נא באוזן

המוני אפרכסות כרויות לרווחה תהו ושאלו, האם תהיה לי תוכנית רדיו משלי?

 

כמו כל בנאדם שני בתל אביב, גם אני עשיתי פיילוט. אמנם לרדיו ולא לטלוויזיה, שהיא הרבה יותר זוהרת ומכניסה, אבל בכל זאת, פיילוט. שמחתי שזה רדיו – פחות דאגות בענייני שיער, אם הוא ביישור ימני או שמאלי היום, מה ללבוש וכו'. אפשר להתרכז בתוכן ובתכלית, בלי לעסוק בהסחות דעת מאגף הלוק (צידוקים ותירוצים? נכון. מה לעשות, פיילוט לטלוויזיה עוד לא הציעו לי). לשבת באולפן בבדידות מזהרת כשמאחורי יש גיבוי של מפיקה וטכנאי נראה לי נפלא ומתאים לנטייתי המתפתחת לקיים תקשורת הדוקה ואינטימית עם אנשים תוך שמירת מרחק (ע"ע בלוג).

הכל התחיל בסוף אוקטובר. זימנו אותי לפגישה, שמעתי מה מצופה ממני, הלכתי להכין חומרים וחזרתי לעוד פגישה כדי לגבש את הדברים עוד קצת. הזהירו אותי שיש עוד מועמדים לתפקיד. שטויות, ממש לא הטריד אותי, וגם, הצעתי, לא אכפת לי לחבור למישהו/י ולעשות תוכנית ביחד. נראה לי ממש מעניין. דיווחתי שאני נוסעת לניו יורק וקבענו שלכשאשוב ישריינו לי שעת אולפן ונקליט.

וכך הגענו לסוף נובמבר, ניו יורק היפה כבר מאחורי, אבל הפיילוט לפני. יש עתיד בחורף 2007. שלושה ימים התכוננתי, מצאתי מרואיינים פוטנציאליים – בחרתי רק מקורבים כדי ששמעו של הפיילוט לא יתפשט ברחבי העיר בטרם עת – וחיכיתי. יום לפני ההקלטה נדחה הכל בשבוע: טכנאים/ אולפנים/ עניינים. לא נורא, נכין שוב הכל מחדש, נבחר מרואיינים חדשים.

הגיע הערב הגורלי. התיישבתי על הכיסא באולפן, הטכנאי מולי, ותוך כמה דקות הרגשתי בבית. 65 דקות רצופות דיברתי וראיינתי. הרבה יותר זמן מתוכנית רגילה, מאחר שלא היו הפסקות לשירים ולפרסומות (בפיילוט משתילים אותם לאחר ההקלטה). לא האמנתי שאני, השתקוקית בדרך כלל יכולה לדבר כל כך הרבה, וברצף. לא ייאמן מה שמיקרופון פתוח עושה לאנשים. בסוף אמר הטכנאי (בלי ששאלתי אותו!) שהיה לו ממש מעניין. שמחה באופן יחסי ומוטרדת פחות מתמיד הלכתי לדרכי, שורקת לעצמי (נניח).

ואז התחילה הציפייה. אחרי שבוע של דממת אלחוט שלחתי מייל למי שצריך ונעניתי שכן, היה אחלה, אבל את יודעת, יש מועמדים נוספים, אז אנחנו עוד לא יודעים. נודיע. מאז עברו עוד כמה שבועות, ובסופו של דבר הבנתי: אף אחד לא יודיע לי שום דבר. נגמר.

מה הבעיה, אני תוהה, נורא קל עכשיו, אפשר לשלוח מייל של כמה מילות תודה, אנחנו מצטערים, בלה בלה בלה. לא צריך להתקשר או לבייל. אבל יש בעלי תפקידים שמתקשים אפילו לעשות את המחווה האנושית הזאת.

אז זהו, לא תהיה לי תוכנית רדיו. לפחות לא עכשיו. אבל מה, אני אופטימית כתמיד: בטח הפיילוט לטלוויזיה בדרך. באמת כדאי לקבוע תור לספר. גוונים אולי?