תרגיל באקסהיביציוניזם קתולי

הפוסט הקודם שיתק אותי למשך שבוע (אהה, נניח, תירוץ טוב, חוץ מ"הייתי עסוקה"), בעוד שאת אבי הוא תמרץ לכתוב בינתיים כ-20 פוסטים חדשים. העניין הוא שבפוסט ה-100 התכוונתי לעשות ספירת מלאי, ולהגיד שלמעשה עוד לא מצאתי את הקו הנכון לחיים של "חייה". דווקא ההגדרה הראשונית שלו, החיים באולם ובעולם נראית לי מאוד מדויקת, אבל לא פעם הלכתי לאיבוד, לא יודעת מה כן ומה לא, עד לאן לפתוח את העדשה, מתי לשים פילטר ומתי מרכך. אז הנה, אני מתחבטת בדיוק בזה בפוסט ה-101.

את הסשן השני ערכנו במהלך השבוע, אבל איכשהו הוא התפזר לכל מיני כיוונים, וכתבתי בו חומרים רדיואקטיביים שיועדו לעיניו של אבי בלבד. גבולות החשיפה שלי ברורים מאוד לי, ואני לא מרגישה שום צורך לעבור אותם. חשיפה בשבילי היא מתכון לפגיעה, ומאחר שבמהלך החודשים שאני כותבת ברשימות הציצו לא מעט צפעונים מבין החרכים, אני מעדיפה לשמור על עצמי ככל האפשר. גם ככה זה לא קל, כך שהקורא שציפה שאכתוב (גם) על סקס יכול להתחיל לקפל את המאהל. ואלו הם הטבואים שלי, נכון לעכשיו: אהבה/גברים/סקס/משפחה.
בסופושל, אחרי דיונים לא קצרים, הגענו לשני נוסחים.
אני בחרתי באופציה נזירית ומפוסקת-נושאית.

מה פתאום רומן?

אבי: מה דעתך על התגובות שקיבל הפוסט הראשון בסדרת פח"ב (פרויקט חוצה בלוגים)?
דבורית: אמרה לי חברה: אולי יהיה משהו ביניכם? עניתי לה בחלחלה: אחותי, השתגעת? זה האמ-אמא של הגילוי עריות.
א: אחד ממגיביי הקבועים, שפי, אמר שאנחנו חייבים לציבור חשיפה – לדעת מה הרגשנו זה כלפי זו בגיל התיכון.
ד: ממש מוזר לי, מאחר שהשיחה שלנו לא התקרבה למחוזות שיכול היה להשתמע מהם קשר רומנטי בינינו, כך, שלעזאזל, מאיפה הם באו עם הרעיון הזה? כאילו, מה, שני אנשים ממינים שונים לא יכולים לדבר מבלי שתעלה האופציה של "אהבה"?

שני פנים למטקבק ואחד לאומבודסמן

א: שמתי לב שהתגובות אצלי הרבה יותר ארסיות מאשר אצלך. מקרה-מבחן מצוין, שהרי פרסמנו בדיוק אותם פוסטים, למעט השוני בכותרות. אז איך זה שאת מצליחה להוציא תגובות מפרגנות, ואני קוצר ברינה בעיקר עגבניות רקובות?
ד: אני חושבת שריכזת אצלך כמה אושיות טיקבוק ש…
א: … אלי החלאות נדבקים בכוח. משעשע אותי לאללה, אם הם כל כך שונאים את הבלוג שלי, למה הם טורחים שוב ושוב להיכנס ולקלל?
ד: לא ברור לי מאיפה יש לאנשים מסוימים את החוצפה לקבוע מה קביל לפרסום ומה לא.
א: עבור אנשים מסוימים דמוקרטיה מחשבתית זה דבר לא מוכר.
ד: היומרנות הזאת, לקבוע מה מתאים לפה ומה לא היא לא סבירה. זה נשמע לי יותר גרוע מהאומללים שבשיעורי החברה בכיתה י'. המקום הזה משחזר את הדינמיקה של תנועת הנוער. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי להגיד על פוסט של מישהו שהוא "לא מתאים", אבל כנראה מי שמכתיר את עצמו כאומבודסמן מרשה לעצמו גם להיות פסקני אחרי קריאת כותרת בלבד.
א: כן, יש לי הרגשה שחלק מהאנשים שם רוצים לעשות לנו "סוציאליזציה", שנקציע את כל הפינות החדות והשבבים שלנו כדי שנתאים לשבלונות שלהם. מי ישתין על המדורה?
ד: אני לא כל כך מתקרבת למדורות, בדרך כלל שורפים שם מכשפות, כך שאני מרשה לך להשתין על המדורה.
א: תודה. אני אשתין בחפץ לב. לפעמים ישר מהמקפצה, כמו הילד ההוא בבריכה. אני מוצא את זה משעשע, או לפחות – מאתגר מחשבתית.
ד: זוכר שהיו בעיר 2 בריכות, אחת של הפועל ואחת של מכבי, נכון? לאיזה היית הולך? או, מה הייתה הדינמיקה שם, אחת סגרו, אחת לא?
א: סיפור הבריכה הוא סיפור טראומטי מבחינתי. למדתי שחייה בבריכה של מכבי. הייתי סטודנט מצטיין, עד שהורידו לנו את המצופים, נכנסתי לפאניקה וברחתי הביתה יחף.
ד: אותה חברה שהציעה את הרומן התאכזבה קצת מהפוסט כי ציפתה ליותר, ואם להשתמש במילותיה, היא אמרה לי "תעשו את זה בלי מצופים" (!) בקיצור, דימויי הבריכה רודפים את הפוסט הזה, הבה נקרא לו בשם זני, "מים".
א: היא מצפה ממך ליותר, להיפתח יותר. הייתי גאה בך, בשבילך, על כך שבפעם הקודמת, נפתחת יותר ממה שהייתי מאמין מראש.
ד: אה, אל תתלהב, הפתיחות לכאורה שלי מתוחמת היטב, יש המון נקודות מהן אין התקדמות. זה די פשוט: לכל אחד יש את הדברים שנחשבים בעיניו לאינטימיים, וגם לי, ולפעמים הם נראים קצת שונים מאלו של אחרים.
א: ככל שתהיי מסוגלת לחשוף יותר, כך תהיי מוגנת יותר, את מבינה על מה אני מדבר? נמאס לי לפחד מ"התקנון".
ד: אני לא מפחדת מכלום, אני פשוט לא רוצה להתפשט ליד כולם. בסופו של דבר אני אקסהיביציוניסטית קתולית.
א: את קובעת את הגבולות. תחליטי כרצונך. אני ששתי על כל הזדמנות לפרוץ את הגבולות של עצמי. באופן אישי, זה הצליח לי. זה שימש כלי בתהליך השינוי שהעברתי את עצמי.
ד: אני נמצאת במקום אחר ממך, אתה יודע.
א: אקסהיבציוניסטית קתולית יכולה להרשות לעצמה יותר ממה שאת הרשית כאן.

אושר? מה זה?

א: אני בתקופה הכי טובה של החיים שלי. מצאתי את עצמי, למען השם. אני מתבייש לומר כמה טוב לי. כמה אני מאושר. זה לא בסיסטם שלי, אושר. אבי הקודם – כמו דבורית היום? – היה אומר "אושר? זה מגעיל אותי!"
ד: לאאא, זה לא הולך ככה: רגע של אושר טומן בחובו אימה, כי הרי על כל רגע טוב צריך לשלם בעשרה רעים.
א: כן, הייתי פעם בגישה שלך. בזבוז זמן נורא.
מה שנפלא באהבה שלי, שהיא גורמת לי לאהוב את עצמי. זה לא שכל אהבתי מופנית החוצה. דרך עיני אהובתי, אני מצליח לאהוב את עצמי. מגיע לי, אחרי כל השנים.
ד: אויש נו, מה זה "אחרי כל השנים"? אהבו אותך ואהבת, מה זה ההתבכיינות?
א: לא התבכיינות מותק. אותי לא אהבתי.

תביא כותרת

א: אני מאוד אוהב לתת כותרת לפוסט ואז לכתוב אותו.
ד: והנה, עוד דבר שבו אנחנו הפכים. זה סד מחשבתי.
א: לפעמים אני מתחיל רק עם כותרת. לאחר מכן אני מפליג וזולג למחוזות קסומים. הכותרת בשבילי היא נקודת מוצא. עוגן בתוך קרקע בוצית. מקום לצאת ממנו אל הג'ונגלים של הנפש. זהו מחוז השיטוט החביב עלי.
ד: אה, אצלי אין ג'ונגלים, אלא אדמה חרוכה.
א: אז בחרת להיות מסכנה? קורבן? קדושה מטעם עצמה?
ד: לא מסכנה, חופשיה! לא קורבן. קדושה? בהחלט בהחלט.
א: הייתי שם. עדיין יש בתוכי קני חיזבאללה של המשטר הישן, שמנסים לאגף אותי. אבל אני נחוש בדעתי לנצח אותם. להשאיר אותם קטנים, כסוג של פריטים מוזיאוניים, כמו דינוזאורים שהיו לפני מיליוני שנה מפחידים נורא, והיום הם פוחלץ מוזיאוני שילדים משחקים בו. מה ההבדל בין קדושה לקורבן? וסליחה על שאלת התם. כן, את צודקת. הצלחת להגיע לחופש. אבל שילמת מחיר. שרפת את הג'ונגלים. הפכת אותם לאדמה צחיחה. וזה עצוב.
ד: זה לא עצוב. מצאתי את הדרך שלי.
א: אני מעדיף חיים עם רגש. למרות שאולי יותר נעים להיות מנותק. כי אז אתה לא פגוע. אבל אז אתה מת וצחיח. ואני רוצה לפרות ולהפרות לרוות ולהרוות. אני רוצה לחיות. תגידי, זה לא שאת מפחדת לטעום מהחיים?
ד: די, מה זה הקלישאה הזו, מפחדת לטעום מהחיים? אני כמו דב"א: ניסיתי הכל.

קוראת מחשבות

א: איך היית מגדירה את יחסייך עם קוראייך?
ד: ריחוק/ניכור/חיבה.
א: מי הכי נוגע לך? מי שמשבח או מי שמשמיץ?
ד: זאת חלוקה מכנית, משמיץ/משבח. מעדיפה את מי שאומר משהו בנוסף, מעבר, מבין משהו שאני לא הבנתי.
א: מקובל עלי הדימוי של יחסי אהבה עם הקוראים. אני, למשל, נדמה לי שאני לא מתמסר בקלות. למרות שבסוף, אני בקושי נשאר עם התחתונים. בכל זאת, אני לא רוצה שהגישה אלי תהיה נוחה מדי. אני מעדיף שאלו שזה לא מתאים להם, ינשרו בדרך. לא נעים להזמין אלי לסלון, או לחדר המיטות הנפשי, אנשים שיהיו אטומים לרגשות שלי, או שיזהמו את הבית שלי בבדלי הסיגריות המצחינים שלהם. זה לא מנומס.

הביתה, הביתה

ד: אתה נוסע לפתח תקוה?
א: לעתים נדירות. אני שונא את העיר. שונא לבקר בה. מבחינתי היא החור הכי נידח בעולם. לחזור לשם, זה לחזור למקום הפשע. דימוי מוכר אגב, אני זוכר שהיה מוסף של העיר שאמנון רבי ערך, וירון פריד כתב על חזרה לנוף ילדותו, חזרה למקום שבו נרצחתי. היה חזק מאוד.
ד: כשעוד הייתי נוסעת לשם, היו לי התקפי אסטמה קשים – אם רק הייתה לי אסטמה. אבל אין לי. סתם התקשתי לנשום.
א: זה כמו עינוי שגזרנו על עצמנו. לחזור למקום הפשע. מתוך הנחה שהשרידים בזירה יסגירו משהו שלא ידענו על נסיבות האסון?
ד: משהו כזה.