מתחת לכורסה

 

אחרי כמה מאות שעות פסיכותרפיה שהשתרעו על פני הרבה יותר מדי שנים נגמלתי מטיפול. הגמילה לא הייתה קשה ולא כואבת ולא מלווה בקריזים

נכון, היו כמה נסיונות גמילה בעבר, אבל תמיד הייתי מתפתה מחדש ללכת לטיפול בגלל איזו המלצה חדשה ומפוקפקת על פסיכולוג חדשני ומהפכני וכיו"ב. למה בדיוק? לא ברור. כתוצאה מלקט אקלקטי של המלצות היו לי פסיכולוגים מכל הסוגים והמינים, כשהקשת היא מפסיכותרפיה מוגבלת בזמן ועד פסיכותרפיה דינאמית. כן, פינטזתי גם על פסיכואנליזה. לא יצא.

במהלך השנים לא חל שום שינוי מהותי בהתנהגות שלי, ואף לא תמורה אחת בהשקפת עולמי או ביכולת שלי לקבל, להשלים ולסלוח לאחרים (או לעצמי). נכון, די הרבה דברים השתנו, אבל זה לגמרי בזכות העובדה שהתבגרתי, בקשיים עצומים, אבל התבגרתי (הכל יחסית, לא להתלהב), כך שהצלחתי להבין מה אני יכולה לקבל ומה לתת.

מה ששיניתי לגמרי זה את צורת ההתנהלות שלי בעולם; יצרתי טווח ביטחון כדי להימנע מפגיעות, אכזבות ומורת רוח. ואיך זה עובד? מצוין. רווחה נפשית גדולה לי ולשאר המין האנושי. זה ממש פשוט, והנה, עליתי על נוסחה לפתרון עימותים: פשוט לצמצם את נקודות המגע בין הצדדים הנצים, ליצור חיץ, גדר הפרדה, וזהו.

האם אני יודעת יותר על המאורעות המכוננים הבסיסיים והבראשיתיים שהביאו אותי להיות מי שאני? ברור. האם זה עזר לי כהוא-זה בחיים? לא ולא. האם מודעות היא חצי הדרך לפיתרון? כל כך לא, שזה נורא.

אבל מה, אני מדברת רק על עצמי. ייתכן שמיליוני בני אדם אחרים מרגישים שחייהם השתנו לגמרי בזכות השקעה מסיבית בטיפול, או בזכת העובדה שהם מבינים כעת את הדינמיקה שבינם לבין ההורים שלהם, ואיך היא הביאה אותם עד הלום. בכיף, תהנו. אני את שיחותי עם מטפליי גמרתי, ואני משוכנעת שגם אומת הפסיכולוגים נושמת לרווחה אחרי שפרשתי.

ולכן, כשאבי כתב, אגב אורחא, במהלך שיחה: "הפסיכולוגית שלי (עמך, מיינד יו) אמרה לי: או, אז יש גם חנות (הממתקים של אלוהים) וגם צילום, כמו אבא שלך", התפלצתי.

דבורית: מה, אתה עוד הולך??? אז יש לי רעיון לשיחה: הפסיכולוגים בחיינו.
א: אני רואה שזאת הולכת להיות שיחה כלבבי.

וזאת גרסת אבי לסשן.

יממה אחרי

א: חשבתי קצת. למה לשוחח על הפסיכולוגים בחיינו? היא תעשיר את חיינו, השיחה הזאת? או את חייהם של קוראינו השוקקים? כלומר, סליחה על הבוטות: האם יש טעם?
ד: אוי, זה ממש פשוט: כי הרבה מאוד אנשים נמצאים בטיפול, או היו, או יהיו, וכולם, בדיוק כמו בענייני חדר מיטות, רוצים לדעת איך זה אצל אחרים. כי כל מה שקורה בדלתיים סגורות מעניין.
א: מה זה אומר עלינו, שהחלפנו תפקידים? עכשיו את זאת שתמהר לחשוף את הביריות, ואני אמחא כפיים? אני שמח לראות, אגב, שחדר המיטות מופיע לא רק בראש שלי, אלא גם שלך. בשיחתנו מאתמול דיברנו על מגפי העור שלך, ושקלנו אם להוסיף שוט. החלטת ללכת על זה. שוט ומגפיים. התדמית החדשה של ולווט?
ד: ענייני פסיכולוגים אף פעם לא היו טאבו בעיני. אמרתי מפורשות על מה אני לא רוצה לדבר, מכאן, שעל כל השאר אני ממש יכולה. זה לא שאני הולכת לשכב פה על הספה, אבל לפחות לשבת על הכורסה.
ולשאלתך: כמו שנהוג לומר בקלישאית, לכל אחד יש כמה צדדים, אז כנראה שגם לי יש צד של שוט ומגפיים. וליתר דיוק, יש לי גם צד של שוט ומגפיים.
א: יאללה, יאללה, תשכבי! אם אנחנו הולכים לספק פה לקוראינו LIVE SHOW – אז שיהיה מעניין. אחרת יצלבו אותנו בטוקבקים חבל על הזמן. פחד.
ד: הצולבים ייצלבו בחזרה. לא סותמת יותר.

מי סמל סקס?

א: היתה לי פסיכולוגית שרצתה לשכב איתי.
ד: מה???
א: כלומר, היא אמרה שאני רוצה לשכב איתה. ולא רציתי, בחיי התורה!
ד: אלוהים, מתברר שחייתי 18 שנה ליד סמל סקס.
א: בהחלט. לא הרגשת את הווייב באוויר? דבורית! אני קורא אותך לסדר!
ד: לא, לא הרגשתי, כידוע הייתי טרודה באומללותי. אבל, אני חייבת לציין, שאחת התשוקות שלי עוד מהתיכון, הייתי ללכת לטיפול. זה נראה לי משהו חלומי, לשבת, לדבר על עצמי ולשמוע מה התרופה. אוי אוי אוי, תמימות טיפשה. "תל אביב" ו"פסיכולוג/ית" תמיד התחברו אצלי.
א: התמימות אינה טפשה. התמימות היא קדושה. אבל אם לדבר ברצינות, במשך, נאמר, הפאזה הראשונה שלי, חשבתי שללכת לפסיכולוגים זה אשכרה אוננות. בזבוז זמן. לשלם כסף כדי לדבר על עצמך. מה כבר יש לי לגלות? אמרתי לעצמי, אני הלא יודע הכל, אני סופר-מודע לכל פינה בנבכי המוח שלי… כך אמרתי. זו היתה הדגמה מופלאה למה שאני קורא לו "תמימות קדושה".
ד: מתי אמרת את זה לעצמך? בגיל 16? 18? 21?
א: עד לפני שמונה שנים. כי תל אביב היתה העיר הגדולה, שבה וודי אלן ידידנו הולך פעמים בשבוע לשרינק, נכון?
ד: כנראה שמשם בא הרעיון, הרי אי אפשר לחשוד בסביבה שגדלתי בה, או בשנים שגדלנו בהן, שפסיכולוגיה להמונים הייתה נפוצה כפלואוריד במי השתייה.
א: בוודאי. כאילו חיינו באיזו עיירה שכוחת אל בסרט של רוברט אלטמן אי שם בערבות אמריקה.
ד: ולכן, מגיל נורא צעיר הייתי טולרנטית לכל דבר, או לכמעט כל דבר: פסיכולוגים, הומוסקסואלים, פרומיסקיואסיות, לפחות רעיונית.
א: פרומיסקיואס זו מלה.. הממ.. סקסית. כמה אחוזים מקוראינו ינשרו ברגע זה? כמה איברים זקופים ייפלו שדודים אפיים ארצה? אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים, לא?
ד: מה, אנחנו לא פונים לעשירון העליון? חוצמזה, עזוב קוראים, עדיף לחשוב על עצמנו. המחשבה עליהם מסיטה אותך מהעיקר.
א: צודקת. אולי זה מראה שאני לחוץ מנושא השיחה? את חושבת שאני לחוץ?
ד: לא, אני גם לא מבינה מה מלחיץ מזה. אבל למה עד לפני שמונה שנים חשבת שפסיכולוגיה זה איכס? כלומר, לא מתאים לך. הייתי משוכנעת שגם אתה, כמוני, חובש את ספסלי הפסיכותרפיה מגיל 20.
א: לא זה מה שאמרתי. אמרתי שרק אז התחלתי בעצם ללכת לטיפול. שכל השנים לפני כן הייתי בטוח שטיפול הוא סוג של פינוק, אונאניזם. ואז, לפני שמונה שנים, שיניתי את דעתי. פתאום החלטתי ששווה לי ללכת לטיפול. ששווה לי לבזבז על זה ימבה כסף. כן.
ד: פפפפ. יענו, אתה ממש בתול. כמה פסיכולוגים היו לך מאז?
א: כמה היו לי? תלוי איך סופרים. שני מטפלים בטיפול אחד על אחד. תוסיפי לזה פסיכודרמה. תוסיפי טיפול משפחתי עם אחת מאחיותיי. הוסיפי כמה פגישות מקצועיות הנוגעות לשתי מערכות יחסים קודמות שלי. כמה יוצא?

מי התבלבל?

 

ד: אוי, בלבלת אותי. אני לא מסוגלת לספור ככה, אבל פה לא תוכל לומר שלך יש יותר גדול. דגמתי כמה עשרות פסיכולוגים בחיי. עם חלקם ביליתי פגישה אחת, עם חלקם כמה שנים, ויש גם כמה שבועות, כמה חודשים, יו נואו, כמו דייטים.
א: איך זה שאת מדברת על הפסיכולוגים שלך כעל מאהבייך האולטימטיביים? ואיך אני בתור פסיכולוג חובב? מומחה, מה?
ד: לא, הם לא היו מאהבים אולטימטיביים, ולא היו מאהבים כלל וכלל. וכל מערכות היחסים שלי איתם היו תקינות, ואף אחד מהם לא הציע לי שום דבר האסור על פי החוק, האתיקה או הטעם הטוב. בחיים לא.
א: ברור שלא. מבחינתי, טיפול זה דבר קדוש.
ד: ובעניין מומחיותך: יש לך עוד הרבה מה ללמוד. רוצה את השורה התחתונה?
א: לא, כי יש לי רושם שהשורה האחרונה מבאסתתתתת…. נכון? את רוצה לומר שהם לא שווים כלום, ובכך להרוס את הפנטזיה. לא אתן לך!
ד: אז נחכה עם השורה התחתונה לשורה התחתונה.
מה שהיה חשוב לי תמיד עם הפסיכולוגים זה להיראות שפויה ורהוטה. לספר את סיפורי בענייניות, לתבל אותו בקורטוב של ציניות, שנינות ומודעות עצמית.
א: אני ההיפך. רציתי לשכנע אותם שצריך לאשפז אותי באופן דחוף. לא הצלחתי. כישלון קולוסאלי!
עכשיו את כבר יכולה לשלוף את השורה האחרונה, אם אני נכשלתי – שייכשלו גם הם! תמות נפשי עם פלשתים!
ד: …אולי בגלל זה נהניתי נורא, עד שלב מסוים, להחליף פסיכולוגים. הכי אהבתי את הפגישה הראשונה שהייתה בה הבטחה, קוז איי ניו איי אם גואינג טו נוק דם אאוט עם הסיפור המאמם שלי.

מי חסר תקנה?

א: אני סיפרתי למטפלת שלי על הפנטזיה הכמוסה שלי לגביה.
ד: פנטזיה עם מטפלת? מה יש לך אתה? בושה, בושה למקצוע אתה.
א: כן.. אבל זה מאוד גס.. אני שוקל אם לחשוף.. בואי נראה.. זה עלול לפגום בראיון שאופרה ווינפרי הזמינה ממני.. השאלה, האם לשרוף פה את כל התחמושת? המממ… לספר.
ד: לא יודעת. האמת היא שאני לא כל כך רוצה להיכנס לחדר המיטות שלך. לחדר הטיפולים כן, אבל כאן נראה לי שאתה עובר את הגבול.
א: להירגע אחותי. איזה חדר מיטות בראש שלך? ולמה הראש שלך רואה כחולות? זה לא מתקיים בחדר המיטות בכלל!
ד: אז ספר.
א: שהיא כותבת ספר על הטיפול שלי, כמובן. חשבתי על העונג שלה, מטופל כמוני. אני בטוח שפסיכולוגיות היו מוכנות להוציא עיניים אחת לשנייה כדי להתכבד בנתח בשר משובח כמוני!
ד: אני מודה שזו הייתה גם פנטזיה שלי במשך זמן לא קצר, אבל ככל שעברו השנים ונקפו העשורים הבנתי שרק אני יכולה לכתוב את הספר על הטיפול שלי, ומכאן, שהפנטזיה שלך היא פנטזיה של טירון.
אם להמשיך את דבריי מלמעלה, הפכתי את הדייט הראשון איתם לדרגת אמנות. אני מסוגלת לספר את הסיפור שלי בשלושים צורות שונות.
א: אני מקשיב. יש לי סבלנות כמו לשטן.
ד: אחרי פגישת ראשונה כזו הייתי תמיד מרחפת מאושר על שהצלחתי שוב.
א: זה היה זיון בלי נוזלי גוף, כלומר זה מה שהיה כל כך טוב בו, לטעמך, אני מבין.
ד: אבל ההתלהבות שלי לא החזיקה מעמד הרבה זמן, אחרי כמה פגישות, כשהיה מתברר לי שהם לא זוכרים כלום כמעט, ושאני צריכה להתחיל להעלות גירה, הייתי מתחרפנת.
א: הצלחתי…. לרמות אותם? להוליך אותם שולל? או להקסים?
ד: לאט לאט הייתי מפתחת כלפיהם טינה עצומה. מבחינתי אחד החטאים הכי גדולים של בני האדם זה שהם לא זוכרים.
א: זאת אומרת שהפסיכולוגים היו מאהבים עלובים מאוד.
ד: וכך הייתי בכל פגישה מתעצבנת מחדש, ולא מהססת לומר את זה. וליתר דיוק לרטון את זה, לנשוף ולשאוף.

 

מי רוצה שלמות?

א: בני אדם מבחינתך חייבים להיות מושלמים?
ד: לגמרי. יש קורלציה בין הפסיכולוגים שלי לבין המאהבים שלי לפחות מבחינת תחושת האכזבה. הייתי אומרת שזה הרגש הבסיסי בחיי: אכזבה.
א: סלחת להם – לפסיכולוגים ולמאהבים?
ד: מה פתאום. נראה לך?????
א: כמובן שלא. את לא תסלחי להם לעולם. ואם הם יבואו על ארבע לבקש סליחה ויזילו דמעות כמים, אז יש להם סיכוי לרחמייך? או שאת חסרת רחמים לחלוטין, מרסילס?
ד: פה מגיע החלק המצער. אף אחד לא מבקש סליחה ומחילה.
א: זה חמור ביותר. אחת דינם, סקילה. מצחיקונת. אפשר לסלוח גם למי שאינו מבקש סליחה.
אני מרגיש שאני לא מאפשר לך לתת את השואו שבטוח יש לך מוכן באמתחת על עולם הפסיכולוגים. איפיון הדמויות שלהם. בטוח שיש לך בארסנל אמירות שנונות בנושא. ובטוח ששווה לשמוע. אז תוציאי.
ד: תגיד, גם אתה רוצה להרגיש מול הפסיכולוגים שאתה הכי מסכן בעולם?
א: הממ… אני מעדיף לחשוב שאני הכי מיוחד בעולם. שתרכובת כל כך חד פעמית של החוטים במוח שלי היא הכי מרהיבה בעולם. יצא לך לבכות בטיפול?
ד: אה. ברור. אם כי הייתי שונאת את עצמי על כך מאוד. אובדן שליטה. זה היה מביך אותי נורא. במשך הזמן התחשלתי והפסקתי. הייתי יכולה לספר על דברים נוראים ולא להזיז שריר.
א: כן, אבל זה כיף גדול.. פגישה שמסתיימת בבכי היא אחת שהיה שווה לשלם עבורה.
ד: ….ואז הם היו חושבים שאני קהת רגשות.
לא לא לא. שום כיף. מאחר שפעם הייתי בכיינית ידועה, שנאתי את זה נורא. בכי זה סימן לחולשה. זה גם נורא מביך את מי שמולך, כי הוא לא יודע מה לעשות. בקיצור, זה לא לעניין לבכות ליד אנשים אחרים.
א: פעם שנאתי שאנשים היו בוכים לידי, זה היה הדבר הכי שנוא עלי בעולם. כי זה נורא מפחיד. חוסר האונים שלי ביכולת שלי לסייע למי שבוכה מולי. והכי גרוע, אם מי ש"אשם" בבכי הזה הוא אני.
ד: כן, זה מזעזע.
א: כן, זה חוצה גבולות.. ולכן מרתק בעיניי, אם תשאלי אותי מה עדיף, לבכות לבד או ליד אנשים אחרים, אני בוחר באופציה ב.
ד: ליד אחרים? אלוהים ישמור. נו, אתה יצור חברתי. אני לא.
א: זה אומר שיש מי שיכול להציל אותי, אם אני בוכה ליד אחרים. כשאני לבד, מי יצילני?

 

מי מוזר?

א. את אנטי חברתית. תמיד היית. עוף מוזר, כך מן הסתם חשבו עליך. או עדיין חושבים. מה זה עושה לך, אגב?
ד: מה? זה שאני "מוזרה"? אני ממש לא חושבת שאני מוזרה. אני כמובן חושבת שאחרים מוזרים. אני הסרגל שלפיו צריכים להתנהל החיים.
א: אם את הסרגל, אני הנחש המתפתל.
ד: הרי אין לי התנהגויות אקסצנטריות.
א. Really?
ד: רילי.
א: אדם שקורא את כ ל העיתונים הוא לא אקצנטרי?
ד: אההה. מה??? לא שומעים.
א: לקרוא את כל העיתונים באובססיביות כמוך זה הכי אקצנטרי בעולם. זה האקסטרים שבאקסטרים. מה, לא רואים את זה?
ד: אני קצת אובססיבית, סו ווט? אבל אני לא רוקדת בגשם. ולא לובשת פרוות שועל…
א: אחותי!! קראי עיתונים כאוות נפשך, כשאת עירומה לחלוטין, פרט למגף ומגלב… איטס פיין וויד מי בייבי.
ד: …ולא עושה תנועות מוזרות.
א: פרוות שועל היית לובשת אם רק היה לך מחזר עשיר.
ד: אני מקפידה שיהיו עניים מרודים.
א: העניים המרודים הם תעודת הביטוח שלנו. שלא נהיה האחרונים בתור לאוכל.
ד: עניין הכסף לא מטריד אותי, מה שמטריד אותי זה היכולת לקבל גמול ראוי בעיני למה שאני עושה. זה לא שאני חושבת שמגיע לי לזכות בלוטו או לפגוש עשיר תומך.
א: בקיצור מגיע לך לרכוש פרוות שועל מכספך הפרטי, בזכות מי שאת = הכישרון שלך. האם אני מפשט את התמונה יתר על המידה?
ד: לא, כן, בערך. יאללה, קאט, חייבת ללכת. מתי ממשיכים?
א: בואי נחליט שעשינו סשן. ההפסקה החיצונית השרירותית תהיה הקו שלנו, למה לא?
ד: בדיוק כמו 50 דקות טיפול.
כמה אתה לוקח?