שנת הקולנוע שלי

"מחבואים" הוא סרט השנה שלי. ו"בוראט"? מצטערת, לא ברשימה, אז אל תחפשו.
כך נראתה שנת 2006 בבתי הקולנוע בישראל, וליתר דיוק, הסרטים שאהבתי במיוחד ב-12 החודשים שחלפו

1. מחבואים – מסוג הסרטים שעומד מאחוריהם גאון, זה מה שכתבתי על הסרט של מיכאל הנקה כשעלה כאן. קלטות וידיאו המגיעות למשפחה בורגנית עירונית. אמא, אבא (דניאל אוטיי וג'ולייט בינוש) וילד מקבלים קלטות וידיאו המפרקות את המשפחה הקטנה, ובעצם, לא רק אותה. וזה מה שאמר הנקה על הסרט האניגמטי שלו: "סרטים צריכים לשאול שאלות במקום לתת תשובות. למעשה, רק פוליטיקאים ורופאים גרועים מתיימרים לתת תשובות".

2. בבל – כך עושים את זה נכון. אסופת סיפורים המתחברים ביניהם. מה הקשר בין יפני אבל, שני רועי צאן מרוקאים, מטפלת מקסיקנית ושני ילדים בלונדינים שעוברים את הגבול? בשביל זה תצטרכו לצפות בסרט הרקום לתפארת של אלחנדרו גונזלס איניאריטו.

3. הר ברוקבק – סיפור אהבה נואש בין שני קאובויז, ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר בוויומינג של שנות השישים. אנג לי חוזר בסרט הטוב ביותר שלו מאז "סופת קרח". בסוף הוא זכה בפרס הבימוי, התסריט והמוזיקה. הדי.וי.די, שיצא במהלך השנה, חיזק את חיבתי אליו. בעיקר כי אחרי גל ההתלהבות הראשון ממנו, הוא זכה למבול השמצות ופארודיות.

4. טרומן קפוטה – סיפור כתיבת "בדם קר" שכתב טרומן קפוטה, על רצח ארבעה בני משפחה בקנזס ב-59'. פיליפ סימור הופמן היה קפוטה, שגם זכה באוסקר על התפקיד המצוין שלו. הסיפור הכי מפורט שנראה על המסך של תהליך היצירה, רק בלי פעלולים כמו ב"אדפטיישן" או ב"מעבר לכל דמיון". ביים לראשונה בנט מילר.

5. תזיזו ת'רגליים – סרט האנימציה של השנה. קהיליית פינגווינים מתמודדת עם א. מחסור בדגה ב. פינגווין אחד סורר, שבמקום לשיר כאחד הפינגווינים מקפץ ומכרכר בלי סוף. סרט ענק עוד יותר ממרחבי הקרח העצומים בהם הוא מתנהל. אם הוא לא יזכה באוסקר, שגרוני לערבות הקרח. למזלכם הוא רק עלה בבתי הקולנוע.

6. לילה טוב ובהצלחה – ג'ורג' קלוני מוכיח שהוא כמעט מושלם, אחרי "וידויים של מוח מסוכן", ומביים את מאבקו של אד מורו (דיוויד סטראתיירן) בסנטור ג'וזף מקארתי. שחור לבן, דחוס, קלסטרופובי, מלא עשן ופסוקות בשיער, חד ותמציתי.

7. לבי החסיר פעימה – איך לרומם את הקיום היומיומי שלנו? אמנות, נו ברור. אמנות או נמות, וכאן נגינה בפסנתר. ז'אק אודיאר מחבר בין קודש לחול, ונותן לאצבעות של טום (רומן דוריס) ללכת במקומו, ובמקומנו, לא לפני שהוא מתפלש בזוהמה.

8. האיש שבפניםספייק לי במחווה ל"אחר צהריים של פורענות" על השוד המושלם, ארבעה שודדים מתכוונים לחמוס סניף בנק במנהטן, תוך שעשועי מחשבה וטשטושי זהויות בין קורבן למקרבן, פושע לשומר חוק. וכמו שכתבתי: ג'וינט איכותי במיוחד של ספייק לי.

9. שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה – פועל מקסיקני נהרג בשוגג במערב טקסס על ידי איש משמר הגבול. השלטונות קוברים אותו במהירות, אבל החבר שלו, פיט (טומי לי ג'ונס, שגם ביים) מנסה לרדת לחקר העניין. לאט לאט נחשפת התמונה הגדולה ומצטייר סדר עולמי, ואפילו השגחה עליונה. אז זהו, מתברר שוב (זה כבר סרט שני) שג'ונס הוא לא רק שחקן.

10. מיס סאנשיין הקטנה – דלון התקציב של השנה, 8 מיליון דולר של אנושיות שביים זוג נשוי, ואלרי פריס וג'ונתן דייטון. משפחה קצת מטושטשת, עם אבאמא (גרג קיניר וטוני קולט) שמתקשים לאחוז במושכות, סבא מורד (אלן ארקין) ודוד מתאבד (סטיב קארל) לוקחים את הבת הקטנה (אביגייל ברסלין) למסע חוצה אמריקה. מתוק וחמצמץ.

ועוד כמה
נסיכות הספרדי, על חברות בין זונות * קיס קיס בנג בנג – הוליווד במשחק תפקידים אחד גדול * מעבר ליער – אנימציה על ג'אנק פוד ופגיעה בטבע * דאמפלינגס – כופתאות, שליות ועוברים, זוועה הונג קונגית טורדת מנוחה * מצוץ מהאצבע – עוד סרט עצמאי: קשיי התבגרות של נער הוזה * מסיבת שכונה של דייב שאפל – מישל גונדרי מקפיץ את כולם * תודה שעישנתם – סאטירה, לא להתבלבל 

הישראלים

כזכור, עובר זמן ניכר בין הפקת הישראלים לבין היציאה שלהם לבתי הקולנוע, אבל אנחנו סופרים מינואר לדצמבר, ואלו סרטי השנה בעברית צחה

שנת אפס – אוסף דמויות פוגעות ונפגעות, מרוחקות ומתקרבות המעוררות עניין והזדהות. יוסף פיצ'חדזה, הבמאי, מנהל אותן ביד רמה, בחמלה אבל גם בנזיפה ובביקורתיות. הן ישראליות מאוד אבל נושבת מהן גם רוח צוננת כזו, אלגנטית, אירופאית אולי.

אדמה משוגעת – אחרי שתי קומדיות ביים דרור שאול דרמה, כמעט מלודרמה מבכיאה על חייו הקשים של ילד בקיבוץ של שנות השבעים. לא רק כתב אישום נגד קיבוץ לא מספיק קשוב, אלא גם דלייה של פיסות ילדות קטנות ומתוקות.

ימים קפואים – שחור לבן, מסע לילי סהרורי של ענת קלאוזנר – שמופיעה בכל שנייה של הסרט ומפגינה כריזמת מסך בטונות ופגיעות כואבת – ברחבי תל אביב המפוגעת. עתיר סטייל ותשוקה עמוקה לקולנוע. ביים דני לרנר.

מועדון בית הקברות – חבורה של קשישים יוצאי פולין שמבלים מדי שבת בבוקר על כרי הדשא הסמוכים לבית הקברות בהר הרצל. טלי שמש לכדה טיפות אור אחרונות של עולם הולך ונעלם.

 

תוספת: סרטי השנה של סינמסקופ (ידעתי שיאיר יבחר בבוראט, ולכן הזכרתי אותו בכותרת המשנה שלי) ושל קוראיו. והסיכום של אהרון קשלס ואורי שחורי.
תוספת 2: הבחירות של רותם דנון בוואלה! ושל מאיה פינחסי.

25 הסרטים הנצפים של 2006

1 הארי פוטר – 350 אלף צופים*
2 אביבה אהובתי – 302 אלף צופים
3 שודדי הקאריביים 2 – 301 אלף
4 מעבר ליער – 285 אלף
5 נרניה – האריה, המכשפה וארון הבגדים – 277 אלף*
6 צופן דה וינצ'י, עידן הקרח 2  – כ-250 אלף צופים
7 מכוניות – 222 אלף
8 קינג קונג – 215 אלף
9 השתולים – 210 אלף (עם צפי ל-230)
10 השטן לובשת פראדה – כ-200 אלף
11 משימה בלתי אפשרית – 155 אלף
12 בוראט, קאזינו רויאל – כ-150 אלף * *
13 גארפילד – כ-150 אלף
14 אדמה משוגעת – 145 אלף
15 האיש שבפנים – 130 אלף
16 ג'ונגל סיטי – 120 אלף
17 נקודת מפגש – 110 אלף
18 מישהו לרוץ איתו – 105 אלף
19 הבועה – 100 אלף
20 מת לצעוק 4, המגן – 94 אלף
21 סטפ אפ – 80,000 * *
22 מסביב לעולם עם פליקס – 60,000
23 המדריך לחיים בכפר – 55,000
24 דז'ה וו – 50 אלף * *
25 יש לה ביצים – 50 אלף

מקרא:
* יצאו בסוף 2005
* * עלו החודש

סרטי שני (לא מוסרים מספרים), בעלי קולנועי לב

1. לחזור
2. הר ברוקבק
3. כיפה אדומה
4. מחבואים
5. אהבה בכפר
6. פשוט מאוהבת
7. גברת הנדרסון גאה להציג

איפה דבורית

 

חשבתי שהכל נגמר כאן, ולווט תהיה ולווט ודבורית תהיה דבורית. חודשים קודם לכן התבכיינתי על מעשה רומן גארי ואמיל אז'אר, ואחת הסיבות לחשיפה שלי הייתה להחזיר לעצמי את הזהות האבודה. אבל מתברר שכמו שיש יד אחת דומיננטית יותר, יש גם זהות אחת מבין השתיים שלי שתפסה לה מקום של כבוד והשתלטה על השנייה, זאת אומרת הראשונה, שהתאמצתי לגדל בעמל רב משך כל חיי.

מאוד קשה לי להבין איך זה קרה. זאת אומרת, לא למה ולווט נהייתה מה שנהייתה, אלא למה בדרך, בנקודה מסוימת נעלמה דבורית. הרי אני לא יכולה לחיות בלעדיה, אפילו תהיה ולווט מלכת העולם החדש. האמת היא שלא הייתי כל כך מודעת לכך שזה המצב, ואולי התעלמתי ממנו, עד הנסיעה לניו יורק.

בקופת אולם התיאטרון בבליקר סטריט חיכו לי כרטיסים להצגה על שם velvet. זו נראתה לי בדיחה נחמדה עד שהתיישבתי במקומי, ולאחר כמה דקות הגיע הזוג הנדיב והקסום שהזמין אותי להצגה. "ולווט"? פנו אלי, כן, אמרתי. למעשה אנחנו לא יודעים איך קוראים לך, אמר הגבר, את לא חייבת להגיד. מזתומרת? שאלתי אותו, ברור שיודעים איך קוראים לי. דבורית שרגל, הרי כתבתי (ואחרי כתבו כולם) בזמן שנחשפתי. אה, לא ידעתי, אמר. אחרי ההצגה סיפרתי להם קצת על דבורית, והם השתכנעו שבאמת יש חיה כזאת, ושהיא השמיעה את קולה לא פעם במהלך השנים.

הנחתי שמדובר במקרה חד פעמי וניחמתי את עצמי בכך שהם לא גרים בארץ, וכו' וכו', עד השבוע. יום אחד מתקשרת אלי מישהי. "ולווט?" (במלרע) היא פונה אלי. כן, זו דבורית, אני עונה. היא לא שמעה את השם עד היום, והיא לא ידעה על מי אני מדברת. נושא השיחה היה השתתפותי באירוע כלשהו, ובדברים שעלי לשאת. אחרי שניסיתי לאיית לה את שמי האמיתי (אותו העניקו לי הורי ברוב טובם, ועל כך אני מודה להם) כמה פעמים ללא הצלחה התייאשתי, וסיכמנו לעבור לנוהל מיילים.

עוד כמה ימים עברו, התכתובת נקלעה למבוי סתום, ואז התקשר האדם שפנה אלי לראשונה בעניין אותו אירוע. "סלחי לי" אמר, "אבל אני לא יודע מה שמך, לא, את לא צריכה להגיד לי, רק רציתי שנבהיר את א', ב' ו-ג'". הבהרנו, וניסיתי להגיד לו את שמי, ושהוא ידוע לציבור, אבל לא, זה ממש לא עניין אותו. אני מניחה שאלו מקרים מייצגים, לאו דווקא בודדים.

בדיעבד שמתי לב שדי הרבה אנשים מעדיפים עכשיו שלא לקרוא לי בשמי, דבורית, ושהכינוי עדיף עליהם הרבה יותר. חי נפשי שלא ציפיתי לזה. כשלעצמי אני חיה בשלום עם שתי הזהויות, ולא נוטה להתבלבל ביניהן, ולא שוכחת מי ילדה את מי, אבל לעולם יש דרכים משלו להראות את מי הוא מעדיף. ודבורית עדיין צריכה להיאבק על מקומה בו.

סרט השבוע

 

זו הביקורת שלי על ילדים קטנים, הסרט הכי משמעותי שיצא היום לבתי הקולנוע.

יאירוה ממש סבל ממנו, כך שתוכלו להשוות.

בדקתי מה קורה בעכבר העיר (לא באתר אלא בפרינט), וזה הולך כך:

4 כוכבים: מאיר שניצר, ישי קיצ'לס ואני.
2 כוכבים וחצי: יאיר.

מדד המבקרים של metacritic. ציון ממוצע: 76.

ילדים קטנים שייך למפיצים המחרימים את המבקרים. אז איך ראינו אותו? שניצר (אני משערת) ואני – בניו יורק, וקיצ'לס ויאיר, בדרכם שלהם.
שאר המבקרים עוד לא התארגנו, מאחר שהסרט עלה רק היום, ולכן יוכל הציבור לקרוא את הביקורות על הסרט החשוב הזה רק במספר מצומצם של כלי תקשורת. נראה לכם?

 

קיית ווינסלט ב"ילדים קטנים"

סופשנה

 

בדקות (סליחה, בשעות) אלו ממש אני עובדת על סיכום השנה שלי בקולנוע לרייטינג. המדור יתפרסם ביום רביעי הבא, והוא יכלול את הסרטים שהוצגו מינואר 2006 עד סוף דצמבר ש"ז בבתי הקולנוע המקומיים. הנה הם.

מה יהיה סרט השנה שלי? מישהו מוכן להמר (כי עוד לא החלטתי סופית)? ובמקום השני? והשלישי? ומה סרט השנה שלכם? אשמח לשמוע.

מתחת לכורסה

 

אחרי כמה מאות שעות פסיכותרפיה שהשתרעו על פני הרבה יותר מדי שנים נגמלתי מטיפול. הגמילה לא הייתה קשה ולא כואבת ולא מלווה בקריזים

נכון, היו כמה נסיונות גמילה בעבר, אבל תמיד הייתי מתפתה מחדש ללכת לטיפול בגלל איזו המלצה חדשה ומפוקפקת על פסיכולוג חדשני ומהפכני וכיו"ב. למה בדיוק? לא ברור. כתוצאה מלקט אקלקטי של המלצות היו לי פסיכולוגים מכל הסוגים והמינים, כשהקשת היא מפסיכותרפיה מוגבלת בזמן ועד פסיכותרפיה דינאמית. כן, פינטזתי גם על פסיכואנליזה. לא יצא.

במהלך השנים לא חל שום שינוי מהותי בהתנהגות שלי, ואף לא תמורה אחת בהשקפת עולמי או ביכולת שלי לקבל, להשלים ולסלוח לאחרים (או לעצמי). נכון, די הרבה דברים השתנו, אבל זה לגמרי בזכות העובדה שהתבגרתי, בקשיים עצומים, אבל התבגרתי (הכל יחסית, לא להתלהב), כך שהצלחתי להבין מה אני יכולה לקבל ומה לתת.

מה ששיניתי לגמרי זה את צורת ההתנהלות שלי בעולם; יצרתי טווח ביטחון כדי להימנע מפגיעות, אכזבות ומורת רוח. ואיך זה עובד? מצוין. רווחה נפשית גדולה לי ולשאר המין האנושי. זה ממש פשוט, והנה, עליתי על נוסחה לפתרון עימותים: פשוט לצמצם את נקודות המגע בין הצדדים הנצים, ליצור חיץ, גדר הפרדה, וזהו.

האם אני יודעת יותר על המאורעות המכוננים הבסיסיים והבראשיתיים שהביאו אותי להיות מי שאני? ברור. האם זה עזר לי כהוא-זה בחיים? לא ולא. האם מודעות היא חצי הדרך לפיתרון? כל כך לא, שזה נורא.

אבל מה, אני מדברת רק על עצמי. ייתכן שמיליוני בני אדם אחרים מרגישים שחייהם השתנו לגמרי בזכות השקעה מסיבית בטיפול, או בזכת העובדה שהם מבינים כעת את הדינמיקה שבינם לבין ההורים שלהם, ואיך היא הביאה אותם עד הלום. בכיף, תהנו. אני את שיחותי עם מטפליי גמרתי, ואני משוכנעת שגם אומת הפסיכולוגים נושמת לרווחה אחרי שפרשתי.

ולכן, כשאבי כתב, אגב אורחא, במהלך שיחה: "הפסיכולוגית שלי (עמך, מיינד יו) אמרה לי: או, אז יש גם חנות (הממתקים של אלוהים) וגם צילום, כמו אבא שלך", התפלצתי.

דבורית: מה, אתה עוד הולך??? אז יש לי רעיון לשיחה: הפסיכולוגים בחיינו.
א: אני רואה שזאת הולכת להיות שיחה כלבבי.

וזאת גרסת אבי לסשן.

יממה אחרי

א: חשבתי קצת. למה לשוחח על הפסיכולוגים בחיינו? היא תעשיר את חיינו, השיחה הזאת? או את חייהם של קוראינו השוקקים? כלומר, סליחה על הבוטות: האם יש טעם?
ד: אוי, זה ממש פשוט: כי הרבה מאוד אנשים נמצאים בטיפול, או היו, או יהיו, וכולם, בדיוק כמו בענייני חדר מיטות, רוצים לדעת איך זה אצל אחרים. כי כל מה שקורה בדלתיים סגורות מעניין.
א: מה זה אומר עלינו, שהחלפנו תפקידים? עכשיו את זאת שתמהר לחשוף את הביריות, ואני אמחא כפיים? אני שמח לראות, אגב, שחדר המיטות מופיע לא רק בראש שלי, אלא גם שלך. בשיחתנו מאתמול דיברנו על מגפי העור שלך, ושקלנו אם להוסיף שוט. החלטת ללכת על זה. שוט ומגפיים. התדמית החדשה של ולווט?
ד: ענייני פסיכולוגים אף פעם לא היו טאבו בעיני. אמרתי מפורשות על מה אני לא רוצה לדבר, מכאן, שעל כל השאר אני ממש יכולה. זה לא שאני הולכת לשכב פה על הספה, אבל לפחות לשבת על הכורסה.
ולשאלתך: כמו שנהוג לומר בקלישאית, לכל אחד יש כמה צדדים, אז כנראה שגם לי יש צד של שוט ומגפיים. וליתר דיוק, יש לי גם צד של שוט ומגפיים.
א: יאללה, יאללה, תשכבי! אם אנחנו הולכים לספק פה לקוראינו LIVE SHOW – אז שיהיה מעניין. אחרת יצלבו אותנו בטוקבקים חבל על הזמן. פחד.
ד: הצולבים ייצלבו בחזרה. לא סותמת יותר.

מי סמל סקס?

א: היתה לי פסיכולוגית שרצתה לשכב איתי.
ד: מה???
א: כלומר, היא אמרה שאני רוצה לשכב איתה. ולא רציתי, בחיי התורה!
ד: אלוהים, מתברר שחייתי 18 שנה ליד סמל סקס.
א: בהחלט. לא הרגשת את הווייב באוויר? דבורית! אני קורא אותך לסדר!
ד: לא, לא הרגשתי, כידוע הייתי טרודה באומללותי. אבל, אני חייבת לציין, שאחת התשוקות שלי עוד מהתיכון, הייתי ללכת לטיפול. זה נראה לי משהו חלומי, לשבת, לדבר על עצמי ולשמוע מה התרופה. אוי אוי אוי, תמימות טיפשה. "תל אביב" ו"פסיכולוג/ית" תמיד התחברו אצלי.
א: התמימות אינה טפשה. התמימות היא קדושה. אבל אם לדבר ברצינות, במשך, נאמר, הפאזה הראשונה שלי, חשבתי שללכת לפסיכולוגים זה אשכרה אוננות. בזבוז זמן. לשלם כסף כדי לדבר על עצמך. מה כבר יש לי לגלות? אמרתי לעצמי, אני הלא יודע הכל, אני סופר-מודע לכל פינה בנבכי המוח שלי… כך אמרתי. זו היתה הדגמה מופלאה למה שאני קורא לו "תמימות קדושה".
ד: מתי אמרת את זה לעצמך? בגיל 16? 18? 21?
א: עד לפני שמונה שנים. כי תל אביב היתה העיר הגדולה, שבה וודי אלן ידידנו הולך פעמים בשבוע לשרינק, נכון?
ד: כנראה שמשם בא הרעיון, הרי אי אפשר לחשוד בסביבה שגדלתי בה, או בשנים שגדלנו בהן, שפסיכולוגיה להמונים הייתה נפוצה כפלואוריד במי השתייה.
א: בוודאי. כאילו חיינו באיזו עיירה שכוחת אל בסרט של רוברט אלטמן אי שם בערבות אמריקה.
ד: ולכן, מגיל נורא צעיר הייתי טולרנטית לכל דבר, או לכמעט כל דבר: פסיכולוגים, הומוסקסואלים, פרומיסקיואסיות, לפחות רעיונית.
א: פרומיסקיואס זו מלה.. הממ.. סקסית. כמה אחוזים מקוראינו ינשרו ברגע זה? כמה איברים זקופים ייפלו שדודים אפיים ארצה? אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים, לא?
ד: מה, אנחנו לא פונים לעשירון העליון? חוצמזה, עזוב קוראים, עדיף לחשוב על עצמנו. המחשבה עליהם מסיטה אותך מהעיקר.
א: צודקת. אולי זה מראה שאני לחוץ מנושא השיחה? את חושבת שאני לחוץ?
ד: לא, אני גם לא מבינה מה מלחיץ מזה. אבל למה עד לפני שמונה שנים חשבת שפסיכולוגיה זה איכס? כלומר, לא מתאים לך. הייתי משוכנעת שגם אתה, כמוני, חובש את ספסלי הפסיכותרפיה מגיל 20.
א: לא זה מה שאמרתי. אמרתי שרק אז התחלתי בעצם ללכת לטיפול. שכל השנים לפני כן הייתי בטוח שטיפול הוא סוג של פינוק, אונאניזם. ואז, לפני שמונה שנים, שיניתי את דעתי. פתאום החלטתי ששווה לי ללכת לטיפול. ששווה לי לבזבז על זה ימבה כסף. כן.
ד: פפפפ. יענו, אתה ממש בתול. כמה פסיכולוגים היו לך מאז?
א: כמה היו לי? תלוי איך סופרים. שני מטפלים בטיפול אחד על אחד. תוסיפי לזה פסיכודרמה. תוסיפי טיפול משפחתי עם אחת מאחיותיי. הוסיפי כמה פגישות מקצועיות הנוגעות לשתי מערכות יחסים קודמות שלי. כמה יוצא?

מי התבלבל?

 

ד: אוי, בלבלת אותי. אני לא מסוגלת לספור ככה, אבל פה לא תוכל לומר שלך יש יותר גדול. דגמתי כמה עשרות פסיכולוגים בחיי. עם חלקם ביליתי פגישה אחת, עם חלקם כמה שנים, ויש גם כמה שבועות, כמה חודשים, יו נואו, כמו דייטים.
א: איך זה שאת מדברת על הפסיכולוגים שלך כעל מאהבייך האולטימטיביים? ואיך אני בתור פסיכולוג חובב? מומחה, מה?
ד: לא, הם לא היו מאהבים אולטימטיביים, ולא היו מאהבים כלל וכלל. וכל מערכות היחסים שלי איתם היו תקינות, ואף אחד מהם לא הציע לי שום דבר האסור על פי החוק, האתיקה או הטעם הטוב. בחיים לא.
א: ברור שלא. מבחינתי, טיפול זה דבר קדוש.
ד: ובעניין מומחיותך: יש לך עוד הרבה מה ללמוד. רוצה את השורה התחתונה?
א: לא, כי יש לי רושם שהשורה האחרונה מבאסתתתתת…. נכון? את רוצה לומר שהם לא שווים כלום, ובכך להרוס את הפנטזיה. לא אתן לך!
ד: אז נחכה עם השורה התחתונה לשורה התחתונה.
מה שהיה חשוב לי תמיד עם הפסיכולוגים זה להיראות שפויה ורהוטה. לספר את סיפורי בענייניות, לתבל אותו בקורטוב של ציניות, שנינות ומודעות עצמית.
א: אני ההיפך. רציתי לשכנע אותם שצריך לאשפז אותי באופן דחוף. לא הצלחתי. כישלון קולוסאלי!
עכשיו את כבר יכולה לשלוף את השורה האחרונה, אם אני נכשלתי – שייכשלו גם הם! תמות נפשי עם פלשתים!
ד: …אולי בגלל זה נהניתי נורא, עד שלב מסוים, להחליף פסיכולוגים. הכי אהבתי את הפגישה הראשונה שהייתה בה הבטחה, קוז איי ניו איי אם גואינג טו נוק דם אאוט עם הסיפור המאמם שלי.

מי חסר תקנה?

א: אני סיפרתי למטפלת שלי על הפנטזיה הכמוסה שלי לגביה.
ד: פנטזיה עם מטפלת? מה יש לך אתה? בושה, בושה למקצוע אתה.
א: כן.. אבל זה מאוד גס.. אני שוקל אם לחשוף.. בואי נראה.. זה עלול לפגום בראיון שאופרה ווינפרי הזמינה ממני.. השאלה, האם לשרוף פה את כל התחמושת? המממ… לספר.
ד: לא יודעת. האמת היא שאני לא כל כך רוצה להיכנס לחדר המיטות שלך. לחדר הטיפולים כן, אבל כאן נראה לי שאתה עובר את הגבול.
א: להירגע אחותי. איזה חדר מיטות בראש שלך? ולמה הראש שלך רואה כחולות? זה לא מתקיים בחדר המיטות בכלל!
ד: אז ספר.
א: שהיא כותבת ספר על הטיפול שלי, כמובן. חשבתי על העונג שלה, מטופל כמוני. אני בטוח שפסיכולוגיות היו מוכנות להוציא עיניים אחת לשנייה כדי להתכבד בנתח בשר משובח כמוני!
ד: אני מודה שזו הייתה גם פנטזיה שלי במשך זמן לא קצר, אבל ככל שעברו השנים ונקפו העשורים הבנתי שרק אני יכולה לכתוב את הספר על הטיפול שלי, ומכאן, שהפנטזיה שלך היא פנטזיה של טירון.
אם להמשיך את דבריי מלמעלה, הפכתי את הדייט הראשון איתם לדרגת אמנות. אני מסוגלת לספר את הסיפור שלי בשלושים צורות שונות.
א: אני מקשיב. יש לי סבלנות כמו לשטן.
ד: אחרי פגישת ראשונה כזו הייתי תמיד מרחפת מאושר על שהצלחתי שוב.
א: זה היה זיון בלי נוזלי גוף, כלומר זה מה שהיה כל כך טוב בו, לטעמך, אני מבין.
ד: אבל ההתלהבות שלי לא החזיקה מעמד הרבה זמן, אחרי כמה פגישות, כשהיה מתברר לי שהם לא זוכרים כלום כמעט, ושאני צריכה להתחיל להעלות גירה, הייתי מתחרפנת.
א: הצלחתי…. לרמות אותם? להוליך אותם שולל? או להקסים?
ד: לאט לאט הייתי מפתחת כלפיהם טינה עצומה. מבחינתי אחד החטאים הכי גדולים של בני האדם זה שהם לא זוכרים.
א: זאת אומרת שהפסיכולוגים היו מאהבים עלובים מאוד.
ד: וכך הייתי בכל פגישה מתעצבנת מחדש, ולא מהססת לומר את זה. וליתר דיוק לרטון את זה, לנשוף ולשאוף.

 

מי רוצה שלמות?

א: בני אדם מבחינתך חייבים להיות מושלמים?
ד: לגמרי. יש קורלציה בין הפסיכולוגים שלי לבין המאהבים שלי לפחות מבחינת תחושת האכזבה. הייתי אומרת שזה הרגש הבסיסי בחיי: אכזבה.
א: סלחת להם – לפסיכולוגים ולמאהבים?
ד: מה פתאום. נראה לך?????
א: כמובן שלא. את לא תסלחי להם לעולם. ואם הם יבואו על ארבע לבקש סליחה ויזילו דמעות כמים, אז יש להם סיכוי לרחמייך? או שאת חסרת רחמים לחלוטין, מרסילס?
ד: פה מגיע החלק המצער. אף אחד לא מבקש סליחה ומחילה.
א: זה חמור ביותר. אחת דינם, סקילה. מצחיקונת. אפשר לסלוח גם למי שאינו מבקש סליחה.
אני מרגיש שאני לא מאפשר לך לתת את השואו שבטוח יש לך מוכן באמתחת על עולם הפסיכולוגים. איפיון הדמויות שלהם. בטוח שיש לך בארסנל אמירות שנונות בנושא. ובטוח ששווה לשמוע. אז תוציאי.
ד: תגיד, גם אתה רוצה להרגיש מול הפסיכולוגים שאתה הכי מסכן בעולם?
א: הממ… אני מעדיף לחשוב שאני הכי מיוחד בעולם. שתרכובת כל כך חד פעמית של החוטים במוח שלי היא הכי מרהיבה בעולם. יצא לך לבכות בטיפול?
ד: אה. ברור. אם כי הייתי שונאת את עצמי על כך מאוד. אובדן שליטה. זה היה מביך אותי נורא. במשך הזמן התחשלתי והפסקתי. הייתי יכולה לספר על דברים נוראים ולא להזיז שריר.
א: כן, אבל זה כיף גדול.. פגישה שמסתיימת בבכי היא אחת שהיה שווה לשלם עבורה.
ד: ….ואז הם היו חושבים שאני קהת רגשות.
לא לא לא. שום כיף. מאחר שפעם הייתי בכיינית ידועה, שנאתי את זה נורא. בכי זה סימן לחולשה. זה גם נורא מביך את מי שמולך, כי הוא לא יודע מה לעשות. בקיצור, זה לא לעניין לבכות ליד אנשים אחרים.
א: פעם שנאתי שאנשים היו בוכים לידי, זה היה הדבר הכי שנוא עלי בעולם. כי זה נורא מפחיד. חוסר האונים שלי ביכולת שלי לסייע למי שבוכה מולי. והכי גרוע, אם מי ש"אשם" בבכי הזה הוא אני.
ד: כן, זה מזעזע.
א: כן, זה חוצה גבולות.. ולכן מרתק בעיניי, אם תשאלי אותי מה עדיף, לבכות לבד או ליד אנשים אחרים, אני בוחר באופציה ב.
ד: ליד אחרים? אלוהים ישמור. נו, אתה יצור חברתי. אני לא.
א: זה אומר שיש מי שיכול להציל אותי, אם אני בוכה ליד אחרים. כשאני לבד, מי יצילני?

 

מי מוזר?

א. את אנטי חברתית. תמיד היית. עוף מוזר, כך מן הסתם חשבו עליך. או עדיין חושבים. מה זה עושה לך, אגב?
ד: מה? זה שאני "מוזרה"? אני ממש לא חושבת שאני מוזרה. אני כמובן חושבת שאחרים מוזרים. אני הסרגל שלפיו צריכים להתנהל החיים.
א: אם את הסרגל, אני הנחש המתפתל.
ד: הרי אין לי התנהגויות אקסצנטריות.
א. Really?
ד: רילי.
א: אדם שקורא את כ ל העיתונים הוא לא אקצנטרי?
ד: אההה. מה??? לא שומעים.
א: לקרוא את כל העיתונים באובססיביות כמוך זה הכי אקצנטרי בעולם. זה האקסטרים שבאקסטרים. מה, לא רואים את זה?
ד: אני קצת אובססיבית, סו ווט? אבל אני לא רוקדת בגשם. ולא לובשת פרוות שועל…
א: אחותי!! קראי עיתונים כאוות נפשך, כשאת עירומה לחלוטין, פרט למגף ומגלב… איטס פיין וויד מי בייבי.
ד: …ולא עושה תנועות מוזרות.
א: פרוות שועל היית לובשת אם רק היה לך מחזר עשיר.
ד: אני מקפידה שיהיו עניים מרודים.
א: העניים המרודים הם תעודת הביטוח שלנו. שלא נהיה האחרונים בתור לאוכל.
ד: עניין הכסף לא מטריד אותי, מה שמטריד אותי זה היכולת לקבל גמול ראוי בעיני למה שאני עושה. זה לא שאני חושבת שמגיע לי לזכות בלוטו או לפגוש עשיר תומך.
א: בקיצור מגיע לך לרכוש פרוות שועל מכספך הפרטי, בזכות מי שאת = הכישרון שלך. האם אני מפשט את התמונה יתר על המידה?
ד: לא, כן, בערך. יאללה, קאט, חייבת ללכת. מתי ממשיכים?
א: בואי נחליט שעשינו סשן. ההפסקה החיצונית השרירותית תהיה הקו שלנו, למה לא?
ד: בדיוק כמו 50 דקות טיפול.
כמה אתה לוקח?

הירוקים

כל הסינים דומים וכל הצמחונים זהים? תחלמו.
המדריך המלא למלחכי הדשאים, כולל חלוקה לזנים

1. שומרים נגיעה – יש במרק הכתום ציר עוף? וברוטב שמנת של הפסטה? ובחסה? יכול להיות שנשארה בה איזה תולעת? והכף הזאת, הייתה אתמול בתוך הסיר של החמין? לא, אז לא בשבילי.

2. המתחזים – לא, אני לא אוכל בשר. אבל עוף זה לא בשר, אז כן, פעם בשבוע, ורק שניצל. ודגים? חייבים, בגלל ה-B12. אפילו הרופא משפחה אמר לי.

3. צמחוני הג'אנק – לא אוכלים בשר ולא דגים ולא כלום, אבל בארון שלהם במטבח יש טונות של במביסליפסקזמנוגט, סוכר לבן, ושני פאקטים קאמל לייט. ובמקרר קולה. כלומר דיאט. מה, זה שהם לא אוהבים בשר אומר שאסור להם לעשן? למה?

4. המיניקות – הייתי צמחונית עד הלידה, אבל אסור לי, בגלל הילדה (עפעוף. מבט נוגה). אני חייבת בשר אדום. אמא שלי אמרה. כשהיא הניקה אותי היא אכלה קילו בשר טרי ביום. שנייה, אני תכף חוזרת אליך, היא בדיוק פה עם הסירים.

5. צמחונוסטלגים – בטח, גם אני הייתי צמחוני בכיתה ח'. שנתיים וחצי לא אכלתי סטייקים בימי שני וחמישי. אה, בראשון ורביעי כן, אבל זה לא נחשב. אחרי שנתיים וחצי נשברתי, ומאז אני דופק 500 גר' רייר פעמיים ביום.

6. הטהרנים – רק לחם שיפון 100%, שום מאכל עם צבע מאכל, לא נוגעים בחטיפים. לא, גם לא האנרג'ים למיניהם, סתכלו, סתכלו על כל חומרי השימור והעמילנים שיש שם, סוף העולם. רק נוגעים בזה ומתים מיד. קינואה. אבל אורגנית. וגם כל הירקות. כוס מיץ עשב חיטה בבוקר. כוס מיץ רימונים בערב.

7. המשונים – נניח, שותים עשר כוסות קפה ביום, אוכלים חמש פרוסות לחם ומעשנים רק ג'וינטים. הם באמת לא נוגעים בבשר, אבל מי אמר שצמחונות קשורה בבריאות? לא חובה.
(אפשר לשנות את מרכיבי הנוסחה. הרעיון המרכזי – סתירה פנימית).

8. המתייוונים – לא רוצים לעשות עניין מזה שהם לא אוכלים בשר, ולכן מתנהגים כאחד האדם. לא מציקים לחברים, הולכים איתם לכל הקרניבוריות בעיר, קונים סתם יוגורט נטול אפיל וירקות מרוססים בסופר, יחד עם לחם עלק חי. מהסופר.

9. המיסיונרים החיוביים – כדאי לך, אתה לא יודע מה זה עושה לי, ירדתי עשרים קילו, העור שלי הצטחצח, היציאות של פגז, כל בוקר על השעון, הסקס מדהים, אני מתעוררת עם חיוך כל יום. נהייתי בנאדם חדש.

10. המפחידנים – אתה לא יודע איך מתעללים בתרנגולות בלולים ובמה מאכילים את הפרות. ועל החומרים המסרטנים בכבד שלהן שמעת? טטרזין! מתים מזה בשנייה! סוכר זה רעל, תזכור, אני שומעת את העורקים שלך נסתמים אחד אחרי השני. יש לי חבר שבגיל 40 כבר יש לו 5 סטנטים! זהו, אתה מת.

עכשיו נחשו לאיזה קטגוריה אני משתייכת.

 

עשר שאלות שלא שואלים צמחונים

1. ממתי?

2. למה?

3. לא מרגישים את הבשר, אולי בכל זאת?

4. את לא מתגעגעת לטעם? טיפה?

5. אבל דגים זה לא בשר, אז למה לא?

6. לא חסר לך 12B?

7. אז לאיזה מסעדות את הולכת?

8. את לא רעבה כל הזמן?

9. אנחנו טורפים, את לא מבינה?

10. את יכולה לשבת ליד מי שאוכל בשר?

 

(רגע, זה בכלל בלוג קולנוע, לא?)

 

היום התפרסמה רשימת המועמדים לגלובוס הזהב, ושני הישראלים שהתמודדו על מועמדות בקטגוריית הסרט הזר, ימים קפואים ואדמה משוגעת, לא נכנסו.

מה ראיתי?

תזיזו ת'רגליים – אנימציה מדהימה, אחד הסרטים הטובים של השנה. פינגווינים. חייזרים. ומוזיקה. מושי מושי מושלם.

החופשה – קומדיה רומנטית ארוכה אבל מספקת מנת פנטזיה ואסקפיזם לחצי שנה לפחות.
בעיקר נשים כנראה

מעבר לכל דמיון  – רעיון מצוין על פקיד מס המבזבז את חייו (וויל פארל), המגלה שהוא דמות בספר של סופרת נוירוטית (אמה תומפסון). גורלו תלוי בשאלה אם זו טרגדיה או קומדיה. ויש גם מגי ג'ילנהול המתוקית. ודסטין הופמן. מפוספס אבל שווה ניסיון.

והכי הכי הכי: היום ראיתי את "בבל" של אלחנדרו גונזאלס אינאריטו. כואב בעיניים מרוב יופי. מועמד בכיר לסרט הטוב של השנה ברשימה שאכין בסוף החודש. הוא יעלה ב-28 בדצמבר. תתכוננו.

תרגיל באקסהיביציוניזם קתולי

הפוסט הקודם שיתק אותי למשך שבוע (אהה, נניח, תירוץ טוב, חוץ מ"הייתי עסוקה"), בעוד שאת אבי הוא תמרץ לכתוב בינתיים כ-20 פוסטים חדשים. העניין הוא שבפוסט ה-100 התכוונתי לעשות ספירת מלאי, ולהגיד שלמעשה עוד לא מצאתי את הקו הנכון לחיים של "חייה". דווקא ההגדרה הראשונית שלו, החיים באולם ובעולם נראית לי מאוד מדויקת, אבל לא פעם הלכתי לאיבוד, לא יודעת מה כן ומה לא, עד לאן לפתוח את העדשה, מתי לשים פילטר ומתי מרכך. אז הנה, אני מתחבטת בדיוק בזה בפוסט ה-101.

את הסשן השני ערכנו במהלך השבוע, אבל איכשהו הוא התפזר לכל מיני כיוונים, וכתבתי בו חומרים רדיואקטיביים שיועדו לעיניו של אבי בלבד. גבולות החשיפה שלי ברורים מאוד לי, ואני לא מרגישה שום צורך לעבור אותם. חשיפה בשבילי היא מתכון לפגיעה, ומאחר שבמהלך החודשים שאני כותבת ברשימות הציצו לא מעט צפעונים מבין החרכים, אני מעדיפה לשמור על עצמי ככל האפשר. גם ככה זה לא קל, כך שהקורא שציפה שאכתוב (גם) על סקס יכול להתחיל לקפל את המאהל. ואלו הם הטבואים שלי, נכון לעכשיו: אהבה/גברים/סקס/משפחה.
בסופושל, אחרי דיונים לא קצרים, הגענו לשני נוסחים.
אני בחרתי באופציה נזירית ומפוסקת-נושאית.

מה פתאום רומן?

אבי: מה דעתך על התגובות שקיבל הפוסט הראשון בסדרת פח"ב (פרויקט חוצה בלוגים)?
דבורית: אמרה לי חברה: אולי יהיה משהו ביניכם? עניתי לה בחלחלה: אחותי, השתגעת? זה האמ-אמא של הגילוי עריות.
א: אחד ממגיביי הקבועים, שפי, אמר שאנחנו חייבים לציבור חשיפה – לדעת מה הרגשנו זה כלפי זו בגיל התיכון.
ד: ממש מוזר לי, מאחר שהשיחה שלנו לא התקרבה למחוזות שיכול היה להשתמע מהם קשר רומנטי בינינו, כך, שלעזאזל, מאיפה הם באו עם הרעיון הזה? כאילו, מה, שני אנשים ממינים שונים לא יכולים לדבר מבלי שתעלה האופציה של "אהבה"?

שני פנים למטקבק ואחד לאומבודסמן

א: שמתי לב שהתגובות אצלי הרבה יותר ארסיות מאשר אצלך. מקרה-מבחן מצוין, שהרי פרסמנו בדיוק אותם פוסטים, למעט השוני בכותרות. אז איך זה שאת מצליחה להוציא תגובות מפרגנות, ואני קוצר ברינה בעיקר עגבניות רקובות?
ד: אני חושבת שריכזת אצלך כמה אושיות טיקבוק ש…
א: … אלי החלאות נדבקים בכוח. משעשע אותי לאללה, אם הם כל כך שונאים את הבלוג שלי, למה הם טורחים שוב ושוב להיכנס ולקלל?
ד: לא ברור לי מאיפה יש לאנשים מסוימים את החוצפה לקבוע מה קביל לפרסום ומה לא.
א: עבור אנשים מסוימים דמוקרטיה מחשבתית זה דבר לא מוכר.
ד: היומרנות הזאת, לקבוע מה מתאים לפה ומה לא היא לא סבירה. זה נשמע לי יותר גרוע מהאומללים שבשיעורי החברה בכיתה י'. המקום הזה משחזר את הדינמיקה של תנועת הנוער. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי להגיד על פוסט של מישהו שהוא "לא מתאים", אבל כנראה מי שמכתיר את עצמו כאומבודסמן מרשה לעצמו גם להיות פסקני אחרי קריאת כותרת בלבד.
א: כן, יש לי הרגשה שחלק מהאנשים שם רוצים לעשות לנו "סוציאליזציה", שנקציע את כל הפינות החדות והשבבים שלנו כדי שנתאים לשבלונות שלהם. מי ישתין על המדורה?
ד: אני לא כל כך מתקרבת למדורות, בדרך כלל שורפים שם מכשפות, כך שאני מרשה לך להשתין על המדורה.
א: תודה. אני אשתין בחפץ לב. לפעמים ישר מהמקפצה, כמו הילד ההוא בבריכה. אני מוצא את זה משעשע, או לפחות – מאתגר מחשבתית.
ד: זוכר שהיו בעיר 2 בריכות, אחת של הפועל ואחת של מכבי, נכון? לאיזה היית הולך? או, מה הייתה הדינמיקה שם, אחת סגרו, אחת לא?
א: סיפור הבריכה הוא סיפור טראומטי מבחינתי. למדתי שחייה בבריכה של מכבי. הייתי סטודנט מצטיין, עד שהורידו לנו את המצופים, נכנסתי לפאניקה וברחתי הביתה יחף.
ד: אותה חברה שהציעה את הרומן התאכזבה קצת מהפוסט כי ציפתה ליותר, ואם להשתמש במילותיה, היא אמרה לי "תעשו את זה בלי מצופים" (!) בקיצור, דימויי הבריכה רודפים את הפוסט הזה, הבה נקרא לו בשם זני, "מים".
א: היא מצפה ממך ליותר, להיפתח יותר. הייתי גאה בך, בשבילך, על כך שבפעם הקודמת, נפתחת יותר ממה שהייתי מאמין מראש.
ד: אה, אל תתלהב, הפתיחות לכאורה שלי מתוחמת היטב, יש המון נקודות מהן אין התקדמות. זה די פשוט: לכל אחד יש את הדברים שנחשבים בעיניו לאינטימיים, וגם לי, ולפעמים הם נראים קצת שונים מאלו של אחרים.
א: ככל שתהיי מסוגלת לחשוף יותר, כך תהיי מוגנת יותר, את מבינה על מה אני מדבר? נמאס לי לפחד מ"התקנון".
ד: אני לא מפחדת מכלום, אני פשוט לא רוצה להתפשט ליד כולם. בסופו של דבר אני אקסהיביציוניסטית קתולית.
א: את קובעת את הגבולות. תחליטי כרצונך. אני ששתי על כל הזדמנות לפרוץ את הגבולות של עצמי. באופן אישי, זה הצליח לי. זה שימש כלי בתהליך השינוי שהעברתי את עצמי.
ד: אני נמצאת במקום אחר ממך, אתה יודע.
א: אקסהיבציוניסטית קתולית יכולה להרשות לעצמה יותר ממה שאת הרשית כאן.

אושר? מה זה?

א: אני בתקופה הכי טובה של החיים שלי. מצאתי את עצמי, למען השם. אני מתבייש לומר כמה טוב לי. כמה אני מאושר. זה לא בסיסטם שלי, אושר. אבי הקודם – כמו דבורית היום? – היה אומר "אושר? זה מגעיל אותי!"
ד: לאאא, זה לא הולך ככה: רגע של אושר טומן בחובו אימה, כי הרי על כל רגע טוב צריך לשלם בעשרה רעים.
א: כן, הייתי פעם בגישה שלך. בזבוז זמן נורא.
מה שנפלא באהבה שלי, שהיא גורמת לי לאהוב את עצמי. זה לא שכל אהבתי מופנית החוצה. דרך עיני אהובתי, אני מצליח לאהוב את עצמי. מגיע לי, אחרי כל השנים.
ד: אויש נו, מה זה "אחרי כל השנים"? אהבו אותך ואהבת, מה זה ההתבכיינות?
א: לא התבכיינות מותק. אותי לא אהבתי.

תביא כותרת

א: אני מאוד אוהב לתת כותרת לפוסט ואז לכתוב אותו.
ד: והנה, עוד דבר שבו אנחנו הפכים. זה סד מחשבתי.
א: לפעמים אני מתחיל רק עם כותרת. לאחר מכן אני מפליג וזולג למחוזות קסומים. הכותרת בשבילי היא נקודת מוצא. עוגן בתוך קרקע בוצית. מקום לצאת ממנו אל הג'ונגלים של הנפש. זהו מחוז השיטוט החביב עלי.
ד: אה, אצלי אין ג'ונגלים, אלא אדמה חרוכה.
א: אז בחרת להיות מסכנה? קורבן? קדושה מטעם עצמה?
ד: לא מסכנה, חופשיה! לא קורבן. קדושה? בהחלט בהחלט.
א: הייתי שם. עדיין יש בתוכי קני חיזבאללה של המשטר הישן, שמנסים לאגף אותי. אבל אני נחוש בדעתי לנצח אותם. להשאיר אותם קטנים, כסוג של פריטים מוזיאוניים, כמו דינוזאורים שהיו לפני מיליוני שנה מפחידים נורא, והיום הם פוחלץ מוזיאוני שילדים משחקים בו. מה ההבדל בין קדושה לקורבן? וסליחה על שאלת התם. כן, את צודקת. הצלחת להגיע לחופש. אבל שילמת מחיר. שרפת את הג'ונגלים. הפכת אותם לאדמה צחיחה. וזה עצוב.
ד: זה לא עצוב. מצאתי את הדרך שלי.
א: אני מעדיף חיים עם רגש. למרות שאולי יותר נעים להיות מנותק. כי אז אתה לא פגוע. אבל אז אתה מת וצחיח. ואני רוצה לפרות ולהפרות לרוות ולהרוות. אני רוצה לחיות. תגידי, זה לא שאת מפחדת לטעום מהחיים?
ד: די, מה זה הקלישאה הזו, מפחדת לטעום מהחיים? אני כמו דב"א: ניסיתי הכל.

קוראת מחשבות

א: איך היית מגדירה את יחסייך עם קוראייך?
ד: ריחוק/ניכור/חיבה.
א: מי הכי נוגע לך? מי שמשבח או מי שמשמיץ?
ד: זאת חלוקה מכנית, משמיץ/משבח. מעדיפה את מי שאומר משהו בנוסף, מעבר, מבין משהו שאני לא הבנתי.
א: מקובל עלי הדימוי של יחסי אהבה עם הקוראים. אני, למשל, נדמה לי שאני לא מתמסר בקלות. למרות שבסוף, אני בקושי נשאר עם התחתונים. בכל זאת, אני לא רוצה שהגישה אלי תהיה נוחה מדי. אני מעדיף שאלו שזה לא מתאים להם, ינשרו בדרך. לא נעים להזמין אלי לסלון, או לחדר המיטות הנפשי, אנשים שיהיו אטומים לרגשות שלי, או שיזהמו את הבית שלי בבדלי הסיגריות המצחינים שלהם. זה לא מנומס.

הביתה, הביתה

ד: אתה נוסע לפתח תקוה?
א: לעתים נדירות. אני שונא את העיר. שונא לבקר בה. מבחינתי היא החור הכי נידח בעולם. לחזור לשם, זה לחזור למקום הפשע. דימוי מוכר אגב, אני זוכר שהיה מוסף של העיר שאמנון רבי ערך, וירון פריד כתב על חזרה לנוף ילדותו, חזרה למקום שבו נרצחתי. היה חזק מאוד.
ד: כשעוד הייתי נוסעת לשם, היו לי התקפי אסטמה קשים – אם רק הייתה לי אסטמה. אבל אין לי. סתם התקשתי לנשום.
א: זה כמו עינוי שגזרנו על עצמנו. לחזור למקום הפשע. מתוך הנחה שהשרידים בזירה יסגירו משהו שלא ידענו על נסיבות האסון?
ד: משהו כזה.

עיר הרפאים שלי

זה הפוסט ה-100 של "לחיות את חייה". כבר שבוע אני שוברת הראש איך לחגוג אותו, ואז, בלי שום קשר לעניין דיברתי עם אבי לן. והנה סקופ: למדנו ביחד בתיכון, אף פעם לא היינו חברים ובמשך השנים שחלפו החלפנו אולי 250 מילים. תוך חמש שניות התחלנו לייבב על נעורינו העשוקים, ואז חשבתי, או, אולי נפסטט את זה? כלומר, משמיים הגיע אלי הרעיון לפוסט החגיגי. וזה רק הפרק הראשון (ובפוסט שלו יש גם תמונות מספר המחזור שלנו. אני את שלי שרפתי)

אבי: אנחנו הולכים ומזדקנים מרגע לרגע.

דבורית: זה חדש לך?

א: ממש לא.

ד: הטראומה הגדולה שלי הייתה ביומולדת עשרים, ומאז זה הולך ומידרדר.

א: אנחנו כבר בעניין, ללא משחק מקדים? תמיד זה מגיע בסוף לסקס, מה?

ד: אצלך, לא אצלי. אצלי זה מגיע למוות. לסקס לא. אם כי הקשר הדוק בין שניהם, כבר שנו חכמים ממני.

א: אני חושב שמגיל מאוד צעיר החלטתי למצות את החיים. אבל אני לא הנושא.

ד: כל אחד מאיתנו הוא הנושא. אבל טוב לדעת שבעוד שיש מי שעוסקים בהישרדות, יש כאלו שמתעקשים לחיות.

א: האם התפקיד שאותו הטילה כרגע ההסטוריה על כתפיי הוא "לפתוח אותך"? יש כותרת שלא אשכח לעולם, שנתן אדם ברוך לכתבה סתמית של ירון לונדון. הכותרת היתה: ירון לונדון "פותח" את יפה ירקוני. מדהים כמות השטויות שהמוח שלנו מאחסן. אני זוכר את הכותרת, כי היא הקסימה אותי. אני איש של מלים. מלים מחרמנות אותי. זו האמת המרה.

ד: אני מזדהה לגמרי עם שלושת המשפטים האחרונים, ונדמה לי שאפילו כתבתי שכמותם. אבל לא, לא, אני קונטרול פריק. שום גבולות לא ייחצו. מה שנקרא, לא הלילה מותק.

א: מסכנונת מתוקה שלי, את לא מתארת לעצמך איזה כיף זה לאבד שליטה. כלומר, שלא תהיה לאף אחד אשליה בראש: אני במאה אחוז שליטה. ועם זאת, נדמה לי שהגבולות שלי קצת יותר… רחוקים? משל אנשים אחרים. אבל אני כל הזמן סוטה מהנושא שהיצבנו לעצמנו. מפחיד מדי?

ד: לא, לא, בוא נגיד את המילה הגסה הזאת מיד: פתח-תקוה. ילדות נפשעת. רצח עם. לא לא רצח עם. סתם.

א: יפה, תמשיכי, הסירי את הגרביונים…. למה נפשעת… למה רצח עם… דרך אגב, עוד שאלה חודרנית: גם את, כמוני, דור שני?

ד: בהחלט דור שני. את מיטב ממוני השקעתי ב"עמך". אבל דור שני עם טוויסט. הוריי לא היו במחנות, היו ילדים קטנים בזמן השואה. כך שגם דור שני, גם לא קיבלו שילומים, וגם אין לי אזרחות פולנית.

א: המממ…. נדמה לי שהבניין ברחוב מאז"ה מוכר לי, אבל אני לא מצליח לזכור באיזה הקשר… "עמך" זאת עמותה לטיפול בבני הדור השני, נכון? יכול להיות שהייתי מטופל שם? תני לי לפשפש.

ד: האין זה מוזר? פעם גרתי ליד עמך, עכשיו אני גרה ליד השגרירות הפולנית.

א: יפה. המאזן שלי נראה הרבה יותר גרוע – בואי נריב, מי מאיתנו זכה למנה גדושה יותר של אומללות.

ד: או! זה אני אוהבת! בזה אני טובה!

א: אני חושב שאת פולניה לתפארת. זה דבר שאת מסכימה איתו או שמקומם אותך?

ד: מתכחשת.

א: מצטער, אבל אני נורא תחרותי. שלי תמיד יותר גדול. וכשמדובר באומללות, אני פרופסור. אני חושב שהנושא מעורר בי חרדה קלה. אולי לכן אנחנו מתחבאים מאחורי המלים הציניות שלנו?

ד: אני לא מרגישה שאני מתחבאת. חוץ מזה ציניות היא מפלטו של המקולל (אחחח, איזו פרפראזה נאה).

א: אני מבין אותך. רק שזווית הראייה שלי השתנתה. משתנה. אני מחזיר את הילדות שלי לחיים שלי. צריך להסביר?

ד: כן.

א: טוב, אני קראתי לזה "חור שחור ושמו פתח-תקוה".

ד: כן, חור שחור זו הגדרה ראויה.

א: והאם באמת היינו אומללים או שרק בחרנו לחשוב כך.

ד: כן, הייתי מאוד אומללה. לא יודעת מה איתך, אבל לי לא היה עם מי לדבר. ולא דיברתי. אשכרה לקירות. והייתי משוכנעת שהאור נמצא בתל-אביב.

א: הייתי אומלל לתפארת. וגם לא היה עם מי לדבר. ולא שלא חיפשתי. לא היו לי חברים בפתח-תקוה. אלה שהיו, היו סוג של פשרה. לקח לי שנים למצוא אנשים שיכולתי לתקשר איתם ברמה שאינה שטחית. היינו שותפים לחלום הזה על תל-אביב. "העיר" סימנה תחושה של הרפתקה. הסינמטק היה מקום המפלט שלך, וגם שלי. קו 66, חיים שלמים עברו עלינו שם.

ד: והחשש הזה מפני האוטובוס האחרון. עינוי.

א: כן, בטח שהיה עינוי. אבל זה מחיר ששילמנו בשמחה. האוטובוס גאל אותנו מפני השיממון של העיר הקרתנית הזאת, שהיו בה אז רק שלושה-ארבעה בתי קולנוע, שהקרינה רק כיעור ועליבות.

ד: מה שהורס אותי זה אנשים כמו אודי שרבני פה, או כל מיני חברים שלי שמדברים על הילדות הנפלאה ואיזה כיף היה להם, ואני מניחה שהם לא מעוותים את המציאות. מאידך, אולי זה לא באמת העיר אלא אני? או אתה?

א: ניסיתי אלף פעמים לשאול את עצמי אם אכן ילדותי היתה אומללה כפי שהייתי בטוח שהיתה. התשובה שלי מפתיעה ולא מפתיעה: היא היתה גם וגם. המון אומללות. כן, בעיקר אומללות. אבל גם היו נקודות-אור, קטנות, לוחשות, שלא הצליחו להשביע את הרעב אל תל-אביב, המטרופולין, אל כל מה שנתפס בעיניי לפחות כ"תרבות", "העולם הגדול". בפתח-תקוה הרגשתי מת. מבחינתי העיר הזאת היתה בית קברות. עיר השינה הגדולה. אני רציתי אורות ומוסיקה וסרטים וריקודים. רציתי העולם הגדול, קיבלתי פתח-תקוה. גורל אכזר.

ד: אני לא יודעת מה בדיוק רציתי. אורות וריקודים בטוח שלא (עד היום אני לא רוקדת)
אבל ידעתי שאני חייבת לברוח משם, והבנתי בחושים שבתל-אביב לא אהיה חריגה (אוהו, כמה שהתבדיתי).

א: אבל איך זה שלמדו איתנו בכיתה ילדים שנראו לגמרי מאושרים? אולי לא
יה משהו מרעיל דווקא באווירה של העיר, אלא באוויר הפנימי שכל אחד מאיתנו בחר לנש
ום? אני מחייך כשאני קורא אותך כותבת על חריגותך גם בתל-אביב. למה לא תקבלי את זה מהצד הטוב של הלחם, הצד עם החמאה (השנואה עליך, אנורקטית)? את מיוחדת. כמה טוב שאין עוד הרבה אנשים מיוחדים כמוך. אנשים "נורמלים" הם גלולת-שינה. ואני, ממש לא רוצה לישון. חבל על הזמן. החיים קצרים.

ד: לא לא לא, אין לי בעייה להיות חריגה. להפך, אני מטפחת את החריגות שלי. טוב, לא מטפחת, אבל לא עושה שום ניסיון להתברג לאנשהו.

א: אולי תשתי משהו? שונא אנשים בקונטרול. אני, לפחות, משוחרר כדבעי. אבל זה בגלל שאני משוחרר מטבעי. אני נזכר במשפט ששמעתי פעם מנסים אמון: "מותר ללכת לאיבוד". קסום בעיניי… טוב, את צריכה להיות בשליטה, זה שומר עליך. זה בסדר. לא כולם חייבים לצלול לתהומות בחדווה, כמו ידידך מהתיכון.

ד: בוא נאמר, הילד הכי חרוץ בכיתה. לא לשכוח. או לפחות, חביבן של המורות.

א: אהבתי את המורות. כי הן היו חכמות. כי יכולתי לתקשר איתן ברמה אינטלקטואלית, מה שלא מצאתי אצל אנשים אחרים.

ד: אתה צוחק עלי.

א: הייתי צמא מאוד למציאת נפשות דומות. הייתי הכי בודד ואומלל. במשך שנים שנאתי את הילד שהייתי. רציתי לחנוק אותו. מחקתי אותו. ניתקתי קשר עם כל האנשים שהיו בחיי לפני גיל 21, מלבד בני משפחה, ומורה לספרות, שעימה שמרתי על קשר במשך שנים.

ד: אני לא רוצה לקחת ממך את האומללות שלך, אבל טיפין טיפין מתברר שלא היית בודד לרגע… אני לוקחת אותך בהליכה מדודה, תצטרך לרוץ ולהתנשף די הרבה כדי להשיג את אומללותי ודווקא לא אכפת היה לי להיווכח שלא הייתי האומללה היחידה, אבל מתברר שכן.

א: מה שאני זוכר ממך מהכיתה: היית ביישנית. נחבאת אל הכלים. ישבת לדעתי בשורה הראשונה. נראית כבר אז קצת מסוגפת, אני חושב. היה ברור שאת לא מאושרת. האם זה היה ברור גם לגבי או שהצלחתי להסתיר? חשבתי שאני שחקן מעולה. אולי הייתי מוקף אנשים, אבל בתוכם הייתי הכי בודד בודד בעולם. כי אף אחד לא הבין אותי, להרגשתי.

ד: כן, לא היה ברור כלל שאתה לא מאושר. להיפך, הייתי משוכנעת שאתה מאושר, וקינאתי בך על שאתה חרוץ, חביב המורות והבנות.

א: אולי זה באמת היה נכון. למרות שאני קורא עכשיו את דבריך בהפתעה גמורה. כי בסיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי היתה רק אומללות ובדידות, הייתי כמו אדם צמא במדבר שמשווע למים. פתח-תקוה היתה המדבר. תל-אביב היתה נוה המדבר. הדרך היתה רחוקה ומלאת מוקשים: כנערים, זה היה בלתי אפשרי. אני, לפחות, לא חשבתי לרגע להפסיק את הלימודים ולמצוא עבודה ולעבור לתל-אביב. רק כשסיימתי את הצבא, מצאתי עוז בנפשי לעבור לשם. אבל אז כבר הייתי בתוך אהבה גדולה, והחיים בכלל נראו יפים להפליא, ודימיתי לחשוב שהצלחתי למחוק את עשרים ואחת השנים הראשונות, שפקדו אותי רק בסיוטי הלילה, אבל בבוקר התעוררתי ולא זכרתי שום דבר.
תגידי, אנחנו מדברים על עצמנו או על פתח-תקוה?

ד: כאילו מה, נדבר על הרחובות הכעורים שעד היום אני חולמת עליהם? על המקום הזה, שלא היה בו כלום? יודע מה היה הכי נורא בילדות מבחינתי? השעמום. כלומר לא היה לי מה לעשות, לא היה לי לאן ללכת, לא היה לי עם מי לדבר, ולא היו שום אופציות לעשות כלום. המקסימום היה ללכת לספריה, או כאמור לנסוע לתל-אביב, או לסינמטק או למד"א, ותמיד תמיד הידיעה הזאת שאי אפשר לעשות כלום כי אין כסף (לפחות כך זה היה אצלי, אם כי אני עובדת מגיל 14).

א: אני חושב שאת פתח-תקוה ההיא, זאת שנצרבה לנו בדיסקט, תכננו במיוחד במחלקה הארכיטקטונית של השטן. איזה כיעור! מה שהכי הפריע לי, תחושה של פרובינציה. אנשים קטנים. בעיות קטנות. בעיניי, החיים לא היו שם. הם היו בתל-אביב. בדומה לגיבורים של צ'כוב שלעולם ימשיכו לחלום על "מוסקבה".
אבל אני, למזלי, כבר לא חולם לא על מוסקבה ולא על תל-אביב, ואני גר לי באושר בהדר יוסף. השיחה איתך פשוט מזכירה לי כמה ארוכה היתה הדרך.
למעשה, גם אני עבדתי, אך ללא קבלת שכר. עבדתי עם אבא שלי בחנות הקטנה והמאובקת שלו, שכה שנאתי.

ד: כן, אני זוכרת את הצלמנייה. עדיין, מקצוע קסום – צילום, מתחבר לקולנוע.

א: ישבתי שם כל יום שעתיים-שלוש, צילמתי לאנשים מסמכים: מכונה להעתקת מסמכים היתה אז דבר די נדיר. אהבתי את זה, וגם שנאתי כל רגע. כילד, אני מניח שאהבתי, כי זה היה העיסוק היחיד האפשרי. למרות שהחלפתי מדי יום ספרים בשתי ספריות שונות

ד: הידעת? אמא שלי סיפרה לי פעם שהיא ואמא שלך היו הולכות איתנו לטייל בעגלות בשכונה.

א: לאאא.

ד: באמאשלי.

א: ברצינות? אנחנו מכירים מגיל אפס? ואלוהי האינטרנט חיבר בינינו שוב?

ד: יפ. ועדיין, מאחר שהיית בתפקידים בכירים ממני כל החיים, נשמר בינינו הפער מהבית. כן כן, אין גבול לזוועות הגורל.

א: חחח קטיפנית! אני מקווה בשבילך שאת צינית כמו תמיד. נשמר בינינו הפער מהבית? הלו, תתעוררי! כמה אנשים יודעים מי זאת ולווט? כמה אנשים יודעים מי זה אבי לן? קנית לעצמך מקום של כבוד, אם לא בחיים, לפחות בווירטואליה של החיים.
יקירתי, לא הלילה, לא הלילה, כי אני תיכף צריך לזוז לטובת עיסוקים שהלילה יפה להם. אני מתכוון לאהבה. אבל לפני שאנחנו נפרדים, ולפני שניפגש כאן בפעם הבאה, בואי נשים דברים על השולח
ן.
אגב, אני חושש שניהלנו שיחה של זקנים. אבל באופ
ן פרדוקסלי, דווקא בילדות שלי הייתי הכי זקן. היום, בהרגשה שלי, אני סוף סוף צעיר כמו שלא הצלחתי מעולם להיות. נמשיך לדבר על זה, או על כל דבר אחר, מחר.