שנת הקולנוע שלי

"מחבואים" הוא סרט השנה שלי. ו"בוראט"? מצטערת, לא ברשימה, אז אל תחפשו.
כך נראתה שנת 2006 בבתי הקולנוע בישראל, וליתר דיוק, הסרטים שאהבתי במיוחד ב-12 החודשים שחלפו

1. מחבואים – מסוג הסרטים שעומד מאחוריהם גאון, זה מה שכתבתי על הסרט של מיכאל הנקה כשעלה כאן. קלטות וידיאו המגיעות למשפחה בורגנית עירונית. אמא, אבא (דניאל אוטיי וג'ולייט בינוש) וילד מקבלים קלטות וידיאו המפרקות את המשפחה הקטנה, ובעצם, לא רק אותה. וזה מה שאמר הנקה על הסרט האניגמטי שלו: "סרטים צריכים לשאול שאלות במקום לתת תשובות. למעשה, רק פוליטיקאים ורופאים גרועים מתיימרים לתת תשובות".

2. בבל – כך עושים את זה נכון. אסופת סיפורים המתחברים ביניהם. מה הקשר בין יפני אבל, שני רועי צאן מרוקאים, מטפלת מקסיקנית ושני ילדים בלונדינים שעוברים את הגבול? בשביל זה תצטרכו לצפות בסרט הרקום לתפארת של אלחנדרו גונזלס איניאריטו.

3. הר ברוקבק – סיפור אהבה נואש בין שני קאובויז, ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר בוויומינג של שנות השישים. אנג לי חוזר בסרט הטוב ביותר שלו מאז "סופת קרח". בסוף הוא זכה בפרס הבימוי, התסריט והמוזיקה. הדי.וי.די, שיצא במהלך השנה, חיזק את חיבתי אליו. בעיקר כי אחרי גל ההתלהבות הראשון ממנו, הוא זכה למבול השמצות ופארודיות.

4. טרומן קפוטה – סיפור כתיבת "בדם קר" שכתב טרומן קפוטה, על רצח ארבעה בני משפחה בקנזס ב-59'. פיליפ סימור הופמן היה קפוטה, שגם זכה באוסקר על התפקיד המצוין שלו. הסיפור הכי מפורט שנראה על המסך של תהליך היצירה, רק בלי פעלולים כמו ב"אדפטיישן" או ב"מעבר לכל דמיון". ביים לראשונה בנט מילר.

5. תזיזו ת'רגליים – סרט האנימציה של השנה. קהיליית פינגווינים מתמודדת עם א. מחסור בדגה ב. פינגווין אחד סורר, שבמקום לשיר כאחד הפינגווינים מקפץ ומכרכר בלי סוף. סרט ענק עוד יותר ממרחבי הקרח העצומים בהם הוא מתנהל. אם הוא לא יזכה באוסקר, שגרוני לערבות הקרח. למזלכם הוא רק עלה בבתי הקולנוע.

6. לילה טוב ובהצלחה – ג'ורג' קלוני מוכיח שהוא כמעט מושלם, אחרי "וידויים של מוח מסוכן", ומביים את מאבקו של אד מורו (דיוויד סטראתיירן) בסנטור ג'וזף מקארתי. שחור לבן, דחוס, קלסטרופובי, מלא עשן ופסוקות בשיער, חד ותמציתי.

7. לבי החסיר פעימה – איך לרומם את הקיום היומיומי שלנו? אמנות, נו ברור. אמנות או נמות, וכאן נגינה בפסנתר. ז'אק אודיאר מחבר בין קודש לחול, ונותן לאצבעות של טום (רומן דוריס) ללכת במקומו, ובמקומנו, לא לפני שהוא מתפלש בזוהמה.

8. האיש שבפניםספייק לי במחווה ל"אחר צהריים של פורענות" על השוד המושלם, ארבעה שודדים מתכוונים לחמוס סניף בנק במנהטן, תוך שעשועי מחשבה וטשטושי זהויות בין קורבן למקרבן, פושע לשומר חוק. וכמו שכתבתי: ג'וינט איכותי במיוחד של ספייק לי.

9. שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה – פועל מקסיקני נהרג בשוגג במערב טקסס על ידי איש משמר הגבול. השלטונות קוברים אותו במהירות, אבל החבר שלו, פיט (טומי לי ג'ונס, שגם ביים) מנסה לרדת לחקר העניין. לאט לאט נחשפת התמונה הגדולה ומצטייר סדר עולמי, ואפילו השגחה עליונה. אז זהו, מתברר שוב (זה כבר סרט שני) שג'ונס הוא לא רק שחקן.

10. מיס סאנשיין הקטנה – דלון התקציב של השנה, 8 מיליון דולר של אנושיות שביים זוג נשוי, ואלרי פריס וג'ונתן דייטון. משפחה קצת מטושטשת, עם אבאמא (גרג קיניר וטוני קולט) שמתקשים לאחוז במושכות, סבא מורד (אלן ארקין) ודוד מתאבד (סטיב קארל) לוקחים את הבת הקטנה (אביגייל ברסלין) למסע חוצה אמריקה. מתוק וחמצמץ.

ועוד כמה
נסיכות הספרדי, על חברות בין זונות * קיס קיס בנג בנג – הוליווד במשחק תפקידים אחד גדול * מעבר ליער – אנימציה על ג'אנק פוד ופגיעה בטבע * דאמפלינגס – כופתאות, שליות ועוברים, זוועה הונג קונגית טורדת מנוחה * מצוץ מהאצבע – עוד סרט עצמאי: קשיי התבגרות של נער הוזה * מסיבת שכונה של דייב שאפל – מישל גונדרי מקפיץ את כולם * תודה שעישנתם – סאטירה, לא להתבלבל 

הישראלים

כזכור, עובר זמן ניכר בין הפקת הישראלים לבין היציאה שלהם לבתי הקולנוע, אבל אנחנו סופרים מינואר לדצמבר, ואלו סרטי השנה בעברית צחה

שנת אפס – אוסף דמויות פוגעות ונפגעות, מרוחקות ומתקרבות המעוררות עניין והזדהות. יוסף פיצ'חדזה, הבמאי, מנהל אותן ביד רמה, בחמלה אבל גם בנזיפה ובביקורתיות. הן ישראליות מאוד אבל נושבת מהן גם רוח צוננת כזו, אלגנטית, אירופאית אולי.

אדמה משוגעת – אחרי שתי קומדיות ביים דרור שאול דרמה, כמעט מלודרמה מבכיאה על חייו הקשים של ילד בקיבוץ של שנות השבעים. לא רק כתב אישום נגד קיבוץ לא מספיק קשוב, אלא גם דלייה של פיסות ילדות קטנות ומתוקות.

ימים קפואים – שחור לבן, מסע לילי סהרורי של ענת קלאוזנר – שמופיעה בכל שנייה של הסרט ומפגינה כריזמת מסך בטונות ופגיעות כואבת – ברחבי תל אביב המפוגעת. עתיר סטייל ותשוקה עמוקה לקולנוע. ביים דני לרנר.

מועדון בית הקברות – חבורה של קשישים יוצאי פולין שמבלים מדי שבת בבוקר על כרי הדשא הסמוכים לבית הקברות בהר הרצל. טלי שמש לכדה טיפות אור אחרונות של עולם הולך ונעלם.

 

תוספת: סרטי השנה של סינמסקופ (ידעתי שיאיר יבחר בבוראט, ולכן הזכרתי אותו בכותרת המשנה שלי) ושל קוראיו. והסיכום של אהרון קשלס ואורי שחורי.
תוספת 2: הבחירות של רותם דנון בוואלה! ושל מאיה פינחסי.

25 הסרטים הנצפים של 2006

1 הארי פוטר – 350 אלף צופים*
2 אביבה אהובתי – 302 אלף צופים
3 שודדי הקאריביים 2 – 301 אלף
4 מעבר ליער – 285 אלף
5 נרניה – האריה, המכשפה וארון הבגדים – 277 אלף*
6 צופן דה וינצ'י, עידן הקרח 2  – כ-250 אלף צופים
7 מכוניות – 222 אלף
8 קינג קונג – 215 אלף
9 השתולים – 210 אלף (עם צפי ל-230)
10 השטן לובשת פראדה – כ-200 אלף
11 משימה בלתי אפשרית – 155 אלף
12 בוראט, קאזינו רויאל – כ-150 אלף * *
13 גארפילד – כ-150 אלף
14 אדמה משוגעת – 145 אלף
15 האיש שבפנים – 130 אלף
16 ג'ונגל סיטי – 120 אלף
17 נקודת מפגש – 110 אלף
18 מישהו לרוץ איתו – 105 אלף
19 הבועה – 100 אלף
20 מת לצעוק 4, המגן – 94 אלף
21 סטפ אפ – 80,000 * *
22 מסביב לעולם עם פליקס – 60,000
23 המדריך לחיים בכפר – 55,000
24 דז'ה וו – 50 אלף * *
25 יש לה ביצים – 50 אלף

מקרא:
* יצאו בסוף 2005
* * עלו החודש

סרטי שני (לא מוסרים מספרים), בעלי קולנועי לב

1. לחזור
2. הר ברוקבק
3. כיפה אדומה
4. מחבואים
5. אהבה בכפר
6. פשוט מאוהבת
7. גברת הנדרסון גאה להציג

27 מחשבות על “שנת הקולנוע שלי

  1. היחידי מהשלישיה שלך שלא הימרתי שיימצא שם הוא סרט שלא ראיתי, ולא הייתי יכול לראות (בבל). ושימי לב שהימרתי בעצם רק על שניים, כך שהשארתי לו את המקום פנוי.
    ובכלל הסרטים שמופיעים אצלך ולא אצלי הם אך ורק סרטים שלא ראיתי (חוץ ממיס סאנשיין הקטנה, שהוא לא הרבה יותר מחביב בעיני)
    אז סופ"ש הבא ביערות הכרמל? מה לארוז?
    ושאלה – האם אביבה, אדמשוגעת והמדריך לחיים בכפר הם לא של סרטי שני? זכור לי שהם הוצגו בלב

  2. יותר מדי קיטש הוליוודי (ע"ע הר ברוקבק, מיס סאנשיין הקטנה, לילה טוב והצלחה וביערק תזיזו תרגליים?????).

  3. אתה הגבר היחיד בסביבה שאפשר לבנות איתו מדינה.
    יאללה תארוז

    ולאבי, מה לעשות אני קיטשית בטבעי, אבל הסרטים האלו – לא ממש.

  4. …וגו. (הציטוט מהנקה – סעיף 1)- מה בקשר למי שנותנים תשובות לשאלה :"מהו סרט השנה"?

    ומה בקשר למי ששואל בכלל שאלה כזו? (זה חצי רטורי. אני בהחלט מבין מכבד ומעריך את הצורך להתפרנס – בעיתון, שאולי דורש, אבל, נו, באמת, בבלוג? תחרות בין סרטים? מלכת היופי של הסרטים? מה זה?)

  5. יכול להיות שיש לי קשיי הבעה. וביטוי. הנה: דבורית, שמיטיבה לקרוא – לא מבינה. אני מאוד רוצה לדעת אם מישהוא כן מבין. אם אראה שעוד 2-3 מבינים – אני אוכל לומר לדבורית – תתאמצי. אם אף אחד לא יבין – אני אנסה לכתוב יותר ברור.

  6. אני מבינה שגם תחרויות האוסקר, הגלובוס, ושלל פרסים ואתרים ובלוגים שמסכמים את השנה ומדרגים את הסרטים הטובים לא לטעמך, וכולם עוסקים בתחרות יופי של סרטים, ובכלל, למה להחליט? למה להתחרות, למה לדרג משהו אם הוא יותר טוב או פחות טוב? שוויון לכל!

  7. …והבנת. את הרוב. לא את הכל.
    לא טוען ל"שוויון". טוען שנמאס מהריטואל השנתי של סיכומי שנה.בעיקר בעתונות. לא חושב שלמבקר קולנוע ,ספרות או כלכלה, יש מנוס מ"לסכם". מתאר לעצמי שזו דרישה קבועה של העורכ/ת.
    דרוג של עבודה אמנותית כלשהיא – סרטים, ספרים, ציור, ריקוד, ו…אפילו של יופי,(מלכת היופי) זה דבר אידיוטי לגמרי בעיני. מזכיר לי את השאלה "את מי את/ה יותר אוהב/ת – את אבא או את אמא? איך בכלל ניתן לדרג?
    איך בכלל ניתן לעשות משהוא חוץ מכמו בציטוט שהבאת מיוצר "מחבואים" – לשאול? לתהות? להצביע על משהוא שריגש אותך או עשה לך לחשוב?

    אז נכון ש"אהבתי" "לא אהבתי", ושיטת ה4-5 כוכבים היא חלק מהסיסטמה שבה את וכולנו חיים בה – אבל לתת ציון לסרט, על סולם "איכות" חד מימדי, נראה לי טיפשי.

    סליחה על האסוציאציה, אבל שמעתי מלא מעט נשים שהחברים שלהם שואלים אותן, לאו דווקא במילים, אבל שואלים – "איך הייתי". אחרי שעושים אהבה. רוצים ציון. לזיון. נראה לך? גם את מדרגת מאהבים? אולי כולם מדרגים ומדרגות?

    זה לא אומר ששוויון לכל והכל אותו דבר. זה אומר רק שסרגל, דרוג וספירת כוכבים – זה אנטי -תרבות בעיני. זה הכל. ו…לא, אני לא רואה אוסקר, ולא מעניין אותי מה החליטה "האקדמייה" עלק.

  8. מעניין שאתה משווה בין את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא לשיטות הדירוג.
    מה אתה אומר? שאין טוב ושאין רע?
    שאין משהו יותר טוב ופחות טוב?
    שצריך לגמוז את מוסד הביקורת?
    לא, זה לא ברור לי בכלל.
    לא, אין שום דרישה של שום עורך, ואיש לא ביקש ממני לעשות זאת. זה הריטואל שלי, לסכם את שנת הקולנוע,
    והסיכום הוא לפי איכות הסרטים בעיני.
    וזאת העבודה שלי: לבקר סרטים, להגיד אם
    הם טובים או רעים.
    ומכאן, שיש סרט אחד שטוב ממשנהו, ויש עשרה סרטים שהם הכי טובים לעומת 119 שהם פחות טובים.
    וגם בין ה-119 יש דירוג.
    וכן, אם אנשים היו כנים עם עצמם הם היו אומרים את מי הם אוהבים יותר, את אמא או את אבא. כי לא אוהבים את שניהם באותה מידה וכל מי שאומר אחרת משקר.

  9. מחבואים – אכן גאוני ומצולם מדהים ומשוחק נפלא ומטריד.

    וגם 'הסוד שמעבר למילים' הנפלא (הפקה של אלמודובר)
    ומה עם 'לחזור' של אלמודובר
    'השתולים' – אקשן ממכר

  10. ואם אנשים היו ממש כנים עם עצמם, וזה אומר אם באמת הם היו כנים עם עצמם, הם היו מבינים ומוכנים לקבל שהכל זה תהליכים כימיים לא ברורים ולא נשלטים שמתרחשים באזור לא ממש מוכר שקוראים לו מוח. באזור הנידח הזה, ובלי שום קשר לשום היגיון, מתרחשים התהליכים, אולי, ע"פ הכוכבים, ע"פ מזג האוויר, מתוך אקרעיות מוחלטת.זו הדרך היחדיה להסביר למה אפשר לאהוב משהו בבוקר ולשנוא אותו בלילה, או למה אפשר לאהוב מישהו באביב ולשנוא אותו בחורף. כל הסבר הגיוני/כנותי עלק לא יוכל להסביר לנו את זה. אז אנשים לא מכריעים באהבת אב או אם או באהבת אשה/גבר, לא מתוך חוסר כנות אלא מתוך תבונה בסיסית שמוטמעת בהם מקדמא דנא. וצודק המוטרדיש שהדירוג והרצון לבטא אותו הוא חסר משמעות ערכית/אמיתית (אוסקר הוא עניין מסחרי ולא עניין תבוני-להשכלה).ולמצדדים ואם כבר, תגידו, אלה ה10 שלי או ה20, מבלי לדרג. פחות צורם.

  11. אני דווקא התאכזבתי מבבל – http://doal.blogli.co.il/archives/59
    ובקשר לויכוח שהתעורר פה – לדעתי באמת אין טעם לתחרות כמו האוסקר, משום שקשה להשוות בין 2 יצירות טובות, בסופו של דבר מה שיקבע הוא הטעם האישי, ולכן סיכומים בנוסח "סרטי השנה שלי" הם בהחלט מובנים ולגיטימים, לכל אחד – בוודאי אם הוא (או היא, אבל אז זה כל אחת) מבקר/ת קולנוע יש את המועדפים שלו/ה, ובהחלט סביר שהוא/היא י/תרצה לתת פומבי להעדפותיו/ה, גם מתוך רצון להשוות עם אחרים וגם מסיבות אחרות.
    אלון – ברור שהכל נקבע במוח, אבל כל הקטע ביצירת סרט (או כל יצירה אחרת) היא לדעת איך להשפיע על המוח באמצעות סיפורים ומניפולציות (של קול ותמונה במקרה של קולנוע) – לכן סרט טוב הוא סרט שהשפיע על התגובות המוחיות ומכאן הרגשיות של הצופה באותה צורה שבה הבמאי רצה שהוא ישפיע.

  12. דרוגים אינם העדפות. והעדפות אינן דרוגים. אין לי בעייה עם לקרוא מה מישהוא אהב. ולמה.
    אבל אם לצטט ממה שכתבת, דבורית, שהדירוג הוא לפי "האיכות", – פה את כבר בשדה מוקשים רציני. איכות? מי שמך? ממתי יש לך או למבקר אחר קריטריונים ל"איכות"?

    אהבת, הושפעת, חשבת, כעסת, השתעממת – כל אלה לגיטימים, כל אלה מסקרנים. לתת ציון איכות, לדרג – בעיקר את אלו שהם לא "הסרט שהכי אהבתי השנה", למשל להחליט בין מקום 6 ל-7, למשל, – זה נראה לי רידוד מוחלט של המורכבות שיש בכל סרט או עבודת אמנות אחרת. מין שריד לפיקסציה מימי ביה"ס עת ניגשנו כולנו לראות כמה קיבלנו במבחן. אז סרט זה לא מבחן במתמטיקה, וכבר בתיכון לעגנו למורים לספרות, שומעים? ספרות!!!! שנתנו ציונים כמו 87 או 72 על מבחן בספרות. לא אמריקאי. מה לא ברור בגיחוך שבתופעה?

    מעניין שלא ענית לשאלתי אם את מדרגת את מאהבייך על סקלה, ואם בסקאלה יש 0-100 או 0-5 וכן התייחסת דווקא לאת מי את/ה אוהב יותר – את אבא או את אמא.

    לא. אני לא חושב שניתן לענות על שאלה אוילית כזאת. חוץ ממקרים קיצוניים, שבהם אחד ההורים הוא מנוול/ת אמיתי/ת – היחס להורים הוא מורכב כל כל, ומשתנה לאורך החיים, והציפיות מהם הן שונות – שאני לא חושב שמי שלא יודע לומר, כמו שאת דורשת בתוקף – את מי את/ה אוהב יותר – את אבא או את אמא – ולא יודע לענות – הוא משקר.

  13. לבריאן ווילסון: למה כפרה, מה עשיתי לך?

    למוטרד:
    כן, אני מדרגת גם את המאהבים שלי, אבל זה עניין פרטי ביני לבינם, ולא קשור בשום צורה שהיא למרחב הציבורי/פרטי הזה.

    מי שם אותי לדרג סרטים? מי שמינה אותי לתפקיד שלי, ואני מצטערת אם זה לא לרוחך, ואם כל המבקרים נפסלים בעיניך מסיבה זו.

    אתה מערבב שובושוב מין שאינו במינו, ואין לי מושג למה.
    (אמאבא ועוד כל מיני דברים לא ברורים שכאלו, שהקשר בינם לבין ביקורת אמנות מקרי בהחלט)

    אם כל שיטת הדירוג והביקורת לא נראית לך אתה יכול להתעלם ממנה או לבוז לה.

  14. שלא הבנת כלום. באמת שכלום.
    או- שאני לא מצליח להסביר את עצמי בכלל.
    ובגלל זה אני לא מוצא את פרנסתי ממי סומכים על יכולת ההתבטאות שלי ועל יכולתי לתת דרוגי איכות למה שאינו ניתן לדרוגי איכות.

    לגבי מאהבייך – לא ביקשתי פרוט, כך שאין צורך ברפלקס ההגנתי. שאלתי ברמת העיקרון.
    מה שכן, אני מקווה שלא תתבקשי עכשיו על ידם לתת להם ציון. על סקאלה. את יודעת, זה עלול להיות לא פשוט.

  15. דבורית, את לא מסכימה שאין שום אפשרות להבדיל מבחינה איכותית בין 3 סרטים טובים (לדוגמא- מחבואים, הר ברוקבק ולבי החסיר פעימה) – הרי שלושתם טובים מאוד, כמעט מושלמים מבחינה קולנועית, ההבדל ביניהם הוא בנושא, בסגנון, ברקע וכו', אבל לא הבדל איכותי.
    ברור שקיימים גם סרטים לא איכותיים (כמו בקרוב יקרה לך משהו טוב, לדוגמא), ואפשר אולי לעשות רשימה כללית של הסרטים הטובים של השנה לעומת הסרטים הלא טובים – אבל דירוג בצמרת הטובים (או הגרועים) יהיה תלוי בעיקר בטעם אישי.
    ולראיה – נדירים מאוד המקרים בהם כמה מבקרים (שהם, לכאורה, הסמכות בענייני איכות, משום שהם מלומדים ובקיאים וכו') מסכימים על זהותו של "סרט השנה" או אפילו על איכותו של סרט בודד.
    ואם תיכנסי לדירוגים על הסרט הכי טוב אי פעם – זה כבר לחלוטין בלתי ניתן למדידה, מכיוון שסרט תלוי גם בזמן ובסביבה בהם הוא יוצא.
    מובן שניתן להחליף את המילה "סרט" בכל יצירת אמנות אחרת, ובכלל בהרבה מאוד מילים אחרות – מי היה המורה הכי טוב אי פעם, מה היה הדבר הכי טוב שקרה, מה ההמצאה הכי מועילה בהסטוריה וכו'. כל דירוג שאינו אישי, יש לקחתו בערבון מוגבל.

  16. ברור שזה דירוג אישי,וכי אמרתי אחרת?

    אני לא מבינה את ההתנצחות התמוהה הזאת, שלדעתי מטרתה אחת, להתנצח. ואני לא רוצה להיגרר לזה בכלל.
    איש לא חייב להסכים איתי, להפך , לכל מבקר בעולם יש את הרשימה שלו. לכל אדם יש את הרשימה שלו,
    ואין לי שום דבר נגד שיפוט של איש.

    אני בסך הכל מביאה את עמדתי ודירוגי,

    ואני חוזרת שוב, מי שלא אוהב לדרג או שזה נראה לו גובל בפשע, יודע היטב מה לעשות.

  17. זו פעם ראשונה שלי באתר הגיגייך הנ"ל והרגשתי צורך לציין את הנאתי מהקריאה בו. 🙂
    ולגבי הרשימה, אם להיות ענייני יותר, אז ראיתי לנכון לציין את העובדה שבחרת ב-"מחבואים" כסרט השנה. בחירה אמיצה בהחלט. מהרגע שנגמר הסרט הייתי מבולבל קצת. לא מהסוף(?) כמו מהתחושות שעלו בי בעקבות הצפייה בו. דבר אחד ברור היה לי מהרגע הראשון: זהו אחד הסרטים הפלצניים ביותר שראיתי בימי חיי. מתחילתו ועד סופו הוא אוסף של נפיחות היוצרות, בסופו של עניין, חדר אפוף גזים. אך מה, לגזים אלו היתה ארומה משכרת, נעימה שרק גרמה לי לחייך בהנאה אל מול כל נפיחה כזאת. הבנתי באופן סופי שאני פלצן, ומאז חיי שלמים יותר.

    סרט אחד חסר לי פה, וגם ברבות מהרשימות שנתקלתי בהן: "נקודת מפגש" של וודי אלן היה, ללא ספק בעיני, אחד מהטובים ביותר השנה, ואף יותר מכך. למה הוא זוכה להתעלמות כה גדולה?
    תודה ובהצלחה בהמשך.

  18. כשכבר חשבתי שאני לא יכולה לפרוץ לקהלים חדשים, הנה אתה מוכיח לי אחרת.

    אני לא מכלילה את נקודת מפגש בין עשרת הגדולים
    כי הוא יותר טריק וודי אלני בעיני, אבל אתה יודע, החופש לכל, וזכותך כמובן.

    ופלצן זה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s