, כך כתוב על השער,הוא חושף את כל הסודות ומסביר מה צריך כדי להיות בונד. 9.5 דולר עולה הגיליון השמן, ולא קניתי אותו רק בגלל משקלו, כשאני עוברת מחלון ראווה אחד למשנהו ומתחילה להתלבט בכל פעם מחדש. הבעיה היא שאין לי כבר מקום לדחוס אפילו דף נייר אורז למזוודה, כך שהספר של מגזין הגברים הקשוחים יעיק עלי מאוד, אם כי ייתכן שאני יכולה ללמוד ממנו את כל מה שלא ידעתי ולא אדע על בונד ועל בני מינו.

זהו, עכשיו אני יכולה לגלות את הסיבה האמיתית לנסיעה שלי לניו יורק: "קזינו רויאל" שעולה פה ביום שישי, כלומר מחרתיים שלי, מה שאומר שבישראל הוא יפציע 24 שעות לפני. תגידו, בשביל זה לנסוע לניו יורק? מה, את לא יכולה לצפות בארץ? זהו שלא, כלומר לא לפני שהסרט עולה לאקרנים. כזכור, חרם (חלק מ) המפיצים על מבקרי הקולנוע המקומיים שריר וקיים, כך שלהקרנת העיתונאים (!) שהתקיימה בתל אביב ביום ראשון לא הוזמנו הללו. 

בניו יורק דווקא הכל תקני, והקרנות עיתונאים (ומבקרים) נערכו כל השבוע שקדם ליציאת הסרט, והביקורות מתפרסמות עוד טרם צאתו. אז בחסות א', ידידי הניו יורקי החדש הגעתי להקרנה שכזו, כמובן בשמי המלא, תוך שאני מחויבת לשלוח את הדברים שכתבתי על הסרט. ההקרנה נערכה בזיגפלד ת'יאטר המפואר, ובכניסה קיבלנו חוברת הפקה על נייר הכרומו הכי עבה ומשובח שנתקלתי בו בחיי, מרשרשת ועטופה בנייילון, לבל תתלכלך מידי הפופקורן שלנו. עכשיו אוכל לתלוש ממנה את התמונות הנאות של דניאל קרייג ("אמא", "הדרך לפרדישן", וכמובן בונד ה-22 העתידי), לתלות מעל מיטתי ולהתנחם בה בלילות בודדים (כשעלי להיפטר מהזאתי שפה למטה). צילום מוצלח יותר ובו קרייג יוצא מהים לבדו, בבגד ים תכול, קרוב הרבה יותר מאשר פה הצלחתי להוריד רק כרקע לשולחן העבודה. חבל. עדכון: הנה שדרגתי את הקיים.

 

השבחתי התמונה, אם כי לבי נצבט מקנאה

המשימה הראשונה שלו כ-007 מוליכה אותו ללה שיפר (מד מיקלסון) החולש על כל (כל!) טרוריסטי העולם. כדי להציל את העולם ג'יימס צריך להביס אותו במשחק פוקר בקזינו רויאל, והנה הנקודה החלשה הראשונה של הסרט: הראו לי קלפים ומיד סבלנותי פוקעת, שונאת קלפים ומשחקי קלפים, ובוהה בהם בחוסר עניין. כן, גם במלכה לב אדום (לא יודעת מה זה). בונד מתעצבן כשפקידת אוצר יפהפיה, וספר לינד (אוה גרין הצרפתייה, "החולמים") מתערבת לו בעניינים, אבל אחרי שהם ניצולים מכמה נסיונות התנקשות קטלניים, התשוקה ביניהם מלבלבת באופן מפתיע שכמותו לא נראה בכל תולדות הרומנים הקולנועיים, בטח שלא רומנים ג'יימס בונדיים. אגב, באחד המרדפים הם נקלעים ל Bodies במיאמי, תערוכה שאני מתלבטת כבר שבוע אם ללכת אליה ועדיין לא החלטתי, אבל זה טאצ' יפה ועכשווי.

ארוך, ארוך נורא הבונד, ובכל פעם שנדמה לך שאוטוטו יעלו הכותרות את נזכרת שאורכו כמעט שעתיים וחצי, ואם הפעלת את שעון העצר בדקה הראשונה שהסרט התחיל, שום דבר, גם לא עוד נשיקה שנראית אחרונה ועוד חידוד שנראה כפאנץ ליין סופי בהחלט לא יתעתעו בך. "קאזינו רויאל" מיועד, כנראה, למי שהמרדפים המייגעים האלו טובים לו לבריאות ומזכירים לו נשכחות, ולמי שרוצים לאמץ לעצמם איזשהו מודל התנהגות גברי חדש אחרי שכל הקיימים התמוטטו. אני מבחינתי מאמצת את דניאל קרייג, הגוף שלו ממש בסדר, אבל את השורות שהוא צריך לומר אני אכתיב לו.

(ביים מרטין קמפבל, שביים גם את פירס ברוסנן בבונד הראשון שלו, "גולדן איי")

וכל השאר מה אמרו?

המבקר המתלהב של TONY. וגם השאר, לא חסר להם באפלודיז. הגארדיין נכנס בעובי הקורה.

נ.ב אולי בכל זאת אקנה את GQ

 

הבגד ים האדום של פמלה

איך אפשר לחזור על אותה טעות אלף פעם, לכתוב פוסט בתוך מסך העריכה ורק אחרי שניסית לשמור אותו והוא נעלם להבין שלא נקטת באף אמצעי ביטחון? זה מה שקרה לי (גם) עם הפוסט הזה על "בוראט”, מה שאומר שאני מבזבזת עוד זמן ניו יורק על כתיבה מחדש (כן, יכולתי לטרוק את המחשב ולהגיד פאק איט אול, אבל אני אובססיבית כזכור), ולכן אקצר את הגרסה הקודמת.

הסרט, שיעלה ב-30 בנובמבר בישראל מציג שבוע שני פה, ומככב כבר שני סו"שים בצמרת הבוקס אופיס. עד עכשיו הכניס 67 מיליון (ולא לשכוח שמתוך זה 10.75 דולר זה ממני). בינתיים, הדיון הלוהט בעניינו של "בוראט" מתנהל בסלון של סלון – והשאלה, כמה מהמשתתפים ידעו שהם משתתפים בסרט, כמה מהבדיחות אמיתיות, וכמה מהן מבוימות, בנוסף, יש כבר תביעה ראשונה נגדו. מצבו ב-metacritic משביע רצון עד מאוד, למקרה ששאלתם, והביקורות כנגדו, כדי לאזן, טוענות שהוא משפיל את החלשים, את הקזאחים למשל, ומנצל אותם לצורכי הבדיחות הקלוקלות שלו.

כמו שצפיתי בפוסט הקודם הגעתי חמש דקות לפני תחילת הסרט, כולם כבר היו ישובים, שהרי הם עמדו בתור שעה וחצי קודם כדי לשבת במקומות ראויים, ואילו אני, שלא עומדת בתורים לאוכל וגם לא לקולנוע, כעיקרון, הקרבתי רק את הצוואר שלי למען העניין, וישבתי, גם כפי שהימרתי, בשורה 2 בצד (לא 1, נו, כבר שיפור). לא נורא, שווה, התגברתי על כך מהר מאוד בעזרת שעה יוגה ועוד שעה שיאצו. ביציאה מהקולנוע, אחרי תשע, ירד גשם די כבד, ועדיין, תור ארוך בהרבה מקודמו, של כרבע קילומטר, השתרך לפני הכניסה לקולנוע, כשמרכיביו חמושים במטריות, שקטים ורגועים. מה יש לאמריקאים האלו, מה הבעיה שלהם לסמן את מספרי המושבים על הכרטיסים?

הגעתי ל"בוראט" (לארי צ'ארלס, הבמאי, כתב וביים ל"תרגיע", "סיינפלד" ו"הפמליה") תוך שאני מסירה מגננות, מכשירה את רוחי לבדיחות קולג' עם ריח של בירה באושה, שיהוקים וגרבוצים, ולא התאכזבתי. מה יש, לא יזיק לי להתפלש מדי פעם באחווה מדומה. ברור שסשה ברון כהן לא התכוון להשמיץ יהודים, לברוח מביתם מפחד שיירצח ולצעוק בקול שהם אלו שגרמו לפיגועי ה-11 בספטמבר. ברור שהוא התכוון לבקר את התרבות האמריקאית, כלומר את החלקים המביכים שלה. השאלה היא רק עד כמה הצופים שלו מבינים את זה. פחות או יותר זאת הסוגיה היחידה שהטרידה אותי במהלך הצפייה בחברת גויים עוכרי ישראל (סתם, נו).

בוראט מדבר במהלך הסרט עברית (העברית היא במקום קזאחית למעשה) בשיחות עם העוזר האישי שלו, עזמאט (קן דויטיאן), אבל אלמלא הייתי מגיעה מוכנה לצפייה, עם הידיעה הזאת, ספק אם הייתי מבינה שמדובר בעברית. מה שקורה, אפילו לי, אוטומטית, ברגע שמופיעים כיתובים לטקטס (פה באנגלית כמובן) אני קוראת אותם, בלי שום קשר לעובדה שאני מבינה לכאורה את דבריו של הדובר. במקרה הזה, אגב, הוא לא מאוד ברור.

אחת הבדיחות היותר מצחיקות היא כשבוראט הולך לרכוש מכונית שתהיה Babe Magnet שתעזור לו לכבוש את לבה של פמלה אנדרסון, בה, כלומר במכמניה אשר בבגד הים האדום הוא התאהב במהלך הצפייה ב"משמר המפרץ". סוחר המכוניות מסביר לו שאין מגנט שכזה במכוניות שלו, שלא מוכרים את זה, אבל לא מצליח להסביר למה.

יש הטוענים שהפסקה הזו היא ספוילר. לא לטעמי, אבל לשיקולכם:
אחת הסצנות היותר מדוברות – היכונו היכונו – תהיה ההתגוששות בעירום של בוראט ועזמאט (אל דאגה, כרסו מכסה את מבושיו. כרסו מכסה את-? כן, מתברר שיש מצב כזה), שנו, אתם יודעים למה זה דומה. האולם התגלגל מצחוק. פסים שחורים כיסו את האזורים הרלוונטיים בגוף של השניים ומעניין איך זה יהיה בישראל החופשייה הרבה יותר.

תוספת: עורך טיים אאוט אלמאטי שבקזחסטאן עונה לשלוש שאלות של טיים אאוט ניו יורק, או בשמו החמוד  TONY (מה על מה, על "בוראט", נו).

ועוד אחד

Little Children של טוד פילד (במאי "בחדר המיטות", ההוא עם סיסי ספייסק וטום ווילקינסון המבכים את בנם המת). פילד כתב את התסריט עם מחבר הספר עליו מבוסס הסרט, טום פרוטה. 14 מיליון הוא עלה, והכניס עד כה, כחודש לאחר שעלה פה לאקרנים בהקנות מצומצמות, מיליון, כך שזה לא יהיה הלהיט הגדול הבא ואני גם לא יודעת אם יגיע לישראל. לכן אני נורא שמחה שראיתי אותו.
קייט ווינסלט (שרוכשת בגד ים אדום בנוסח פמלה, כמה מוזר) ופטריק ווילסון (Hard Candy) מתאהבים על רקע חיי הגועל של פרבר אמריקאי בו גרות עקרות בית נואשות במיוחד וגם פדופיל משתקם.

הרבה משקל יש פה, אבל גם הרבה פיזור דעת וחלוקת פוקוס לא נכונה, ובין הרבה מדי גורמים. ובנוסף, שוב עיסוק ב"מדאם בובארי". כבר התייחסתי לכך לא פעם, ואני לא זוכרת כרגע את כל הסרטים האמריקאיים שמדברים על הגברת הצרפתייה כשצריך לדון במעמד האישה, אבל אני כל פעם מופתעת מחדש שזה הספר היחיד שעולה לדיון בקולנוע האמריקאי (וגם בטלוויזיה). בפעם האחרונה אם אני לא טועה, היתה זו חבורת הבנות של כרמלה סופראנו שניתחה את הספר.
זה מה שחושבים עליו ב-metacritic.

ומה עם תיאטרון?

כן כן, אני יודעת, כל כוחות השוק פועלים כדי שאגיע ל-Vertical Hour עם ג'וליאן מור, אבל בינתיים
בזכות זוג מקומי נדיב ומדהים (עם שורשים ישראליים), ראיתי את "די" Enough של איריס בר (בהר? שימו לב, שיחקה ב"תרגיע", ב"מלך השכונה") 80 דקות מחולקות לעשרה סיפורים – עשר דמויות שונות – שמנסות לפצח את כל הזוויות של הסכסוך שלא נגמר. כל מונולוג מסתיים בפיצוץ בבית קפה, כמו אלו שהתרגלנו אליהם לפני כמה שנים. התזכורת הזאת של הקולות המוכרים הקפיצה אותי מהכיסא בכל פעם מחדש. ככה זה כשחיים על הקצה.

מה עם קניות?

אני תרה אחר סיילים ב-Old Navy ובגאפים, וגם ישנה האלטרנטיבה ל-century 21 ביוניון סקוור, DSW. הבטיחו לי שאמצא שם נעליים. לא מצאתי.

ואוכל?

נו, שטויות, ארוחות צהריים ב-12-16 דולר, אם כי היום אוכל במקום מפואר יותר, ובערב, סרט הפתעה.
המתינו.

Annie All

בזמן שישנתם אני מתכוננת ל"בוראט" בבית הקולנוע שב-12 על השנייה. בשעה חמש וחצי השתרך תור באורך של כ-150 מטרים לצד בית הקולנוע. מתברר שזה התור להצגה של שש, כלומר כולם כבר רכשו כרטיסים, והם בתור לתפוס מקום, מאחר שכידוע המקומות בנ.י אינם מסומנים. לפיכך רכשתי כרטיס לשבע וחצי. עכשיו, מאחר שאני לא אוהבת לעמוד בתורים, נראה לי שאגיע ממש לקראת הכניסה לאולם, מה שאומר שבטח אשב בשורה 1 בצד ואחר כך יהיו לי קיטורים באורך 500 מילה. אוקיי, עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בכ"ז אצא כרבע שעה קודם (זהו האולם הסמוך למקום מגוריי, 7 דקות צעידה קלה).

ואם לחזור לאתמול הרי שהייתי יעילה ופעילה להדהים. התערוכה של אנני לייבוביץ' במוזיאון בברוקלין מבריקה, מצוינת ועשירה במיוחד. מה שיפה זה שמאז דיברתי עם ארבעה ניו יורקים ואיש מהם לא צפה בה עדיין. מאחר שמדובר בשבת היה מלא עד אפס מקום והיה קצת קשה לעמוד ממושכות על יד כל צילום, אבל לא יכולתי להתאפק יותר, ולכן נסעתי אתמול.

כל מי שמכיר את צילומי הכרומו של לייבוביץ' מוניטי פייר או מרולינג סטון או מווג יתפלא לראות את הצילומים המשפחתיים הזעירים שלה, בשחור לבן, שנראים לכאורה כמו צילומים מהאלבום המשפחתי שלכם מלפני שלושים שנה. אלא שהצילומים הללו נעשו בעשור האחרון. היא מצלמת את סוזן סונטאג, זוגתה, בעת המחלה, בבית החולים פשוקת רגליים, את בטנה החשופה עם צלקת ניתוח באורך 25 ס"מ לפחות והתפרים, היא מצלמת אותה באמבטיה, כשידה השמאלית מכסה את שדה החסר. והיא מצלמת את הוריה הקשישים בחדר השינה שלהם. מי צילם אי פעם את הוריו כך?
היא צילמה את אביה גוסס. ואת אביה במותו. ואת הקבר הריק שלו. ואת כל המשפחה המורחבת שלה.
עמדתי מול צילומי האלבום האלו ובכיתי. 
והיא מצלמת את הילדים שלה. יש לה שלושה, מהם זוג תאומים. היא ילדה לראשונה בגיל 51, וסוזן צילמה אותה כמו שהיא עצמה צילמה את דמי מור. היום פגשתי מישהו שגר ליד הסטודיו שלה (לשעבר) ב-26. אוףף איך אני רוצה להיות השכנה של אנני ליבוביץ' (למרות ששכניי במכורה נאים הם, לפחות שמי זרחין).
וכל אלו מול הצילומים של ג'ק ניקולסון ומקל הגולף בחצר ביתו, ג'ים קארי בסטודיו, וג'וני דפ וקיית מוס במלון. בכתוביות שבצד היא מספרת שהיא לא אוהבת לצלם בסטודיו, שריצ'רד אבדון, מורה ורבה עושה את זה, שהוא יודע להוציא דברים מאנשים, אבל היא מרגישה לא נוח מהאירוע המעושה, ובטח שלא לעמוד אחד מול אחד עם המצולמים שלה.
באותה קומה יש תערוכת 11 פסלי ענק ריאליסטיים של רון מוק (מואק? Mueck)

עבודות של בני אדם חשופים ועירומים בדיוק מקסימלי, לפרטי פרטים, מעבודות בגובה כמה מטרים ועד תינוק בגודל של כ-20 ס"מ. זה עוצר נשימה יותר מכל גרנד קניון שהוא. אפילו יותר מהקניון ברמת אביב.

12 שעות? WTF?

12 שעות ושבע דקות? הזמנים לא היו אמורים להתקצר? מה קורה פה? טיסה לנ.י לא נמשכה פעם 11 שעות? היבשות מתרחקות? תנועת הרוח משתנה? אבל מה זה משנה, בסוף הגענו: נכון שהתור לבידוק הדרכונים בו עמדתי היה הארוך ביותר, וכשגמרתי אולם ההמתנה היה ריק לגמרי, נכון שהדרך מניוארק למנהטן בשאטל נמשכה שעה ורבע, נכון שלנהג היה נורא חם והוא פעיל מזגן, אבל הכל שטויות, אנחת הרווחה כשהגעתי לעיר, הריחות המוכרים וכל זה היו שווים את הכל.
 
סידורי הישיבה
יש לי הפרעות כאלו ואחרות, ועוד אחת מהן היא קלסטרופוביה קלה. שזה אומר, מבחינת מיקומי במטוס, לשבת במעבר. לא נורא קשה למצוא מקום כזה, מאחר שהרוב הרי רוצים להיצמד לחלון, והרוב טסים בזוגות. אז המתמטיקה הפשוטה אומרת שאם האחד יושב ליד החלון השני יישב לידו, כלומר באמצע, המושב במעבר מיועד לי בלבד.
עוד אופציה מופלאה הכרוכה בישיבה במעבר היא שאם יתמזל מזלי לשבת ליד מישהו שטס בגפו, מדרך הטבע הוא יישב ליד החלון, ובינינו מושב שלם ריק להתרווח, לשים עליו את ערכת ההישרדות איתה אני עולה למטוס  (גם אם יתמזל מזלי לפגוש את מתיו פוקס אני צריכה להיות מאורגנת).

אז ישבתי ב-37C, כנראה סידרו אותנו על פי המנות המיוחדות שהזמנו, כי השתיים שלימיני הזמינו גם הן מנות צמחוניות (הידעתם שהמנות המיוחדות תמיד מוגשות ראשונות? והווג'י אפילו לפני הכוּשר).
באמצע הארוחה שואלת אותי גב' 37D: איזה גבינה זאת?
אני: זה טופו.
עכשיו, נחשו איזה עיתון היא קוראת?
“מנטה". אז רגע, בשביל מה? בשביל התמונות של הבחורות העירומות?
חוץ מזה עשיתי מעשים טובים: עזרתי לשכנותי הסמי-צמחוניות וגם לשכני הצמוד למלא את הטפסים לקראת בקרת הדרכונים.
ולא רשפתי על עשרות התינוקות הצווחנים שעל סביבותיי.

אינטרנט
אז ככה, נתב"ג מרושת, וזמן ההמתנה לטיסה מעולם לא היה מענג יותר.

בטיסה רק אנשי הביזנס זכו באינטרנט, ואילו ההמון רק יכול היה לכתוב קבצים. זה מה שניסיתי לעשות, אבל התברר שהלפט טופ שלי לא קומפקטי מספיק, כך שהוא נתקע בצלעותי עם כל תנועה, מה גם שאחרי שעות ספורות הסביר לי באופן נחרץ שבגובה 11 אלף רגל הוא לא חש בנוח, ולכן החליט להירדם, עוד טרם פקעה הבטריה שלו.

נ.י.על פניה מרושתת כולה, ואכן, בבית בו אני מתגוררת מיד מצאתי רשת זמינה, אם כי התברר שהאדפטורים לחשמל שהבאתי איתי לא התאימו. התקף היסטריה קל, המתנה לבוקר שיאיר (מה פתאום ג'טלג, אני מסודרת פיקס) וביקור ברדיו שק פלוס 17 דולר הניבו את המתאמים הנכונים, והצלחתי להתחבר לחשמל וטעון את הבטריה.

 

מזג האוויר, למרות הנבואות הקודרות קרוב למושלם. כלומר מושלם. השמים בהירים, אין רוח והטמפרטורה סבירה, כלומר אפילו לא יצאתי עם המעיל הארקטי שלי מהבית.

 

ממריאה

אחרי עוצר של שנתיים אני טסה הבוקר לחו"ל, לניו יורק, העיר בה הייתי הכי הרבה פעמים בחיי.
כשאני מספרת לאנשים שאני טסה לשם הם שואלים "בשביל מה?"
כאילו, צריך סיבה כדי לטוס לשם?
מחכה ומתגעגעת למקום שאני מרגישה בו הכי בבית שרק אפשר, לפחות כמו בתל אביב.
אני תמיד נוהגת לומר שסבא שלי לקח את האוניה לכיוון הלא נכון, ובמקום להגיע לאליס איילנד הגיע לחופי הים התיכון, ועל הטעות הזאת אני מנסה לפצות את עצמי עד היום.

אתחיל בקניית ספרים בשדה (מנהג קבוע שלי):
הגביהו את קורת הגג, נגרים 
זכרונות מהזונות העצובות שלי 
מכתבים

עדכון:
אין סאלינג'ר (מה? שאלה נערת הקריאה המוכרנית), אין פלובר. יש מארקס, ותיספתי לו את קורטסאר.

אצפה (בתור התחלה) בקאזינו רויאל, בוראט!, בבל, המעין ואחר כך נראה.
בית הקולנוע האהוב עלי הוא אנג'ליקה, למרות שהוא סבנטיזי-דיאן-קיטוני.

אשב לפחות פעם אחת בריפאבליק, ובעיקר אשוטט ברחובות.
אה, והתערוכה של אנני ליבוביץ' בברוקלין.

הצעות נוספות?

להת'

נ.ב. אכתוב גם אכתוב מהגולה.

 

 

עצבים חשופים (2)

תקציר הפרקים הקודמים: אהבתי מאוד את "אדמה משוגעת". הגבתם. כתבתי עוד פוסט בו הזכרתי את הסרט. הגבתם שוב. הצגתי את קובלנותיכם לדרור שאול, הבמאי, והוא השיב עליהן בשמחה. בינתיים, אגב, צפו ב"אדמה משוגעת" 100 אלף איש. קבלו ראיון המורכב משאלותיכם (Twister, חנן כהן) ומשאלותיי

 

איפה יש היום כניסה כה מאובקת לקיבוץ? נראה שלא הצלחתם לשחזר אחת כזו, ולכן צילמתם בשער צדדי.

"בחיפושי אחרי אתר צילום שיתאים לתסריט ולוויז'ן שלי לגבי הסרט נתקלתי בבעיה גדולה: אין היום בישראל אף קיבוץ שנראה בדיוק כמו שראיתי את הקיבוץ בשנות ה-70. בתקציב, למרות שהיה יחסית גבוה, לא היה אפילו עשירית ממה שנדרש כדי לבנות קיבוץ מאפס, שזה דבר שרק סרטים אמריקאים עתירי ממון יכולים להרשות לעצמם. לכן נאלצנו לבחור בפתרון ביניים (יקר יחסית) ולפצל את ההפקה לצילומים בשלושה קיבוצים שונים ובאולפן.
"את השדות ושער המשק צילמנו בקיבוץ רוחמה המקסים בנגב. את הדשאים, השבילים, חדר האוכל ושאר צילומי החוץ צילמנו בניר אליהו, קיבוץ שבו לאן שאתה מסתכל אתה רואה עץ עתיק, מדרון יפהפה או ספסל שומר סוד. את הרפת האותנטית צילמנו בקבוצת שילר, ואת פנים חדרה של מירי צילמנו באולפני נופר בפתח תקווה, משום שהיה בלתי אפשרי לצלם בחדר אמיתי בגלל מידותיו הקטנות. החדר שבנינו לצורך הפקת הסרט הוא שחזור מדויק של החדר של אמי בקיבוץ כיסופים, אבל באולפן בנינו קירות זזים כך שהיה נוח לצוות הצילום לזוז מהר יחסית מעמדת מצלמה אחת לאחרת.
"הסט של שער הקיבוץ היה חשוב ביותר עבורי משום שרציתי שישדר מספר רב של אלמנטים ורגשות בסרט. קודם כל החיבור בין מגורי בני האדם לטבע שמקיף אותם, במובן היפה וגם במובן השומם, הנידח והאינסופי. שנית, הגדר ששומרת על בני האדם כלפי חוץ, מול השאלה מי שומר עליהם מבפנים, בתוך השטח השמור כביכול. שלישית – האוטובוס כגיליוטינה שמפרידה אנשים ומותירה את הגיבור כל פעם יותר ויותר לבד. מעבר לזאת רציתי להעביר את תחושת החום בקיץ, דבר שהאבק שמפליא להצטלם תמיד נתן לי.
"אמנם נאלצתי לשלם מחיר קטן באותנטיות – שכן בשנות ה-70 ברוב הקיבוצים האוטובוס היה נכנס פנימה להוריד ולאסוף את הנוסעים ולא היה עושה זאת מחוץ לשער המשק – אבל כל במאי שבוחר אתר צילומים חייב תמיד לשקול את החסרונות מול היתרונות. הכי חשוב קודם כל שהבמאי יאהב (מאוד) את אתר הצילום כדי שיוכל לצלם בו, ויותר מכך הוא חייב להיות בטוח שגם הצלם אוהב את האתר, כי אחרת אין סיכוי להשיג תוצאה מרגשת.
"סצנות תחנת האוטובוס בכניסה לקיבוץ עוררו גלים גם בפסטיבל טורונטו וגם בפסטיבל NHK טוקיו והפכו לשיחת היום בגלל הסמליות שהן מעבירות, שמשרתת היטב את הסרט. כולם דאגו להזכיר את הסצנות האלה כדוגמה להצלחה קולנועית ועיתונאים רבים שאלו על הנושא, כך שבעצם בשבועות האחרונים קיבלתי עוד חיזוק לעובדה שגם אם החלטתי לא היתה מושלמת מבחינה היסטורית – הרי שבסיכום הכללי הסרט רק הרוויח ממנה".

באולפן של תוכנית אירוח יפנית. מפחיד

הקיבוץ באמצע שנות ה-70 בסרט מוצג כאפור, נזירי, עני ועלוב, אבל שנות ה-70 היו השנים הכי טובות של הקיבוצים, ויש הבדל עובדתי כמעט בלתי נתפס בין הקיבוץ דאז לבין איך שהצטייר בסרט. מבחינה אידיאולוגית הנאומים של המורה ושל מזכיר המשק התאימו יותר להלך הרוח של שנות החמישים תחילת השישים, לא אמצע השבעים.

"נקודה מעניינת ועם זאת לא מדויקת . ראשית, הקיבוץ המוצג בסרט לא מוצג כקיבוץ סתם לשם הצגתו או בחינתו המחקרית, אלא כפלטפורמה לקיום העלילה של הגיבור בן ה- 12 שבשנת הבר מצווה שלו מתעמת עם ערכי הקיבוץ כאשר הם נערכים למלחמה מול אמו המתדרדרת שחיה בקהילה השוויונית אבל (לטענתה) לא מקבלת ממנה די סיוע.
"שנית – לא היתה לי כוונה להציג את הקיבוץ כאפור, עני או עלוב, אבל היתה לי כוונה ברורה ועיקשת להציג אותו כנזירי משום שלטעמי הקיבוץ היה מקום נזירי, אפילו מאוד נזירי, עד לפני שנים אחדות. מקום שבו קבוצת אנשים מאמינים במערכת ערכים (שלדעתי) גדולה בכמה מספרים בהשוואה ליכולת האמיתית שלהם להכיל את החיים ואותה עצמה. מקום שבו מי שלא הולך בתלם מיד מוגדר כשונה ומתוך כך סובל. על כן אני שמח שנושא הנזיריות עלה, כי כוונתי המקורית הצליחה.
"שלישית – למיטב ידיעתי וזכרוני, שנות ה-70 לא היו השנים הכי טובות של הקיבוצים. הן היו טובות, אבל שנות ה-60 היו טובות הרבה יותר. עם זאת, הטענה כאילו הקיבוץ המוצג בסרט הוא עני ועלוב או 'שיש הבדל עובדתי כמעט בלתי נתפס בין מה שהלך אז בקיבוצים לבין איך שהצטייר בסרט' הן טענות מעניינות ששווה להתעמק בהן לרגע.
"לגבי עוני או עליבות, הכל שאלה של מה החלטתי להראות בסרט. זאת אומרת איפה הוא קורה? לדעתי (וזו גם היתה כוונתי הבסיסית) אין שום דבר עלוב בסרט למעט החוץ של החדר של מירי, אלמנט שהשקעתי מחשבה רבה איך להעביר אותו. איך להראות שלכולם יש גינות יפות ורק מירי גרה במקום מוזנח. היא לא כמו כולם.
"אם נרחיב את הטענה ונשאל – אז למה בעצם לא טרחתי להראות את יופיו של הקיבוץ? למה לא הראיתי גינות מוריקות או מקומות יפים אחרים? התשובה לכך היא שמה שמוביל סרט הוא העלילה שלו, ולא איזון כזה או אחר בין כיעור (כביכול) ליופי, או בין ריקבון לאסתטיקה. הסרט מראה רק את מה שהסיפור דורש. ואם הייתי צריך לחשוב כל העת על איזון בין פאר היצירה לבין עליבות, הרי שהייתי מפסיד את העלילה, והסרט לא היה מביא כל כך הרבה צופים בחמישה שבועות הראשונים שלו באקרנים, לא היה זוכה בפרס אופיר ולא היה מייצג את ישראל בפסטיבלים טורונטו, פוסאן, HNK טוקיו, ועוד כמה שאיני יכול לספר עליהם כרגע. לחשוב יותר מדי על איזון זוהי טעות ששמורה לרוב ליוצרים שמאבדים יכולת להפריד בין עיקר לטפל. יצירה חייבת להיות ישות סובייקטיבית. אחרת אינה מעניינת.
"ורביעית – אם כבר נדרש ממני להיכנס למתמטיקה של כמה פרחים צולמו וכמה גינות מוריקות נראו לעומת כמה אבק, אני מבקש להפנות לסצנות יפות מאוד שמתרחשות למשל בשדות מרהיבים בעוצמתם, בעפיפונים, במפקד אש, בחורף ובמחנה עם האש.
"לגבי נאומי המורה ומזכיר המשק: ככה בדיוק דיברו במקום בו נולדתי וגדלתי. אבל אני מניח שלכל אדם הזכרונות השמורים עמו. ועוד נקודה – חשוב לזכור ש'אדמה משוגעת' הוא יצירת אמנות פיקטיבית (fiction) שאינה מתיימרת להיות יצירה דוקומנטרית. מהטעם הזה אין בסרט טבלאות, דיאגרמות, הסברים של קריין או מובאות של פסיכולוגים דוגמת ברונו בטלהיים האוסטרי שדווקא כתב את הספר וצילם את הסרט הדוקומנטרי 'ילדי החלום'".

עוד קצת על השחזור: אוטובוסים כאלה לא נראו על כבישי הארץ מאמצע שנות ה-60 שלא לדבר על האמבולנס העלוב. כל האבזור היה מצחיק, החל מהבגדים, דרך החזיה והתחתונים איתם מופיעה האם בסצינה הראשונה שלה, כיתות הלימוד, חדר האוכל. הייתי ילדה קטנה בשנות השבעים ואני זוכרת איך תמיד אהבתי לבוא לקיבוץ כי הכל היה תמיד מטופח ומלא פרחים ותמיד היה להם קישוט ספציפי לכל חג… עליבות כזו? בחיים לא. מי שצריך היה לעשות תחקיר על החיים בקיבוץ בשנות השבעים ועל האבזרים בהם השתמשו ומה היה אז, עשה עבודה שלא מצדיקה משכורת.

"נולדתי בקיבוץ וגדלתי בו בשנות ה-70. עבדתי עם מעצב אומנותי מהטובים בארץ שאף זכה בפרס אופיר על עבודתו. במהלך התחקיר בפרה-פרודקשן עבדנו עם מספר ארכיונים ואם אינספור יועצים תקופתיים. האוטובוס המופיע בסרט הוא בדיוק האוטובוס שהסיע מתל אביב לכיסופים בשנות ה-70 ואפילו בתחילת שנות ה-80. הטרקטורים, האופניים, הבגדים, וכל שאר האבזור, נבחרו בקפידה רבה ותוך השקעת מחשבה ועבודת רגליים רבה.
"הייתי יכול לחפש עוד דוגמאות והוכחות לאיך היה, כמה ומתי. אבל אם אתחיל בתהליך אחטא לעצמי ולסרט. האם זה באמת משנה לצופים איך בדיוק רצחו לי את הכלב שזיווג את הכלבה של השכן? או האם באותו היום לבש הרוצח בגדי עבודה כחולים כי האפורים היו בכביסה, או שלבש בגדי עבודה אפורים כי הכחולים נקרעו בקטיף המנגו? או אולי היה זה אבוקדו ולא מנגו בכלל? או תפוזים? והאם לעץ תפוזים יש קוצים? הפרטים האלה לא באמת משנים משהו ביצירה. וההתעסקות בהם משעממת ושמורה לאלה שלא נהנו מהסרט".

 

איך אומרים "אדמה משוגעת" ביפנית?

מה חשבו היפנים על הסרט?

"מדהים. לא האמנתי שיבוא יום ואעמוד מול קהל של יפנים שימחא כפיים וישאל שאלות כה נוקבות ועמוקות על סרט שנעשה במקום כל כך רחוק ומתרבות שונה. הם שמחו על ההזדמנות להיחשף לתרבות הישראלית בנושא שאינו אלימות או פוליטיקה". 

אחרי שהסרט נשלח להוליווד העבודה שלך שם רק מתחילה. 

"הרצת סרט לקמפיין האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היא משימה קשה ומסובכת. מתוך אלפי חברי אקדמיה אמריקאים יש רק כ-700 שמתנדבים להצביע לקטגוריית הסרט הזר. החברים האלה מתחלקים לארבע קבוצות שכל אחת צופה ברבע מ-60 הסרטים. לאחר מכן יש הצבעה ובעקבותיה דרוג של 9 הטובים ביותר ואז יש ועדה של כ-50 חברי אקדמיה שבוחרים מתוך ה-9 את 5 המועמדים. או-אז מתקיימת הצבעה נוספת של כל אלפי חברי האקדמיה האמריקאים שעל מנת להצביע חייבים לראות את כל חמשת הסרטים.
"האקדמיה האמריקאית נותנת לכל סרט הקרנה אחת. על מנת שיהיה סיכוי ממשי צריך לקנות עוד כמה הקרנות וגם לארגן הקרנות ביתיות לחברים כדי להפיץ את השמועה מפה לאוזן. צריך לפרסם מודעות בעיתונים ובאמצעי תקשורת אחרים. צריך להיות בארה"ב מספר שבועות. חברת המכירות שלנו, בוואריה פילמס, כבר הריצה לאוסקר כמה סרטים ('להתראות לנין', 'סופי שול') שחלק מהם זכו ('אי שם באפריקה').
"אנשי סאנדאנס שסייעו לי בפיתוח התסריט – כולם תומכים בנו. ביניהם השחקנים סאלי פילד ואד האריס והיוצרים של 'טראפיק', 'החשוד המיידי', 'JFK', 'רשימת שינדלר' ועוד. בפעם הראשונה מזה שנים יש אחדות דעים בקשר לסיכוי שיש לסרט הישראלי להגיע רחוק באוסקר. עם זאת יש לזכור שאנחנו מתמודדים מול עשרות סרטים מהטובים בעולם – לדוגמה 'לחזור' של אלמודובר. עיקר העבודה כרגע היא בגיוס המימון לקמפיין. דרושים לנו עוד כמאה אלף דולר ואני מזמין את מי מהגולשים (שיש לו ורוצה) לתרום להרצת הסרט לאוסקר".

יש לך זמן לחשוב כבר על דברים אחרים?

"המאמצים בהפצת הסרט בארץ ובקמפיין האוסקר בארה"ב לא מותירים הרבה זמן לכתיבה של משהו חדש, אבל אני כבר עובד על 'מבצע סבתא 2 – שובו של הקרמבו', שקורה 5 שנים אחרי 'מבצע סבתא'. בדרך לא דרך מצליחים כוחות הביטחון לאתר את קרמבו שנעלם בהר בגליל בו הוא עושה מדיטציה ומגייסים אותו למשימה לאומית חדשה: גדר ההפרדה כמעט הושלמה ויש רק כפר אחד שבו יש מקטע של כמה מאות מטרים שמדינת ישראל לא מצליחה לפתור כבר שנים. קרמבו מקבל שופל ומתבקש לשרטט את הקו של הגדר תוך שהוא מביא את שני הצדדים להסכמה".

האף ועונשו

תזכורת חשובה לעצמי בעניין הופעות בטלוויזיה 

1. בפעם הבאה שמתקשרת אליך תחקירנית ואומרת את המילה "ילדים" תגידי לה "תרמתי במשרד" וסגרי מיד בנימוס.

2. גם אם היא מתקשרת שלוש פעמים בתוך שעה ומייבבת שלא מצאה אף טיפשה אחרת שתבוא לתוכנית שלה, למרות שנתת לה חמישה שמות, אל תיכנעי.

3. אל תשכחי שכבר כתבת עשר פעמים לפחות שלא תכתבי ולא תתראייני בשומקום יותר לעולם על הנושא.

4. שימי לב שאת מוזילה את ערך השבועות שלך ושתכף אף אחד לא יאמין לך יותר. ובעיקר לא את לעצמך.

5. כשאומרים לך "רבע שעה וזה נגמר" דעי שזה יימשך שעתיים וחצי.

6. כששואלים אותך איך כותבים את השם שלך תביני שזאת רק ההתחלה ושיהיה גרוע עוד הרבה יותר.

7. כשאת מגיעה לאולפן ורואה שם חמישים דוגמניות בגובה 1.80 מ' ברחי כל עוד נפשך בך.

8. כשהמאפרת מנסה לעגל את ריסייך הישרים  (אל תגידו שלא ידעתם שריסים צריכים להיות עגולים, מילא שאני לא ידעתי) במכשיר אינקוויזטורי הסיטי את ידה בעדינות ואל תחכי לרגע בו תתחילי לצרוח מכאב כשעפעפייך מתהפכים.

9. כשבאירוע משתתפים שרון כידון, רבקה מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי (לא קשורות) רשף לוי וסמדר קילצ'ינסקי שמפטפטים בחן על עשרות ילדיהם ונכדיהם, וברקע שגב משה וסנדרה רינגלר ההרים בוחשים בסירים נוסי למרות שהבטחת ואופרת. את בתפקיד הפריק, עוד לא הבנת?

10. כשלא נותנים לך לומר יותר מעשר מילים ובכלל לא שואלים למה את לא רוצה ילדים אל תתפלאי, מגיע לך. את הבאת על עצמך את האסון.

11. כשמושיבים אותך ליד אנסטסיה מיכאלי סרבי בתוקף ובנחרצות לסידורי הישיבה.

12. ודאי שלא מצלמים אותך רק בפרופיל כשראשך מוטה קדימה ואת מתבוננת בתדהמה במצעד המאושרים שליד השולחן. ידעת שהטלוויזיה מוסיפה חמישה קילו, אבל לא חשבת שהיא גם מאריכה אפים, בעיקר אפים המעידים שמקורך מתפוצה מסוימת, ומבליטה אותם.

13. איפה ומתי? לא חשוב. עבר. גם השידור החוזר. מזל שאף אחד לא ראה.
(חוץ משתי חברות, אבל שכנעתי אותן שזאת לא אני).