תרגיל באקסהיביציוניזם קתולי

הפוסט הקודם שיתק אותי למשך שבוע (אהה, נניח, תירוץ טוב, חוץ מ"הייתי עסוקה"), בעוד שאת אבי הוא תמרץ לכתוב בינתיים כ-20 פוסטים חדשים. העניין הוא שבפוסט ה-100 התכוונתי לעשות ספירת מלאי, ולהגיד שלמעשה עוד לא מצאתי את הקו הנכון לחיים של "חייה". דווקא ההגדרה הראשונית שלו, החיים באולם ובעולם נראית לי מאוד מדויקת, אבל לא פעם הלכתי לאיבוד, לא יודעת מה כן ומה לא, עד לאן לפתוח את העדשה, מתי לשים פילטר ומתי מרכך. אז הנה, אני מתחבטת בדיוק בזה בפוסט ה-101.

את הסשן השני ערכנו במהלך השבוע, אבל איכשהו הוא התפזר לכל מיני כיוונים, וכתבתי בו חומרים רדיואקטיביים שיועדו לעיניו של אבי בלבד. גבולות החשיפה שלי ברורים מאוד לי, ואני לא מרגישה שום צורך לעבור אותם. חשיפה בשבילי היא מתכון לפגיעה, ומאחר שבמהלך החודשים שאני כותבת ברשימות הציצו לא מעט צפעונים מבין החרכים, אני מעדיפה לשמור על עצמי ככל האפשר. גם ככה זה לא קל, כך שהקורא שציפה שאכתוב (גם) על סקס יכול להתחיל לקפל את המאהל. ואלו הם הטבואים שלי, נכון לעכשיו: אהבה/גברים/סקס/משפחה.
בסופושל, אחרי דיונים לא קצרים, הגענו לשני נוסחים.
אני בחרתי באופציה נזירית ומפוסקת-נושאית.

מה פתאום רומן?

אבי: מה דעתך על התגובות שקיבל הפוסט הראשון בסדרת פח"ב (פרויקט חוצה בלוגים)?
דבורית: אמרה לי חברה: אולי יהיה משהו ביניכם? עניתי לה בחלחלה: אחותי, השתגעת? זה האמ-אמא של הגילוי עריות.
א: אחד ממגיביי הקבועים, שפי, אמר שאנחנו חייבים לציבור חשיפה – לדעת מה הרגשנו זה כלפי זו בגיל התיכון.
ד: ממש מוזר לי, מאחר שהשיחה שלנו לא התקרבה למחוזות שיכול היה להשתמע מהם קשר רומנטי בינינו, כך, שלעזאזל, מאיפה הם באו עם הרעיון הזה? כאילו, מה, שני אנשים ממינים שונים לא יכולים לדבר מבלי שתעלה האופציה של "אהבה"?

שני פנים למטקבק ואחד לאומבודסמן

א: שמתי לב שהתגובות אצלי הרבה יותר ארסיות מאשר אצלך. מקרה-מבחן מצוין, שהרי פרסמנו בדיוק אותם פוסטים, למעט השוני בכותרות. אז איך זה שאת מצליחה להוציא תגובות מפרגנות, ואני קוצר ברינה בעיקר עגבניות רקובות?
ד: אני חושבת שריכזת אצלך כמה אושיות טיקבוק ש…
א: … אלי החלאות נדבקים בכוח. משעשע אותי לאללה, אם הם כל כך שונאים את הבלוג שלי, למה הם טורחים שוב ושוב להיכנס ולקלל?
ד: לא ברור לי מאיפה יש לאנשים מסוימים את החוצפה לקבוע מה קביל לפרסום ומה לא.
א: עבור אנשים מסוימים דמוקרטיה מחשבתית זה דבר לא מוכר.
ד: היומרנות הזאת, לקבוע מה מתאים לפה ומה לא היא לא סבירה. זה נשמע לי יותר גרוע מהאומללים שבשיעורי החברה בכיתה י'. המקום הזה משחזר את הדינמיקה של תנועת הנוער. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי להגיד על פוסט של מישהו שהוא "לא מתאים", אבל כנראה מי שמכתיר את עצמו כאומבודסמן מרשה לעצמו גם להיות פסקני אחרי קריאת כותרת בלבד.
א: כן, יש לי הרגשה שחלק מהאנשים שם רוצים לעשות לנו "סוציאליזציה", שנקציע את כל הפינות החדות והשבבים שלנו כדי שנתאים לשבלונות שלהם. מי ישתין על המדורה?
ד: אני לא כל כך מתקרבת למדורות, בדרך כלל שורפים שם מכשפות, כך שאני מרשה לך להשתין על המדורה.
א: תודה. אני אשתין בחפץ לב. לפעמים ישר מהמקפצה, כמו הילד ההוא בבריכה. אני מוצא את זה משעשע, או לפחות – מאתגר מחשבתית.
ד: זוכר שהיו בעיר 2 בריכות, אחת של הפועל ואחת של מכבי, נכון? לאיזה היית הולך? או, מה הייתה הדינמיקה שם, אחת סגרו, אחת לא?
א: סיפור הבריכה הוא סיפור טראומטי מבחינתי. למדתי שחייה בבריכה של מכבי. הייתי סטודנט מצטיין, עד שהורידו לנו את המצופים, נכנסתי לפאניקה וברחתי הביתה יחף.
ד: אותה חברה שהציעה את הרומן התאכזבה קצת מהפוסט כי ציפתה ליותר, ואם להשתמש במילותיה, היא אמרה לי "תעשו את זה בלי מצופים" (!) בקיצור, דימויי הבריכה רודפים את הפוסט הזה, הבה נקרא לו בשם זני, "מים".
א: היא מצפה ממך ליותר, להיפתח יותר. הייתי גאה בך, בשבילך, על כך שבפעם הקודמת, נפתחת יותר ממה שהייתי מאמין מראש.
ד: אה, אל תתלהב, הפתיחות לכאורה שלי מתוחמת היטב, יש המון נקודות מהן אין התקדמות. זה די פשוט: לכל אחד יש את הדברים שנחשבים בעיניו לאינטימיים, וגם לי, ולפעמים הם נראים קצת שונים מאלו של אחרים.
א: ככל שתהיי מסוגלת לחשוף יותר, כך תהיי מוגנת יותר, את מבינה על מה אני מדבר? נמאס לי לפחד מ"התקנון".
ד: אני לא מפחדת מכלום, אני פשוט לא רוצה להתפשט ליד כולם. בסופו של דבר אני אקסהיביציוניסטית קתולית.
א: את קובעת את הגבולות. תחליטי כרצונך. אני ששתי על כל הזדמנות לפרוץ את הגבולות של עצמי. באופן אישי, זה הצליח לי. זה שימש כלי בתהליך השינוי שהעברתי את עצמי.
ד: אני נמצאת במקום אחר ממך, אתה יודע.
א: אקסהיבציוניסטית קתולית יכולה להרשות לעצמה יותר ממה שאת הרשית כאן.

אושר? מה זה?

א: אני בתקופה הכי טובה של החיים שלי. מצאתי את עצמי, למען השם. אני מתבייש לומר כמה טוב לי. כמה אני מאושר. זה לא בסיסטם שלי, אושר. אבי הקודם – כמו דבורית היום? – היה אומר "אושר? זה מגעיל אותי!"
ד: לאאא, זה לא הולך ככה: רגע של אושר טומן בחובו אימה, כי הרי על כל רגע טוב צריך לשלם בעשרה רעים.
א: כן, הייתי פעם בגישה שלך. בזבוז זמן נורא.
מה שנפלא באהבה שלי, שהיא גורמת לי לאהוב את עצמי. זה לא שכל אהבתי מופנית החוצה. דרך עיני אהובתי, אני מצליח לאהוב את עצמי. מגיע לי, אחרי כל השנים.
ד: אויש נו, מה זה "אחרי כל השנים"? אהבו אותך ואהבת, מה זה ההתבכיינות?
א: לא התבכיינות מותק. אותי לא אהבתי.

תביא כותרת

א: אני מאוד אוהב לתת כותרת לפוסט ואז לכתוב אותו.
ד: והנה, עוד דבר שבו אנחנו הפכים. זה סד מחשבתי.
א: לפעמים אני מתחיל רק עם כותרת. לאחר מכן אני מפליג וזולג למחוזות קסומים. הכותרת בשבילי היא נקודת מוצא. עוגן בתוך קרקע בוצית. מקום לצאת ממנו אל הג'ונגלים של הנפש. זהו מחוז השיטוט החביב עלי.
ד: אה, אצלי אין ג'ונגלים, אלא אדמה חרוכה.
א: אז בחרת להיות מסכנה? קורבן? קדושה מטעם עצמה?
ד: לא מסכנה, חופשיה! לא קורבן. קדושה? בהחלט בהחלט.
א: הייתי שם. עדיין יש בתוכי קני חיזבאללה של המשטר הישן, שמנסים לאגף אותי. אבל אני נחוש בדעתי לנצח אותם. להשאיר אותם קטנים, כסוג של פריטים מוזיאוניים, כמו דינוזאורים שהיו לפני מיליוני שנה מפחידים נורא, והיום הם פוחלץ מוזיאוני שילדים משחקים בו. מה ההבדל בין קדושה לקורבן? וסליחה על שאלת התם. כן, את צודקת. הצלחת להגיע לחופש. אבל שילמת מחיר. שרפת את הג'ונגלים. הפכת אותם לאדמה צחיחה. וזה עצוב.
ד: זה לא עצוב. מצאתי את הדרך שלי.
א: אני מעדיף חיים עם רגש. למרות שאולי יותר נעים להיות מנותק. כי אז אתה לא פגוע. אבל אז אתה מת וצחיח. ואני רוצה לפרות ולהפרות לרוות ולהרוות. אני רוצה לחיות. תגידי, זה לא שאת מפחדת לטעום מהחיים?
ד: די, מה זה הקלישאה הזו, מפחדת לטעום מהחיים? אני כמו דב"א: ניסיתי הכל.

קוראת מחשבות

א: איך היית מגדירה את יחסייך עם קוראייך?
ד: ריחוק/ניכור/חיבה.
א: מי הכי נוגע לך? מי שמשבח או מי שמשמיץ?
ד: זאת חלוקה מכנית, משמיץ/משבח. מעדיפה את מי שאומר משהו בנוסף, מעבר, מבין משהו שאני לא הבנתי.
א: מקובל עלי הדימוי של יחסי אהבה עם הקוראים. אני, למשל, נדמה לי שאני לא מתמסר בקלות. למרות שבסוף, אני בקושי נשאר עם התחתונים. בכל זאת, אני לא רוצה שהגישה אלי תהיה נוחה מדי. אני מעדיף שאלו שזה לא מתאים להם, ינשרו בדרך. לא נעים להזמין אלי לסלון, או לחדר המיטות הנפשי, אנשים שיהיו אטומים לרגשות שלי, או שיזהמו את הבית שלי בבדלי הסיגריות המצחינים שלהם. זה לא מנומס.

הביתה, הביתה

ד: אתה נוסע לפתח תקוה?
א: לעתים נדירות. אני שונא את העיר. שונא לבקר בה. מבחינתי היא החור הכי נידח בעולם. לחזור לשם, זה לחזור למקום הפשע. דימוי מוכר אגב, אני זוכר שהיה מוסף של העיר שאמנון רבי ערך, וירון פריד כתב על חזרה לנוף ילדותו, חזרה למקום שבו נרצחתי. היה חזק מאוד.
ד: כשעוד הייתי נוסעת לשם, היו לי התקפי אסטמה קשים – אם רק הייתה לי אסטמה. אבל אין לי. סתם התקשתי לנשום.
א: זה כמו עינוי שגזרנו על עצמנו. לחזור למקום הפשע. מתוך הנחה שהשרידים בזירה יסגירו משהו שלא ידענו על נסיבות האסון?
ד: משהו כזה.

23 מחשבות על “תרגיל באקסהיביציוניזם קתולי

  1. דבורית, את מוכנה להסביר בבקשה למה שניכם מפרסמים סטנוגרמות של השיחות ביניכם במקום לכתוב תוכן קצת יותר ממשי?

  2. א. זו לא סטנוגרמה, אלא שני טקסטים ערוכים בדקדקנות מרבית.
    ב. כי אנחנו נהנים.
    ג. כי בעינינו זה תוכן ממשי
    ד. וגם תרגיל בעריכת טקסטים, למי שמתעניין בעריכה.

  3. אקסהיביציוניסטית קתולית – הביטוי הכי מדוייק שנתקלתי בו מזה הרבה זמן.
    הוא עוזר לי 🙂
    תודה

  4. קודם כל – אהבתי מאוד את הפסקה הראשונה (ההקדמה). לדעתי, הרעיון בבלוג הוא פחות או יותר לכתוב את מה שבא לך, כפי שמתחשק לך ולפי מה שאת מרגישה באותו הרגע. לכן טבעי שלא יהיה קו מתוכנן וישר אחד, אלא סטיות ותעיות ומעגלים ושתיקות.
    מה שמעניין בקטעים האלה שלכם (אכן תרגיל בעריכת טקסט) הוא שהרצון שלך להסתיר מעורר הרבה יותר עניין מהרצון שלו לגלות. מה עוד שהוא לא באמת מגלה שום דבר, ואת יותר חושפת מבוקרת מאשר מכסה סדרתית.

  5. אדמה חרוכה…

    זוכרת איזה סרט אמריקאי קלוקל, בו מתנכלים לגיבור הראשי והורגים לו את האשה. הוא חוזר הביתה ושורף אותו, והורס את כל מה שהיה יקר לו, כדי שאיש מה"אנשים הרעים" לא יוכל עוד לפגוע בו.
    על תקן של: כשאין לי כלום – גם אין לי מה להפסיד. גם אין לי שום דבר שניתן לאיים עליו.

    כן, להיות מוגן זה נורא חשוב. לסגור הרמטית את כל החלונות והדלתות – בודאי. אין מוגן מזה. אבל אין גם אטום מזה. כלום לא נכנס, משמע, כלום-רע, ובהכרח גם כלום-טוב.

    אולי זה גם שלך. אולי רק שלי…

  6. ואני בטוח שאם היית קוראת את זה מהצד,היית מפעילה את אותה ציניות.
    תעשי מה שנראה לך. תעשי וירטואלית את אבי לן אם את רוצה.
    תדעי שלמרות שזה וירטואלי, לפעמים זה מדבק.

  7. להתפלש בבוץ של עצמך זה נעים.
    פעם, לפני שנה בסך הכל, הרגשתי לא בנוח אם נקלעתי בטעות לאיזה בלוג. יומן אישי-רשתי קשה לי מאד להבין; יומן-נושאי קל לי יותר לקבל.
    התערטלות פומבית – כמו להרים חולצה, לחשוף שדיים לעיני כל ולקרוא – "בואו! רק היום! ומחר! ומחרתיים! הקרביים שלי נשפכים, ויש מספיק לכולם!" –
    ודווקא בשל כך אני יכולה להעריך גבולות, גם אם הם מתערערים מדי פעם, כל עוד הם ברורים דיים בכדי להוות איזשהו קו-מנחה, או אפילו מבודדים בתוך עצמם גזרה שהיא "סתם" טאבו.
    פה הגבולות הטשטשו, אבל הקו המנחה נשאר, ולכן פוסטים כאלה אזמין לארוחת בוקר. יאמי.
    מגרה את יצר המציצנות, אבל בלוטות הטעם לא באו על סיפוקן לחלוטין.
    תבואי כל יום. אבל בואי ככה פעם בחודש.

  8. רעיון נחמד ומקורי, ההתכתבות הזאת, וגם זכורה לטובה הצעתך לתת למי שרוצה לכתוב "פוסט אורח", הכל טוב ויפה, רק מה?

    יש בעייה. בהתחלה את כותבת שזו דרכך להתלבט על כיוון ועל דרך, ושזו מטרת הפוסט. אבל בתוכן עצמו – אין, ז'תומרת, אני לפחות, לא מוצא שום התלבטות. להפך – את נחרצת, דעתנית, מגובשת, לא רואה היסוסים, לא מוצא ביקורת עצמית.
    זה דו-שיח "הרמטי" , שאפשר לומר עליו כל מיני דברים, אבל הוא לא משרת את התכלית שלשמו הוא כביכול נולד, ולא מאפשר למי שקורא אותו להגיד משהוא מבלי להרגעש שהוא נדחף לשיחה לא לו. במובן הזה זה הרמטי.

  9. אולי. ואולי לא. אני זוכר שהצעת לכתוב "פוסט אורח".ושהזמנת את מי שרוצה. אבל אולי חלמתי. לא נראה לי. אולי מישהוא מהקוראים פה זוכר.

    הבה נבהיר – מה שכותבים ב"תגובות" – זה טוקבק, לא פוסט. לכן מה שאת מציעה "פוסטים הקשורים לנושא הבלוג" זה לא דבר שאני מבין. "פוסט" – זה מה שהבלוגר כותב, לא?
    העם – מטקבק.

  10. אצלי הציניות שלך דווקא נתקעה. סביר להניח שבעוד מאה, מאתיים שנה תעלה סקרנות להכיר וללמוד את תחילת עידן האינטרנט, בדיוק כפי שקיימת סקרנות לגבי תחילת עידן הקולנוע. חוקרים ירצו וודאי לדעת איך התייחס הדור שלנו לחידוש הזה. מי תפס שיש כאן משהו חדש עמוס באפשרויות של אופני ביטוי חדשים, ומי היה עיוור וראה בו לא יותר מלוח מודעות. היצירה הכפולה של אבי ודבורית ודאי תעורר בהם עניין רב, הם יגלו שהם היו בן הראשונים לערוך ניסויים, תוך כדי הסתכנות בפדיחה, לבחון את האפשרויות החדשות לביטוי שמציעה הבלוגוספירה. הם לקחו דיאלוג די שיגרתי והפכו אותו ליצירה כפולה עם אמירה מקורית ומרעננת. נוסף לכך הם גם המציאו צופה מסוג חדש, כדי לראות ולהעריך את היצירה הכפולה שלהם, צריך להתרחק מספיק כדי לראות את שניהם.

  11. האמת שהתגובה הזו מסתובבת אצלי בראש מאז שפרסמתם, לא רציתי להשאיר אותה אצל אבי כדי שלא יתנפח יותר מדי, מאחר ואנחנו לא מכירים נצלתי את הציניות של פלוטו. בלי קשר לשאיפות שלך, אני מאמין לכל מילה שאמרתי. מה השאיפות שלך מהכתיבה, אם מותר לשאול ?

  12. תודה. אכן כנראה התבלבלתי בין 2 הזהויות של דבורית. תמהני מה זה "פוסט אורח" בולווט.
    סקירת עיתונות יומית? במקום דבורית? או שהיא התכוונה ל"תגובה באורך פוסט", שתחזיק מעמד יום אחד, כי הפוסטים בולווט מתחלפים כל יום..

    דווקא "לארח" מישהיא או מישהוא ב"לחיות את חייה" נראה לי יותר מתאים, כי פה לפוסטים יש אורך נשימה יותר סביר, התזזיתיות והסגנון העיתונאי החד והתוקפניפחות מורגש, ואם מישהוא מעיז לכתוב משהוא , שקשור לדבר מה שעלה בבלוג כאן, הוא בטח ישמח אם זה יחזיק מעמד שבוע ולא יום אחד, כדי לקבל פידבק. אבל דבורית לא מסכימה לזה כי היא "לא ישנה עם זרים". לא כאן לפחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s