חיים של אחרים

כך פורסם הסיפור הראשון שלי, "אור אחר"

 כשמדלין סטו בוכה, אוסף סיפורים על קולנוע יצא לאור החודש, ויש לי בו סיפור קצרצר, אור אחר, הסיפור הראשון שלי שמתפרסם. כתבתי כבר כמה אחדים, אבל בינתיים הם מחממים את ההארד דיסק. אור אחר הוא סיפור מוזמן. ביקשו ממני לכתוב סיפור על קולנוע, וכתבתי. ביקשו ממני להאריך אותו, אבל לא הצלחתי. כרגיל, לא היה לי זמן.

בסוף החליטו עורכי הספר שהוא יכול להישאר במתכונתו זו. מצטערת? לא החלטתי. לא מספיק אנשים קראו אותו. באשר לביקורות הכתובות הרי שאין שום התייחסות שיפוטית לסיפור (הנה אחת דחקאית), ואני יכולה להסיק מכך שלא מדובר בהתלהבות רבתי. מבחינתי זה לחשוף את עצמי לעוד גומחה ביקורתית, לעוד עשייה שלי, שהיא בעיקר בתולית ומהוססת.

בחמישי בערב היה האירוע שחנך את הספר, היצ'קוק פינת ביאליק . התלבטתי כמה ימים אם ללכת או לא. בסוף ויתרתי, חששתי מהמבוכה, חרדתי שאצטרך להציג את עצמי או מצד שני, שאיש לא יכיר אותי, פחדתי שאתבאס, שאשמע מילים רעות על הסיפור, או להפך, שיתברר שאיש מהנוכחים לא קרא אותו. אז זהו, ויתרתי.

היום התפרסמה בזמן תל-אביב, המקומון של מעריב כתבה על הספר, שכללה ראיונות קצרים שערכה אורית רונאל עם כמה מהכותבים, ביניהם אני.
הנה החלק שלי בכתבה, משופץ על ידי.

הפתיח של אור אחר:

בגיל 14 הימים ארוכים יותר. מהרגע שהיום מתחיל ועד שהוא מסתלק בלי חשק למאורה הדחוסה שלו, מאורת הימים המתים, מרוט וחיוור, עוברים לפעמים חיים שלמים. בתוך השממה הגדולה של הימים הריקים החוזרים על עצמם ולא נגמרים, חלמתי שמישהו יזמין אותי לסרט.

לא הבנתי איך שואלים את השאלה הזאת: מה, רוצה ללכת לסרט? ואחר כך איך, נפגשים ליד הקופה, או שצריך לבוא לאסוף אותי מהבית? ואם מהבית, אני צריכה לרדת למטה, או להציע לו לעלות? ואחרי שהגענו לקופה, מי הולך לקנות את הכרטיסים? ומתי אני צריכה לתת את הכסף, לפני או אחרי?

אורית: על מה הסיפור?
אניאור אחר הוא תיאור אבסטרקטי של התאהבות בקולנוע. זה סיפור אישי, וכמו בכל טקסט יש בו משהו שמעוגן במציאות וגם יסוד של האדרה לשם הדרמה.
הגיבורה, ילדה בת 14 מדמיינת את הפעם הראשונה בה מישהו יזמין אותה לקולנוע. הקולנוע בסיפור הוא תחליף לקשר אנושי. ההיבלעות בחושך ובעולם אחר שרוחש מולך פוטרת אותך במידה מסוימת מלחוות את החיים שלך ומאפשרת לצופה לחיות דרך חיים אחרים לגמרי.

אורית: כילדה, בילית הרבה בקולנוע?
אני: ככל יכולתי וככל שהיה כסף בבית. גדלתי בפתח תקוה, וללכת לסרט לא היה דבר מובן מאליו שאפשר לעשות בלי הגבלה ומתי שרק רוצים.
היום אני מבינה שזה היה איזשהו תחליף לחיים ממשיים, או דרך ללמוד עליהם באמצעות חיים של אחרים. זו הייתה חוויה לימודית רגשית, אבל כילדה את לא מבינה מה מושך אותך באולם הקולנוע, את פשוט הולכת לראות סרט.

אורית: והיום?
אני: היום זה כבר משהו אחר, משהו שאני עושה למחייתי, כשהכלים שלי לשפוט קולנוע רבים יותר. עם זאת, אני חושבת שאף אחד לא שוכח את הרגע שבו הוא התאהב בקולנוע, הרי זאת אחת החוויות האנושיות הכי קולקטיביות והכי פרטיות שיש.

אורית: מי היה הראשון שהזמין אותך לקולנוע בסופו של דבר?
אני: האמת, לא זוכרת.

אני חניבעל לקטר

מסכה נגד זיהום אוויר גורמת למהומות ברחבי העיר

"אידיוטית", צעק לעברי מישהו כשעברתי עם האופניים את מעבר החצייה. הייתי משוכנעת שלא הבנתי נכון ושהוא מדבר לעצמו. קשרתי את האופניים כמה מטרים משם והסתכלתי לכיוון שלו. הוא נכנס לאיזה ארבע על ארבע מפלצתי, ראה שאני מסתכלת עליו, התניע, פלט נפיחה שחורה מאחורי ה-300 אלף שקל שלו הוציא את הראש מהחלון וצעק "מטומטמת אחת". לא עניתי, ולא הבנתי עד עכשיו מה רצה אותו אבו-ארבע ממני. על פני הייתה מסכה אדומה, מהממת וחדשה שמסננת את האוויר שפולטים אנשים כמו אבו ארבע, אוטובוסים, ובעצם כולם.

מושפעת ממיליוני סינים הרוכבים על אופניים כשעל פניהם מסכות מסננות לבנות, הדומות למסכות מנתחים, ומוטרדת מעשרות שעות רכיבה מאחורי אוטובוסים משתעלים וגונחים המפזרים על סביבם עננת עשן כהה לכל אורך המסלול הגעתי לחנות האופניים כדי לרכוש לי גם אחת כזו, לבנבנה וצנועה. ככה, חשבתי, יחשבו שאני רופאה מרדימה בדרך לחדר ניתוח ולא פועלת דחק במכבסת מילים אינסופית. מעולה.

אבל מה שמצאתי זה מסכה אדומה. יש אותה גם בצבעי כתום זוהר ושחור, אלא שאדום נראה לי הכי ידידותי לסביבה. ברגע שהצגתי אותה בפני אנשים בחיי זכיתי לתגובות מזועזעות בנוסח, "לא, אבל לא, אל תגידי שאת יוצאת עם זה לרחוב" אמרו, והתרחקו ממני כמה מטרים. "מה יחשבו עלייך? מה, את לא מפחדת שיחשבו שאת קצת, אמממ, קוקו?” ומה חדש בזה, כאילו שהיום חושבים עלי דברים שונים. מה, תהיתי בתמימות, אתם לא נחנקים מהאוטובוסים הפולטים עליכם כל היום? נניח, אפילו סתם, כשאתם יוצאים מהמקלחת לרחוב?

 

 

ברור שכן, אף אחד לא הכחיש שזה די בלתי נסבל להסתובב, רגלי או ממונע ברחובות העיר, אבל מצד שני, איש גם לא היה מעלה בדעתו להסתובב עם פריט האופנה החדשדש שלי (108 שקל, בחנויות אופניים) המזכיר אולי יותר מכל את הכלוב בו נכלאו פניו של חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים". המעודנים יותר טענו שהיא ינשופית למראה, אבל כל רואיה, בלי יוצא מן הכלל, לא האמינו שאני באמת טומנת את פניי בתוכה כשאני רוכבת על האופניים בחוצות העיר העשנה.

נכון לעכשיו אני יחידה בסביבה. כלומר עוד לא ראיתי אף אחד בכל העיר הגדולה והמזוהמת הזאת שרוכב על אופניים כשלפרצופו מסכה כלשהי. תגובות העם עד כה היו רק מבטי תימהון, לעתים גם סקרנות, ככל שאני יכולה לראות במהלך הרכיבה. המטורלל הזועם, זה מהפתיח, היה המקלל היחיד. בטח מתנחל.

אבל מי יודע, אולי הוא מייסד זרם חדש של מזהמי אוויר שגם מתנגדים לכך שאחרים מנסים לשמור על ריאותיהם היקרות מפני תחמוצת חנקן, חד תחמוצת הפחמן, פחממנים, אוזון ומחמצנים וחלקיקים נשימים עדינים.

 ועכשיו תעיפו את הסיגריה הזאת ממני, לפני שאני מוציאה את המסכה האדומה.

 

*פורסם ברייטינג האחרון.

הצגה אחת בשנה

"על החטא", העיבוד החדש ל"חטא ועונשו" המועלה כעת בתמונע הוא חובה אנושית

 

אני לא נוהגת ללכת להצגות תיאטרון בתל אביב. ליתר דיוק, כבר לא נוהגת. זמן, כסף, ובעיקר חוסר עניין. אבל כשי' הציע לי לראות את העיבוד לחטא ועונשו בתמונע מיד אמרתי כן, אף שלא שמעתי דקה אחת קודם על ההפקה הזו, ואני אפילו לא מכירה את התיאטרון שמעלה אותה, תיאטרון מלנקי. הם העלו כבר את הזר של קאמי, ואחרי שראיתי את על החטא, כך קוראים לעיבוד של דוסטויבסקי הצטערתי שהחמצתי.

לא הייתי בתמונע שנים. לא מתוך איזושהי החלטה עקרונית, סתם כי לא יצא. גיליתי שהארומה המחתרתית והאוף אוף אוף הבימקאמרי שלו נשארה. וגם המחירים – שימו לב, כרטיס בראשון, 18:00 (נו, למי שמוכן לראות הצגה בשעה כה מוקדמת) עולה 35 שקלים. שווה? בטח שווה. רק זכרו שהתנאים בהתאם: כסאות מתקפלים ושורות צפופות בחלל תעשייתי. מאחר שההצגה ארוכה ארוכה – כשלוש שעות – צריך לקחת את זה בחשבון או להצטייד במעסה צמוד. בהפסקה ממתין בגראג' המשמש כפואייה שולחן הסתדרותי עם ערכות משקה חם או מים בכוסות חד פעמיות, ואפשר להתהלך עם הכוס ולמתוח את האיברים שנצפדו בינתיים.

לא קראתי את החטא ועונשו שנים. הרבה יותר מדי שנים, כך שכל הפרטים הקטנים ושלל הדמויות היטשטשו בזכרוני. לפיכך, חלק מההנאה היתה ההיזכרות הזו, שלב אחר שלב בכל, והתענוג היה גדול. על החטא נשמעת מצוין בעברית עכשווית, אף מילה לא חורקת, וחוץ מרובלים וקופיקות אי אפשר שלא לחשוב שהסיפור יכול להתרחש למעשה בלב לבה של פלורנטין פעורת הביבים, ולא בגלל שמדובר באיזושהי שפה תל אביבית סלנגית או מה, לא, סתם עברית תקנית, קולחת ועדכנית.

רסקולניקוב, הסטודנט (לשעבר) מתייסר בכנות, והוא דקיק ומורעב, נוירוטי ומהגג כנדרש. פורפירי, החוקר גדול מכולם, עם הלוק הבופוני שלו והקול הרועם מבריק וחד, וגם מרמלדוב (שמשחק גם את אלונה איבנובה?) – האלכוהוליסט מרוט, חבוט ומעוך כנדרש.

אני חייבת להתפעל גם מעיצוב החלל השחור, המסומן והמינימליסטי – קודר, חכם, משוכלל ומדויק. תזוזות מועטות עד להתפעל של החפצים מעבירות את הצופה בשנייה אווירה, זמן ומקום.

הבוקר ראיתי את אלכס אנסקי בהעולם הבוקר, מספר כמה הוא נהנה לשחק בתיאטרון, ואיך עובדים שבועות כדי להתגבר על העובדה שאין קלוז אפ על הבמה. בעל החטא יש מיליון קלוז אפים, הפריים האהוב עלי בקולנוע.

קופי פייסט
בימוי: איגור ברזין; עבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין; נוסח עברי לבמה: רועי חן; תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב; תאורה: אינה מלקין; מוסיקה: סופיה גוביידולינה; תנועה: איליה דומנוב; הדרכה קולית: נעם טלמון; מנהל טכני דימטרי סווטוב
שחקנים: דורי אנגל, רינת היטלמן, דודו ניב, דימה רוס, ואדים חליף, ויטאלי ווסקובויניקוב, דניאל ברוק.

בחן את עצמך

16 שאלות על הרגלי הצפייה שלכם שבסופן, כלומר אחרי שתענו, תדעו, אבל באופן סופי ומוחלט, איזה מין צופי קולנוע אתם. הכינו את המחשבונים, הניירות והעטים, אם עוד יש לכם כאלו בבית

1. אני מעדיפ/ה ללכת להצגה
א. יומית – 11:30, 14:00, 17:00
ב. ראשונה – 19:30
ג. שנייה – 21:30, 22:00
ד. חצות

2. נוהל סלולרי במהלך הסרט
א. מכבה אותו כשאני מתיישב/ת
ב. עונה רק לסמסים
ג. מזתומרת? עונה לשיחות ומסמס/ת, כרגיל
ד. בודק/ת הודעות, אבל בלי להפריע. יש לי צג כחול מהמם

3. בית הקולנוע האהוב עלי  
א. לב/ הסינמטק
ב. סינמה סיטי
ג. גלובוס בקניון
ד. רב חן

4. פופקורן?
א. גועל נפש, מרעיש לי באוזניים
ב. נורא לא בריא, סתם קלוריות ריקות, והשמן? בטח ישנושן
ג. לפעמים, רק אם אני ממש רעב/ה או אם מי שאיתי רוצה
ד. כן, תמיד, ענק, עם ליטר דיאט קולה

5. הסרט האחרון שראיתי (/=או-או)
א. בבל/ מועדון בית הקברות
ב. השתולים/ קזינו רויאל
ג. אביבה אהובתי/אדמה משוגעת
ד. השטן לובשת פראדה/ בוראט

6. אוהב/ת לשבת
א. שורה אחרונה בצד
ב. שורה עשר, בצד
ג. מה אכפת לי, לא מנג'ס/ת לקופאי
ד. שורה אמצעית באמצע

7. כמה עולה כרטיס?
א. 35 שקלים
ב. 27 שקלים
ג. לא יודע/ת, קונה בטלפון או מגהצ/ת הכרטיס
ד. לא יודע/ת, אמממ, הולכ/ת רק להקרנות מוקדמות

8. מתי בפעם האחרונה היית בקולנוע?
א. אה? לפני שנתיים, מאז אני מוריד/ה מהרשת
ב. לפני יום-שבוע
ג. בחודש האחרון
ד. לפני שלושה חודשים

9. בבתי הקולנוע בקיץ
א. איזה כיף, קפוא
ב. קור מזעזע
ג. ממוזג אבל סביר
ד. לא זוכר/ת

10. מתי פסטיבלי ירושלים וחיפה (בהתאמה)?
א. יולי/אוקטובר
ב. ינואר/אוגוסט
ג. מרץ/אפריל
ד. אין שום פסטיבל קולנוע בירושלים ובחיפה

11. מיהם מ. שניצר, י. סתיו, א. קליין?
א. מבקרי הקולנוע של מעריב, ידיעות והארץ
ב. שותפים, בעלי סינמה סיטי
ג. שלושה במאים צעירים שזכו בפרס וולג'ין בשנים 2004-6
ד. גיבורי "מיכאל שלי"

12. הסרטים של טרקובסקי הם
א. איטיים, עגומים ועמוקים
ב. קומדיות נעורים מגלגלות
ג. טלנובלות מהפכניות
ד. אה?

13. איפה סינמטק תל אביב?
א. בשפרינצק
ב. בבית מפעל הפיס
ג. בקניון רמת אביב
ד. לא הייתי אף פעם

14. מתי האוסקר?
א. בחורף
ב. בסתיו
ג. באביב
ד. בקיץ

15. הולכ/ת לסרט
א. כדי ליהנות מחוויה אמנותית
ב. לנקות את הראש מהעבודה
ג. בדייט רומנטי
ד. להעביר את הזמן

16. פריז ותכלת היו
א. מאחזי סרטי איכות בשנות השמונים
ב. שם איבדתי את בתוליי
ג. זה בדרך לחוף מציצים, לא?
ד. תכלת, אה, המסעדה?

הניקוד: א-1, ב-2, ג-3, ד-4


16-20 עכברי סינמטקים, לשעבר או לשהווה, אינטלקטואלים זבי חוטם, שמאלנים סנובים, מיזנטרופים מועדים או Film buffs.

20-32 עבדי הייטק, הורים בראשית דרכם, מהנדסים, רואי חשבון, עו"דים ובקיצור, כל מ שלקולנוע יש משמעות שולית בחייו, לפחות זמנית, ואם יגידו לו בוראט יענה זה, לא אומרים בוריטוס?

33-48 הצופים הממוצעים, אם אפשר להגיד דבר כזה, רואים סרט פעם בכמה חודשים, מתנהגים בנימוס, הולכים לראות את מה שהחבר'ה המליצו ביום שישי חיים בהרמוניה עם התמונות הנעות, מעודכנים חלקית.

49-64 בעיקר מי שגילם נפתח בספרות 1 או 2, בשבילם הקולנוע הוא עוד מקום לבהות בו, לא משנה במה, אוהבים את הקולנוע, בטח אוהבים, העיקר שיהיה מצחיק, עם אקשן ועם מגה-בייבס (משני המינים) ורק בגלל זה מגיע להם כבוד.

הגלובוס של בבל

בבל זכה בגלובוס הזהב, ולכבוד המאורע המשמח מבחינתי, הנה הביקורת שלי עליו. נתתי לו כבר  מלוא החופן כוכבים – חמישה – וככה נראית טבלת העכבר. ומה עם האוסקר? אני די בטוחה שלפחות במועמדות יזכה. צריך לחכות רק עד 23 בינואר כדי להיווכח.

ואיך היה הטקס? לא צפיתי. חלפו עברו הימים בהם הייתי מסוגלת לעבוד 12 שעות ואז להעביר עוד לילה ללא שינה, ולהמשיך למחרת כאילו כלום. אז אני מדלגת על האירוע, מתעדכנת בזכיות, ואולי אצפה בתקציר הערוך. רק עבור האוסקר אני מוכנה להפקיע ליל שינה.

 

צ'ייקו. שווה סרט משלה

 

בשנה שעברה "התרסקות" של פול האגיס הוא שזכה באופן מפתיע, לפחות בעיניי, בפרס הסרט הטוב של השנה. ברור שהיו חזאי אוסקר ממולחים יותר ממני (כולם) שניבאו את הזכייה, אבל אני לא מבינה אותה עד היום. אם אני מנסה לחזות שוב בעזרת חוסר כישרוני לראיית העתיד, הסיכויים שסרט בעל מבנה רעיוני דומה – כלומר כמה סיפורים שהקשר ביניהם מתחוור לאטו, המתחברים בסופו של דבר ליחידה אחת  – יזכה באוסקר גם השנה הם נמוכים. על כך אני יכולה רק להצטער, מאחר שנכון לעכשיו, "בבל" הוא אחד מסרטי השנה שלי ומועמד רציני למועמדויות. כלומר, אני די משוכנעת שהוא ייכנס לרשימת חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב. ואם זה לא יקרה, אז אולי באמת כדאי לי להחזיר את המפתחות, או שמא לבקש ממאות חברי האקדמיה האמריקאים לעשות את זה. כלומר להחזיר את שלהם.

"בבל" הוא שיתוף הפעולה השלישי של אלחנדרו גונזלס איניאריטו עם התסריטאי גיירמו אריאגה, אחרי "אהבה נושכת" ו"21 גרם". אריאגה כתב את התסריט גם ל"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטראדה", שנמצא גם הוא בין סרטי השנה שלי. אם אני לא טועה, זאת פעם ראשונה שאני אוהבת את כ-ל העבודות של תסריטאי אחד, בלי יוצא מן הכלל.

הנקודות שעלולות להיות בעייתיות בסרטים כאלו, שמזגזגים בין סיפורים שונים, הן המעברים, היכולת לחתוך ממרוקו ליפן, במקרה הזה, או לארה"ב, בלי להתבלבל ובלי לגרום לאי-נוחות אצל הצופים, שכלל לא מבינים למה טולטלו מפה לשם במהירות קונקורדית. אבל לא לדאוג, ב"בבל" המעברים רכים כחמאה ומנווטים בידיו של טייס מיומן כל כך, עד שאפילו האוזניים לא נסתמות ולו לשנייה בזמן ההמראות והנחיתות.

הוא מתחיל במרוקו עם שני נערים, אחים רועי צאן, ממשיך לבני זוג אמריקאים בחופשה, ריצ'רד וסוזן (בראד פיט וקייט בלאנשט), שיש להם קצת צרות בחיי הנישואים והשאירו את הילדים שלהם בבית עם המטפלת, אמיליה (אדריאנה בראזה), וממשיך ליפן לסיפור של צ'ייקו (רינקו קיקוצ'י), תיכוניסטית חירשת-אילמת. החיבורים בין כל האנשים האלו, שקשה לדמיין מה יכול לחבר ביניהם, מצוינים, מהודקים וקשורים היטב. אין שום סיכוי לפספס או לא להבין, או לשכוח לרגע מה הקשר בין א' לב'.

מטבע הדברים, הצופים מתפלגים בין הדמויות בהזדהות שלהם, ומבחינתי הדמות הכי כובשת, הכי ראויה לחיבוק ולחמלה, ולא במובן הפטרוני, היא צ'ייקו היפנית. איניאריטו חודר עמוק מתחת לעור שלה, ומעביר את החוויה של לא לדבר ולא לשמוע באופן מושלם. גם הפסקול בחלקים האלו של הסרט, שעובר בין דממה לצלילים, הוא בין האפקטיביים ביותר שראיתי בקולנוע בשנה האחרונה, ואולי בכלל. עד כדי כך החלק שלה בסיפור מצוין, שחשדתי שהבמאי או התסריטאי שלו, או שניהם גם יחד, היו בגלגול הקודם שלהם נערה יפנית חירשת.

אבל צ'ייקו לא לבד. הרי משם הסרט אפשר להבין שבני אדם לא שומעים ולא מבינים זה את זה. הו לא, ממש לא, וזה לא התחיל היום, כבר בספר בראשית אפשר לקרוא על כך. שאחרת, איך ייתכן שהעולם מלא בכל כך הרבה מצוקות וקשיים ובדידות וייסורים וטרגדיות שקורות בכל שנייה ורבע? אם אנשים היו מבינים זה את זה, אם הייתה איזו שפה אחת ברורה, או אם היו באמת מקשיבים, יש סיכוי שחלק גדול מהעימותים היה נפתר. אבל על מה אני מדברת, על פניו יש פחות גבולות, ואפילו מטבע אחד ואחיד בכל אירופה, אבל הנה, כל מעבר גבול בין שתי מדינות הופך לסיוט, ואנשים מגורשים ממקום שבו חיו שנים ארוכות רק בגלל מצוקה זמנית שנקלעו אליה.

ומה עם הבית? עד כמה אפשר להיות בטוח בו? האם בית הוא מבצר? בקתה פרוצת רוחות במרוקו יכולה להפוך לבית זמני ולעיר מקלט? ומה קורה לשני ילדים קטנים שמוציאים אותם מהבית המושלם לכאורה שבו חיו? ומה קורה לילדה אחת בעיר האורות, טוקיו, המגיעה הביתה ונתקלת בטרגדיה? איך אפשר לעגל את הריבוע המשונן, להחליק קצוות וללמד את כל העולם שפת סימנים בינלאומית? האם למעשה זה מה שמציע איניאריטו?

"בבל" הוא לא סרט מצהיל רוח, אם יש מי שציפה לכך. להפך, הוא סרט מצוקתי, טעון בהמון דמויות נופשות פועלות, ובעיקר כושלות ונופלות, שמחפשות נחמה, מגע, אהבה, חמלה, קצת חום, כל הצד החיובי של מפת הרגשות.

כמה עולה די.וי.די

אחרי שלוש שנות שירות חובה, בלי גימל אחד אפילו, הבנתי שהדי.וי.די צריך לפנות את דרכו ולהסתלק מן העולם. הקשיש לא עומד יותר בסטנדרטים של העולם החדש. בשלב הראשון הוא סירב לקרוא דיסקים צרובים מכל פורמט שהוא. בשלב השני גם הדיסקים המהוגנים, אלו שהגיעו באריזות מרשרשות לא היו לטעמו האנין. אחרי כמה חבטות וכמה תסכולים כבדים החלטתי למצוא לו מחליף.

בדיוק, במקרה כזה, קנה חבר די.וי.די ב-280 שקל, אבל סיפר לי שיש גם ב-240.
וואלה? כל כך זול? שמחתי.

הגעתי לחנות שסומנה מראש, והצבעתי מיד על ה-240.

"לא לא לא", הניא אותי המוכרן המדופלם, שהבין תוך שנייה מי עומדת לפניו.

למה את צריכה אותו? הסברתי לו שלחריש מסיבי. "לא לא לא", חזר ואמר. זה מתאים לדיסק אחד בשבוע (מפגרת, אה? אבל האמנתי לו).

"בשבילך יש לי את זה. פיוניר. 3 שנות אחריות. 549 שקל במבצע".

חידה: מי הפתייה שהוקסמה מהמחיר ורכשה את הדי.וי.די הכי יקר בתל אביב?

למחרת פגשתי חבר (אחר) וסיפרתי לו את הסיפור.

"240 שקל"? הוא קטע אותי כבר בהתחלה.

"הגזמת. אני מוצא לך מעולה בפחות מ-100".

***

כמה דקות אחרי אני מפעילה את הטלוויזיה והוא חותך:

"זוועה הטלוויזיה שלך. איך את מצליחה לראות משהו? תתחילי לחסוך, הקיר הזה ממש מתאים לפלזמה. 6,000 שקל, שווה כל גרוש".

נא באוזן

המוני אפרכסות כרויות לרווחה תהו ושאלו, האם תהיה לי תוכנית רדיו משלי?

 

כמו כל בנאדם שני בתל אביב, גם אני עשיתי פיילוט. אמנם לרדיו ולא לטלוויזיה, שהיא הרבה יותר זוהרת ומכניסה, אבל בכל זאת, פיילוט. שמחתי שזה רדיו – פחות דאגות בענייני שיער, אם הוא ביישור ימני או שמאלי היום, מה ללבוש וכו'. אפשר להתרכז בתוכן ובתכלית, בלי לעסוק בהסחות דעת מאגף הלוק (צידוקים ותירוצים? נכון. מה לעשות, פיילוט לטלוויזיה עוד לא הציעו לי). לשבת באולפן בבדידות מזהרת כשמאחורי יש גיבוי של מפיקה וטכנאי נראה לי נפלא ומתאים לנטייתי המתפתחת לקיים תקשורת הדוקה ואינטימית עם אנשים תוך שמירת מרחק (ע"ע בלוג).

הכל התחיל בסוף אוקטובר. זימנו אותי לפגישה, שמעתי מה מצופה ממני, הלכתי להכין חומרים וחזרתי לעוד פגישה כדי לגבש את הדברים עוד קצת. הזהירו אותי שיש עוד מועמדים לתפקיד. שטויות, ממש לא הטריד אותי, וגם, הצעתי, לא אכפת לי לחבור למישהו/י ולעשות תוכנית ביחד. נראה לי ממש מעניין. דיווחתי שאני נוסעת לניו יורק וקבענו שלכשאשוב ישריינו לי שעת אולפן ונקליט.

וכך הגענו לסוף נובמבר, ניו יורק היפה כבר מאחורי, אבל הפיילוט לפני. יש עתיד בחורף 2007. שלושה ימים התכוננתי, מצאתי מרואיינים פוטנציאליים – בחרתי רק מקורבים כדי ששמעו של הפיילוט לא יתפשט ברחבי העיר בטרם עת – וחיכיתי. יום לפני ההקלטה נדחה הכל בשבוע: טכנאים/ אולפנים/ עניינים. לא נורא, נכין שוב הכל מחדש, נבחר מרואיינים חדשים.

הגיע הערב הגורלי. התיישבתי על הכיסא באולפן, הטכנאי מולי, ותוך כמה דקות הרגשתי בבית. 65 דקות רצופות דיברתי וראיינתי. הרבה יותר זמן מתוכנית רגילה, מאחר שלא היו הפסקות לשירים ולפרסומות (בפיילוט משתילים אותם לאחר ההקלטה). לא האמנתי שאני, השתקוקית בדרך כלל יכולה לדבר כל כך הרבה, וברצף. לא ייאמן מה שמיקרופון פתוח עושה לאנשים. בסוף אמר הטכנאי (בלי ששאלתי אותו!) שהיה לו ממש מעניין. שמחה באופן יחסי ומוטרדת פחות מתמיד הלכתי לדרכי, שורקת לעצמי (נניח).

ואז התחילה הציפייה. אחרי שבוע של דממת אלחוט שלחתי מייל למי שצריך ונעניתי שכן, היה אחלה, אבל את יודעת, יש מועמדים נוספים, אז אנחנו עוד לא יודעים. נודיע. מאז עברו עוד כמה שבועות, ובסופו של דבר הבנתי: אף אחד לא יודיע לי שום דבר. נגמר.

מה הבעיה, אני תוהה, נורא קל עכשיו, אפשר לשלוח מייל של כמה מילות תודה, אנחנו מצטערים, בלה בלה בלה. לא צריך להתקשר או לבייל. אבל יש בעלי תפקידים שמתקשים אפילו לעשות את המחווה האנושית הזאת.

אז זהו, לא תהיה לי תוכנית רדיו. לפחות לא עכשיו. אבל מה, אני אופטימית כתמיד: בטח הפיילוט לטלוויזיה בדרך. באמת כדאי לקבוע תור לספר. גוונים אולי?

 

הבריכה

לא כל כך יודעת מה מצבו של ילדים קטנים בבתי הקולנוע פה מבחינת נהירת הקהל, אבל הוא עדיין מציג במספיק בתי קולנוע, ואני מקווה שלא ייעלם, כי הוא שווה דיון. זאת הביקורת שלי, כזכור, ואילו במוסף הארץ, במדור החדש ועדת המדרוג, מוזכרת אחת הסצנות המשמעותיות בסרט, סצנת הבריכה ומוכתרת בתואר "אמריקה המתחסדת במירעה".

אתאר את הסצנה. התיאור הוא לא בגדר ספוילר, ואפשר ליהנות מהסרט גם אחרי שקוראים אותו בלי להרגיש ולו לשנייה שנחשף משהו שאסור היה שייחשף טרום הצפייה. להפך, לטעמי תיאור הסצנה והדיבור עליה יכולים רק לדרבן צפייה בסרט.

חוץ, יום קיץ, הבריכה העירונית (נניח) בפרבר בו מתרחש הסרט.

המוני ילדים משתכשכים במים. רק ילדים (או כמעט, אני לא זוכרת בדיוק של 100 אחוז). על שפת הבריכה ההורים שלהם מפטפטים בינם לבין עצמם, משגיחים על הילדים, אבל בסך הכל יש תחושת שלווה, ביטחון ורוגע. האור בוהק, הצבעים עזים. העור הבהיר של כולם שם, אמריקה הוואספית, בגדי הים הצבעוניים, המים הכחולים, השאון.

פתע מגיע הפדופיל השכונתי, רוני. כולם יודעים שהוא פדופיל. כלומר הוא השתחרר מהכלא אחרי שריצה את עונשו, אבל פדופיל נשאר פדופיל, לא? הוא חובש על פניו מסכת צלילה ושנורקל, ולרגליו סנפירים. גופו הצנום מלא בבהרות שמש, והוא נראה דג מוזר ומפחיד, מין היפוך לבת הים הקטנה. רוני נכנס למים, הוא לא עושה כלום לילדים, בינתיים. הוא צולל, עובר מתחת רגליהם של ילדים קטנים, ואת, הצופה, מתה מפחד.

פתאום מבחין בו אחד ההורים, וההיסטריה מתחילה: כולם צורחים על הילדים שלהם לצאת מהמים ומוציאים אותם במהירות מהבריכה. סצנה ארוכה. עובר זמן עד שהבריכה מתרוקנת. המהומה סביב גדולה. הילדים לא מבינים מה רוצים מהם. מישהו מזמין משטרה, רוני ממלמל, אבל לא עשיתי כלום, לא עשיתי כלום, באתי רק לשחות קצת בחום הזה.

נכון, הוא לא עשה כלום. אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שזאת רק שאלה של זמן עד שהיה נוגע באחד הילדים. נכון, זה לא יפה לדבר כך על אסיר משתקם, אבל אי אפשר להימנע מהחרדה הלא נשלטת. אני, שאין לי ילדים מבינה את זה לגמרי, את הפחד הנורא שמישהו יפגע בילד שלך. פעם לקחתי ילד של חברים לקולנוע. כשהוא נכנס לשירותים עמדתי בחוץ, נניח דקה וחצי, בהיסטריה מוחלטת, מה יקרה אם מישהו יפגע בו. פעם אחרת טיילתי עם ילדה, קצת יותר גדולה בחוצות העיר. אחרי שנפרדנו הייתי מוטרדת שעות אם הגיעה לבית שלה, שנמצא מחוץ לעיר, בשלום.

כך שאפשר להגיד מרחוק "אמריקה המתחסדת במירעה" על סצנת הבריכה. אני רוצה לראות את האדם שכתב את המילים האלו יושב על שפת הבריכה ההיא, ב"ילדים קטנים" ומסתכל על הילד שלו במים בשוויון נפש. התחסדות וצביעות זה לומר שאמריקה המתחסדת ניבטת ממי הבריכה האלו. אין לי ספק שכל אדם שצופה בסרט והיה נקלע לאותה סיטואציה היה נוהג באותו אופן. גם אם זה נורא לא פי.סי.

ירח של נייר

אף שבילדותי רציתי להיות אסטרונאוטית, ואפילו הייתי משוכנעת שזה יקרה, לא השכלתי לרכוש לי חצי דונם על הירח ב-250 שקל, ועכשיו כבר מאוחר, לא נשארה אפילו חתיכת גבינה מחוררת אחת. מאוכזבת יצאתי לשיעור יוגה, אבל רק כשהגעתי לסטודיו התברר לי שהירח ממש מלא היום. ככה זה, יש מי שמקפידים לטמון את הראש באדמה, חלילה להם לשאת את המבט אל על ולראות שם משהו קצת יותר מבטיח ממדרכות העיר המטונפות. 

ומה הקשר בין היוגה לירח המלא? או. בלילות ירח מלא עושים 108 ברכות שמש. כל רצף התנועות המתוארות 108 פעמים, אחת אחרי השנייה. זאת הפעם הראשונה שניסיתי, בחיל ורעדה. מה היה פחד הגדול, שלי לפחות? שלא אעמוד בכך ואשבר באמצע. אבל זהו, ניצחתי ועמדתי בכל ה-108 עד הסוף, ועכשיו אני יכולה לגלות ולדווח שהתרגול, שנמשך כשעה, היה ממסטל.

מתישהו, בערך באמצע, נעלמת תחושת הזמן, האיברים מתארגנים יחד, עושים מה שצריך בתיאום מושלם שלא תמיד מאפיין אותם ביומיום והתודעה מרחפת במקומות אחרים – משהו כמו לחלום בהקיץ, או לתת לזרם התודעה לשצוף מסביבך, בדיוק כמו שהזיעה שוטפת לך את הגוף למרות שבחוץ יש בערך 10 מעלות.

מתישהו, בערך באמצע, מפסיקים לספור כמה נשאר עוד, ופתאום, כשמתברר שעברו 108 פעמים די קשה להאמין שעשית את זה, והשאלה איך הצלחת נשארת לא פתורה.

כשיצאתי החוצה חיפשתי רצועת שמים – וואלה, הירח היה באמת מלא. כמה חבל שאין לי שם איזה חצי דונם.

נ.ב.

יש לי חברה המקפידה שבכל ליל ירח מלא יהיה לה דייט, עדיין מאמינה שאי אפשר שלא להתאהב תחת העגלגל הלבנבן ההוא.
ומי שמוותר על הניסיון ומעדיף סרט ירחי לשארית ליל הירח הזה או לבאים אחריו:
ירח מר האפל או ירח של נייר המר-מתוק עם טאטום ואבא שלה.