עיר הרפאים שלי

זה הפוסט ה-100 של "לחיות את חייה". כבר שבוע אני שוברת הראש איך לחגוג אותו, ואז, בלי שום קשר לעניין דיברתי עם אבי לן. והנה סקופ: למדנו ביחד בתיכון, אף פעם לא היינו חברים ובמשך השנים שחלפו החלפנו אולי 250 מילים. תוך חמש שניות התחלנו לייבב על נעורינו העשוקים, ואז חשבתי, או, אולי נפסטט את זה? כלומר, משמיים הגיע אלי הרעיון לפוסט החגיגי. וזה רק הפרק הראשון (ובפוסט שלו יש גם תמונות מספר המחזור שלנו. אני את שלי שרפתי)

אבי: אנחנו הולכים ומזדקנים מרגע לרגע.

דבורית: זה חדש לך?

א: ממש לא.

ד: הטראומה הגדולה שלי הייתה ביומולדת עשרים, ומאז זה הולך ומידרדר.

א: אנחנו כבר בעניין, ללא משחק מקדים? תמיד זה מגיע בסוף לסקס, מה?

ד: אצלך, לא אצלי. אצלי זה מגיע למוות. לסקס לא. אם כי הקשר הדוק בין שניהם, כבר שנו חכמים ממני.

א: אני חושב שמגיל מאוד צעיר החלטתי למצות את החיים. אבל אני לא הנושא.

ד: כל אחד מאיתנו הוא הנושא. אבל טוב לדעת שבעוד שיש מי שעוסקים בהישרדות, יש כאלו שמתעקשים לחיות.

א: האם התפקיד שאותו הטילה כרגע ההסטוריה על כתפיי הוא "לפתוח אותך"? יש כותרת שלא אשכח לעולם, שנתן אדם ברוך לכתבה סתמית של ירון לונדון. הכותרת היתה: ירון לונדון "פותח" את יפה ירקוני. מדהים כמות השטויות שהמוח שלנו מאחסן. אני זוכר את הכותרת, כי היא הקסימה אותי. אני איש של מלים. מלים מחרמנות אותי. זו האמת המרה.

ד: אני מזדהה לגמרי עם שלושת המשפטים האחרונים, ונדמה לי שאפילו כתבתי שכמותם. אבל לא, לא, אני קונטרול פריק. שום גבולות לא ייחצו. מה שנקרא, לא הלילה מותק.

א: מסכנונת מתוקה שלי, את לא מתארת לעצמך איזה כיף זה לאבד שליטה. כלומר, שלא תהיה לאף אחד אשליה בראש: אני במאה אחוז שליטה. ועם זאת, נדמה לי שהגבולות שלי קצת יותר… רחוקים? משל אנשים אחרים. אבל אני כל הזמן סוטה מהנושא שהיצבנו לעצמנו. מפחיד מדי?

ד: לא, לא, בוא נגיד את המילה הגסה הזאת מיד: פתח-תקוה. ילדות נפשעת. רצח עם. לא לא רצח עם. סתם.

א: יפה, תמשיכי, הסירי את הגרביונים…. למה נפשעת… למה רצח עם… דרך אגב, עוד שאלה חודרנית: גם את, כמוני, דור שני?

ד: בהחלט דור שני. את מיטב ממוני השקעתי ב"עמך". אבל דור שני עם טוויסט. הוריי לא היו במחנות, היו ילדים קטנים בזמן השואה. כך שגם דור שני, גם לא קיבלו שילומים, וגם אין לי אזרחות פולנית.

א: המממ…. נדמה לי שהבניין ברחוב מאז"ה מוכר לי, אבל אני לא מצליח לזכור באיזה הקשר… "עמך" זאת עמותה לטיפול בבני הדור השני, נכון? יכול להיות שהייתי מטופל שם? תני לי לפשפש.

ד: האין זה מוזר? פעם גרתי ליד עמך, עכשיו אני גרה ליד השגרירות הפולנית.

א: יפה. המאזן שלי נראה הרבה יותר גרוע – בואי נריב, מי מאיתנו זכה למנה גדושה יותר של אומללות.

ד: או! זה אני אוהבת! בזה אני טובה!

א: אני חושב שאת פולניה לתפארת. זה דבר שאת מסכימה איתו או שמקומם אותך?

ד: מתכחשת.

א: מצטער, אבל אני נורא תחרותי. שלי תמיד יותר גדול. וכשמדובר באומללות, אני פרופסור. אני חושב שהנושא מעורר בי חרדה קלה. אולי לכן אנחנו מתחבאים מאחורי המלים הציניות שלנו?

ד: אני לא מרגישה שאני מתחבאת. חוץ מזה ציניות היא מפלטו של המקולל (אחחח, איזו פרפראזה נאה).

א: אני מבין אותך. רק שזווית הראייה שלי השתנתה. משתנה. אני מחזיר את הילדות שלי לחיים שלי. צריך להסביר?

ד: כן.

א: טוב, אני קראתי לזה "חור שחור ושמו פתח-תקוה".

ד: כן, חור שחור זו הגדרה ראויה.

א: והאם באמת היינו אומללים או שרק בחרנו לחשוב כך.

ד: כן, הייתי מאוד אומללה. לא יודעת מה איתך, אבל לי לא היה עם מי לדבר. ולא דיברתי. אשכרה לקירות. והייתי משוכנעת שהאור נמצא בתל-אביב.

א: הייתי אומלל לתפארת. וגם לא היה עם מי לדבר. ולא שלא חיפשתי. לא היו לי חברים בפתח-תקוה. אלה שהיו, היו סוג של פשרה. לקח לי שנים למצוא אנשים שיכולתי לתקשר איתם ברמה שאינה שטחית. היינו שותפים לחלום הזה על תל-אביב. "העיר" סימנה תחושה של הרפתקה. הסינמטק היה מקום המפלט שלך, וגם שלי. קו 66, חיים שלמים עברו עלינו שם.

ד: והחשש הזה מפני האוטובוס האחרון. עינוי.

א: כן, בטח שהיה עינוי. אבל זה מחיר ששילמנו בשמחה. האוטובוס גאל אותנו מפני השיממון של העיר הקרתנית הזאת, שהיו בה אז רק שלושה-ארבעה בתי קולנוע, שהקרינה רק כיעור ועליבות.

ד: מה שהורס אותי זה אנשים כמו אודי שרבני פה, או כל מיני חברים שלי שמדברים על הילדות הנפלאה ואיזה כיף היה להם, ואני מניחה שהם לא מעוותים את המציאות. מאידך, אולי זה לא באמת העיר אלא אני? או אתה?

א: ניסיתי אלף פעמים לשאול את עצמי אם אכן ילדותי היתה אומללה כפי שהייתי בטוח שהיתה. התשובה שלי מפתיעה ולא מפתיעה: היא היתה גם וגם. המון אומללות. כן, בעיקר אומללות. אבל גם היו נקודות-אור, קטנות, לוחשות, שלא הצליחו להשביע את הרעב אל תל-אביב, המטרופולין, אל כל מה שנתפס בעיניי לפחות כ"תרבות", "העולם הגדול". בפתח-תקוה הרגשתי מת. מבחינתי העיר הזאת היתה בית קברות. עיר השינה הגדולה. אני רציתי אורות ומוסיקה וסרטים וריקודים. רציתי העולם הגדול, קיבלתי פתח-תקוה. גורל אכזר.

ד: אני לא יודעת מה בדיוק רציתי. אורות וריקודים בטוח שלא (עד היום אני לא רוקדת)
אבל ידעתי שאני חייבת לברוח משם, והבנתי בחושים שבתל-אביב לא אהיה חריגה (אוהו, כמה שהתבדיתי).

א: אבל איך זה שלמדו איתנו בכיתה ילדים שנראו לגמרי מאושרים? אולי לא
יה משהו מרעיל דווקא באווירה של העיר, אלא באוויר הפנימי שכל אחד מאיתנו בחר לנש
ום? אני מחייך כשאני קורא אותך כותבת על חריגותך גם בתל-אביב. למה לא תקבלי את זה מהצד הטוב של הלחם, הצד עם החמאה (השנואה עליך, אנורקטית)? את מיוחדת. כמה טוב שאין עוד הרבה אנשים מיוחדים כמוך. אנשים "נורמלים" הם גלולת-שינה. ואני, ממש לא רוצה לישון. חבל על הזמן. החיים קצרים.

ד: לא לא לא, אין לי בעייה להיות חריגה. להפך, אני מטפחת את החריגות שלי. טוב, לא מטפחת, אבל לא עושה שום ניסיון להתברג לאנשהו.

א: אולי תשתי משהו? שונא אנשים בקונטרול. אני, לפחות, משוחרר כדבעי. אבל זה בגלל שאני משוחרר מטבעי. אני נזכר במשפט ששמעתי פעם מנסים אמון: "מותר ללכת לאיבוד". קסום בעיניי… טוב, את צריכה להיות בשליטה, זה שומר עליך. זה בסדר. לא כולם חייבים לצלול לתהומות בחדווה, כמו ידידך מהתיכון.

ד: בוא נאמר, הילד הכי חרוץ בכיתה. לא לשכוח. או לפחות, חביבן של המורות.

א: אהבתי את המורות. כי הן היו חכמות. כי יכולתי לתקשר איתן ברמה אינטלקטואלית, מה שלא מצאתי אצל אנשים אחרים.

ד: אתה צוחק עלי.

א: הייתי צמא מאוד למציאת נפשות דומות. הייתי הכי בודד ואומלל. במשך שנים שנאתי את הילד שהייתי. רציתי לחנוק אותו. מחקתי אותו. ניתקתי קשר עם כל האנשים שהיו בחיי לפני גיל 21, מלבד בני משפחה, ומורה לספרות, שעימה שמרתי על קשר במשך שנים.

ד: אני לא רוצה לקחת ממך את האומללות שלך, אבל טיפין טיפין מתברר שלא היית בודד לרגע… אני לוקחת אותך בהליכה מדודה, תצטרך לרוץ ולהתנשף די הרבה כדי להשיג את אומללותי ודווקא לא אכפת היה לי להיווכח שלא הייתי האומללה היחידה, אבל מתברר שכן.

א: מה שאני זוכר ממך מהכיתה: היית ביישנית. נחבאת אל הכלים. ישבת לדעתי בשורה הראשונה. נראית כבר אז קצת מסוגפת, אני חושב. היה ברור שאת לא מאושרת. האם זה היה ברור גם לגבי או שהצלחתי להסתיר? חשבתי שאני שחקן מעולה. אולי הייתי מוקף אנשים, אבל בתוכם הייתי הכי בודד בודד בעולם. כי אף אחד לא הבין אותי, להרגשתי.

ד: כן, לא היה ברור כלל שאתה לא מאושר. להיפך, הייתי משוכנעת שאתה מאושר, וקינאתי בך על שאתה חרוץ, חביב המורות והבנות.

א: אולי זה באמת היה נכון. למרות שאני קורא עכשיו את דבריך בהפתעה גמורה. כי בסיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי היתה רק אומללות ובדידות, הייתי כמו אדם צמא במדבר שמשווע למים. פתח-תקוה היתה המדבר. תל-אביב היתה נוה המדבר. הדרך היתה רחוקה ומלאת מוקשים: כנערים, זה היה בלתי אפשרי. אני, לפחות, לא חשבתי לרגע להפסיק את הלימודים ולמצוא עבודה ולעבור לתל-אביב. רק כשסיימתי את הצבא, מצאתי עוז בנפשי לעבור לשם. אבל אז כבר הייתי בתוך אהבה גדולה, והחיים בכלל נראו יפים להפליא, ודימיתי לחשוב שהצלחתי למחוק את עשרים ואחת השנים הראשונות, שפקדו אותי רק בסיוטי הלילה, אבל בבוקר התעוררתי ולא זכרתי שום דבר.
תגידי, אנחנו מדברים על עצמנו או על פתח-תקוה?

ד: כאילו מה, נדבר על הרחובות הכעורים שעד היום אני חולמת עליהם? על המקום הזה, שלא היה בו כלום? יודע מה היה הכי נורא בילדות מבחינתי? השעמום. כלומר לא היה לי מה לעשות, לא היה לי לאן ללכת, לא היה לי עם מי לדבר, ולא היו שום אופציות לעשות כלום. המקסימום היה ללכת לספריה, או כאמור לנסוע לתל-אביב, או לסינמטק או למד"א, ותמיד תמיד הידיעה הזאת שאי אפשר לעשות כלום כי אין כסף (לפחות כך זה היה אצלי, אם כי אני עובדת מגיל 14).

א: אני חושב שאת פתח-תקוה ההיא, זאת שנצרבה לנו בדיסקט, תכננו במיוחד במחלקה הארכיטקטונית של השטן. איזה כיעור! מה שהכי הפריע לי, תחושה של פרובינציה. אנשים קטנים. בעיות קטנות. בעיניי, החיים לא היו שם. הם היו בתל-אביב. בדומה לגיבורים של צ'כוב שלעולם ימשיכו לחלום על "מוסקבה".
אבל אני, למזלי, כבר לא חולם לא על מוסקבה ולא על תל-אביב, ואני גר לי באושר בהדר יוסף. השיחה איתך פשוט מזכירה לי כמה ארוכה היתה הדרך.
למעשה, גם אני עבדתי, אך ללא קבלת שכר. עבדתי עם אבא שלי בחנות הקטנה והמאובקת שלו, שכה שנאתי.

ד: כן, אני זוכרת את הצלמנייה. עדיין, מקצוע קסום – צילום, מתחבר לקולנוע.

א: ישבתי שם כל יום שעתיים-שלוש, צילמתי לאנשים מסמכים: מכונה להעתקת מסמכים היתה אז דבר די נדיר. אהבתי את זה, וגם שנאתי כל רגע. כילד, אני מניח שאהבתי, כי זה היה העיסוק היחיד האפשרי. למרות שהחלפתי מדי יום ספרים בשתי ספריות שונות

ד: הידעת? אמא שלי סיפרה לי פעם שהיא ואמא שלך היו הולכות איתנו לטייל בעגלות בשכונה.

א: לאאא.

ד: באמאשלי.

א: ברצינות? אנחנו מכירים מגיל אפס? ואלוהי האינטרנט חיבר בינינו שוב?

ד: יפ. ועדיין, מאחר שהיית בתפקידים בכירים ממני כל החיים, נשמר בינינו הפער מהבית. כן כן, אין גבול לזוועות הגורל.

א: חחח קטיפנית! אני מקווה בשבילך שאת צינית כמו תמיד. נשמר בינינו הפער מהבית? הלו, תתעוררי! כמה אנשים יודעים מי זאת ולווט? כמה אנשים יודעים מי זה אבי לן? קנית לעצמך מקום של כבוד, אם לא בחיים, לפחות בווירטואליה של החיים.
יקירתי, לא הלילה, לא הלילה, כי אני תיכף צריך לזוז לטובת עיסוקים שהלילה יפה להם. אני מתכוון לאהבה. אבל לפני שאנחנו נפרדים, ולפני שניפגש כאן בפעם הבאה, בואי נשים דברים על השולח
ן.
אגב, אני חושש שניהלנו שיחה של זקנים. אבל באופ
ן פרדוקסלי, דווקא בילדות שלי הייתי הכי זקן. היום, בהרגשה שלי, אני סוף סוף צעיר כמו שלא הצלחתי מעולם להיות. נמשיך לדבר על זה, או על כל דבר אחר, מחר.

19 מחשבות על “עיר הרפאים שלי

  1. למה לא פרסמת אותה?
    פחדנית!
    או שאת מתעקשת בכוח לייצר אצלי כניסות של מעריצייך שיבואו לראות את תמונתך המאממממתתת??
    🙂

  2. גם סוכן הדוגמניות החתיך אריק בן זינו שיתף אותי פעם בילדותו בפתח תקוה, שבמפתיע לא היתה כה אומללה. אני זוכר תחושות דומות לשלכם דווקא מחולון ואחר כך רמת השרון. בקיצור, אם יורשה לי לכתוש את האתוס, בכל פרבר בו הייתם גדלים הייתם אומללים. זה אתם, זה לא הבתים. ולמרות הכל אוסיף ואומר: עברתי בין הרבה ערים ואין שעמומון גדול יותר מפתח תקוה

  3. יש סיכוי גדול שאתה צודק.

    לאבי: כי זה מביך אותי, מה לעשות, פרסמתי פעם אחת תמונת ילדות שלי והציבור לא התעלף.

  4. כמו שגלנדון אמר – לא צריך את פ"ת כדי להרגיש את הבדידות והאומללות האלה. ממרחק השנים והקילומטרים אפשר כבר לדעת שתמיד ובכל מקום יש ילדים (אנשים) שמרגישים ככה. גם בתל אביב. אפילו בניו-יורק [מעניין על מה חולם ילד (איש/ה) במנהטן].
    אני אוהב פוסטים כאלה שנותנים קצת יותר מדבורית שמאחורי המילים. מה עוד שמה שכתבת(ם) נכון גם לגבי, וכאמור, כנראה שגם לגבי הרבה אנשים (ילדים) אחרים.
    בקשר ללמחוק אנשים מהעבר, אתמול שמתי לב שהשנה שכחתי לראשונה תאריכי יומולדת של חברים משם. הם הולכים ונמחקים

  5. נהניתי לקרוא את הדו שיח. מה שנחמד זה השרימה הטבעית, למרות שזה אחד הטקסטים היותר חשופים ששמת, זה מוסווה ומחליק הלאה.

    בתור אחת שגדלה מילדות בתל אביב. ומה עשיתי בהגיעי לגיל בגרות? עברתי לירושלים כמובן.
    🙂
    כל אחד והמוסקבה שלו

  6. אני מכיר היטב את פתח תקוה. סתם עיר. כמו ראשון לציון, רק בלי ים. כמו חדרה. כמו כל הערים הישראליות, חוץ מתל אביב (וירושלים, שאני אוהב מאוד) – שהן, איך לומר? – …ערים ישראליות. פרובינציות קטנות ומשעממות עד מוות.

    אבל הן לא יותר גרועות מסאות'המפטון, איפסוויץ' או שפילד. במלים אחרות: פתח תקוה שבלב – על זה אתם מדברים, שניכם.

    לכל אחד מכותבי "רשימות" (אוקיי, חוץ מאודי שרבני) יש את הפתח תקוה בלוז שלו. את החור השחור של נעוריו, שקשור קשר הדוק למקום מגוריו.

    הרי כל התל אביביים שאני מכיר, אלה שהם הכי הכי תל אביביים, הם בסך הכל מהגרים מאיזושהי פתח תקוה. לפעמים קוראים לה מושב אביחיל, לפעמים קרית ביאליק, ולפעמים פתח תקוה.

    אבל אלה שהמציאו את תל אביב, שניסחו את התל אביביות עבור התל אביביים, הם "פתח תקוואים". מהגרים.

    ממש כמו שהיהודים בני המהגרים מאירופה, הם אלה שכתבו את אמריקה מחדש – עבור האמריקאים, בשנות החמישים והשישים (וודי אלן, פול סיימון, לו ריד, לאונרד כהן, לאונרד ברנשטיין, ניל דיאמונד, בוב דילן)

    מעניין היה לי לקרוא את הדיאלוג ביניכם.
    תמשיכו.

  7. מאוד קורני.אתם ותל אביב.פתח תקוה.בני כמה אתם?40? פספתם את עשר ומשהוא שנים,שגורם לדור שלנו לזהור.רוב התרבות של היום,אני יודע מתוך שיחות עם הבנות שלי.מבוססת על ה-60 וה-70 אולי אני טועה,…החיים לא שרטו אותכם מספיק.ואם כן איפה הסימנים?אתם נשמעים נורמלים.איפה השריטות? ?אל תקחו את זה רציני מדי נראה שעברתם על יד. ופחדתם לגעת .

  8. …לפ"ת.
    דרך ז'בוטינסקי הפקוקה תמיד והבתים המפוייחים, בני ברק מימין, הכל אפור ומדכא,ומוזנח. אזורי תעשייה , קריית אריה, פלשתינאים בבוקר מחכים כמו בשוק עבדים, ואז בית חולים גהה , ובילינסון המדכא, ומהצד השני – בית רבקה – למי שלא יצא להכיר – כי הוא צעיר ולא טיפל בקרובים זקנים…לא מומלץ.

    בחיי שמגיע לעיר הזאת יותר. אבל רק לחשוב על להגיע לשם… את מכון מור עם ה-C.T. בלילות,(סרטן או לא?) גם כן ,"על הדרך".
    אם הדרך לשם הייתה יותר מלבבת, אבל אין סיכוי. זה על גבול הרשויות – ר"ג, בני-ברק, ת"א. מומלץ לנסוע דרך הקניון ופרדס כ"ץ.

  9. אני תוהה על פשר
    הבדידות.
    אולי אין בזה ולא כלום?

    אני זוכרת מדרכות בשומות בנוע צמרות,
    אלה הם נעורי בחולצה הכחולה, נעורי שיפו עד מאד.
    הייתי בודדה, אך היה בי גם שפע זהר,
    הנעורים הם דבר שאפשר לשאתו
    באשר יש לו פשר, עתיד ותאר.

    אפשר להעלות באוב רגעי-רגעים של שמחה:
    איך צחקנו בנוע השמש ברוח על ארץ גבעון הברוכה
    וירח בעמק-אילון לא חשב אפילו לעמוד בלי-ניע,
    יפים כה היו הימים ההם,
    ועכשיו
    אי אפשר
    להגיע.

    ואולי אני מגיעה…
    אולי זהו סוד הפשר.

    מגילת-זיכרון נקערת אט, דברים נקשרים. ישנו קשר
    בין אז לעתה, זהו סיפור חיים. תחילתו ניסיון העבר,
    המשכו סתום מעט, אך אפשר להמשיך ללכת,
    ולנסות לפענח בזהירות.

    האפשר להמשיך לחלום, או לצחוק,
    ולהחליט שהכל
    פשוט?

    שיר מס' 5 מתוך שער שמיני: פשר הדברים. שירים, 1967/7. 'עיר הירח', תרצה.

  10. בלי קשר, דבורית, יש לך מושג(ודאי יש לך) אם הסדרה דקסטר עם מייקל סי. הול תשודר בארץ, היכן ומתי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s