נא באוזן

המוני אפרכסות כרויות לרווחה תהו ושאלו, האם תהיה לי תוכנית רדיו משלי?

 

כמו כל בנאדם שני בתל אביב, גם אני עשיתי פיילוט. אמנם לרדיו ולא לטלוויזיה, שהיא הרבה יותר זוהרת ומכניסה, אבל בכל זאת, פיילוט. שמחתי שזה רדיו – פחות דאגות בענייני שיער, אם הוא ביישור ימני או שמאלי היום, מה ללבוש וכו'. אפשר להתרכז בתוכן ובתכלית, בלי לעסוק בהסחות דעת מאגף הלוק (צידוקים ותירוצים? נכון. מה לעשות, פיילוט לטלוויזיה עוד לא הציעו לי). לשבת באולפן בבדידות מזהרת כשמאחורי יש גיבוי של מפיקה וטכנאי נראה לי נפלא ומתאים לנטייתי המתפתחת לקיים תקשורת הדוקה ואינטימית עם אנשים תוך שמירת מרחק (ע"ע בלוג).

הכל התחיל בסוף אוקטובר. זימנו אותי לפגישה, שמעתי מה מצופה ממני, הלכתי להכין חומרים וחזרתי לעוד פגישה כדי לגבש את הדברים עוד קצת. הזהירו אותי שיש עוד מועמדים לתפקיד. שטויות, ממש לא הטריד אותי, וגם, הצעתי, לא אכפת לי לחבור למישהו/י ולעשות תוכנית ביחד. נראה לי ממש מעניין. דיווחתי שאני נוסעת לניו יורק וקבענו שלכשאשוב ישריינו לי שעת אולפן ונקליט.

וכך הגענו לסוף נובמבר, ניו יורק היפה כבר מאחורי, אבל הפיילוט לפני. יש עתיד בחורף 2007. שלושה ימים התכוננתי, מצאתי מרואיינים פוטנציאליים – בחרתי רק מקורבים כדי ששמעו של הפיילוט לא יתפשט ברחבי העיר בטרם עת – וחיכיתי. יום לפני ההקלטה נדחה הכל בשבוע: טכנאים/ אולפנים/ עניינים. לא נורא, נכין שוב הכל מחדש, נבחר מרואיינים חדשים.

הגיע הערב הגורלי. התיישבתי על הכיסא באולפן, הטכנאי מולי, ותוך כמה דקות הרגשתי בבית. 65 דקות רצופות דיברתי וראיינתי. הרבה יותר זמן מתוכנית רגילה, מאחר שלא היו הפסקות לשירים ולפרסומות (בפיילוט משתילים אותם לאחר ההקלטה). לא האמנתי שאני, השתקוקית בדרך כלל יכולה לדבר כל כך הרבה, וברצף. לא ייאמן מה שמיקרופון פתוח עושה לאנשים. בסוף אמר הטכנאי (בלי ששאלתי אותו!) שהיה לו ממש מעניין. שמחה באופן יחסי ומוטרדת פחות מתמיד הלכתי לדרכי, שורקת לעצמי (נניח).

ואז התחילה הציפייה. אחרי שבוע של דממת אלחוט שלחתי מייל למי שצריך ונעניתי שכן, היה אחלה, אבל את יודעת, יש מועמדים נוספים, אז אנחנו עוד לא יודעים. נודיע. מאז עברו עוד כמה שבועות, ובסופו של דבר הבנתי: אף אחד לא יודיע לי שום דבר. נגמר.

מה הבעיה, אני תוהה, נורא קל עכשיו, אפשר לשלוח מייל של כמה מילות תודה, אנחנו מצטערים, בלה בלה בלה. לא צריך להתקשר או לבייל. אבל יש בעלי תפקידים שמתקשים אפילו לעשות את המחווה האנושית הזאת.

אז זהו, לא תהיה לי תוכנית רדיו. לפחות לא עכשיו. אבל מה, אני אופטימית כתמיד: בטח הפיילוט לטלוויזיה בדרך. באמת כדאי לקבוע תור לספר. גוונים אולי?

 

27 מחשבות על “נא באוזן

  1. סו"ס הבאת אותה בפוסט כנה עם נימה אנושית אמיתית שמצליחה לגעת. אז קבלי צל"ש על הפוסט ומילת עידוד קלה לנאחס שמן הסתם ממשיך לקנן בך אבל "עד החתונה" הוא מן הסתם יעבור :).
    קבלי עצה חינם. לפעם הבאה, שאני מאחל לך שתגיע. לעולם, וממש לעולם, אל תביאי "מקורבים" לנסיונות מהסוג הזה. אין לך מספיק פרקטיבה ביחס למקרובים ובס"ה אפשר לשער שהדיאלוג שהתפתח בפילוט היה דומה לזה שהגשת כאן בשיחות שלך עם הבליין. לעין אובייקטיבית ולא קנטרנית, השיחות היו דוגמא לשיעמום וחוסר עניין למרות התגובות החנפניות של כמה מגיבים ושמן הסתם נעמו לאוזניך. תזכרי שלא מי שמבקר אותך מבקש להרע לך וגוד לאק נקסט טיים.

  2. אבל בוא נסכים שאין אמת אחת, ועל כל טקסט יהיו דעות שונות ומגוונות, כמו על כל דבר.

    בעניין המקורבים אותם ראיינתי: מדובר באנשי מקצוע שיש לי איתם קשרים כאלו ואחרים ושיכולתי לסמוך עליהם, לא בסחבקייה

    בכ"א תודה רבה

  3. אין כאן את התרבות הכי אלמנטרית של לחזור אליך עם הודעה במקרה שזה "לא".
    כמי שהלך לא מעט לראיונות עבודה – די נדיר שקיבלתי תשובה שלילית רשמית מאלו אליהם לא התקבלתי.

    פעם ישבתי עם עורך באתר אינטרנט גדול בבית קפה, לראיון עבור תפקיד מסוים. ישבנו שם שעה ורבע. דיברנו לעומק על מצב האתר, על מה לדעתי צריך לשנות בו, מה הם עושים עכשיו ומה הייתי עושה אני.
    הלך יופי, אבל בסוף הוא בחר מישהו אחר. בסדר גמור. אבל העובדה שאחרי שהשקעתי כ"כ הרבה מזמני אפילו לא זכיתי לשיחת טלפון של "מצטערים, אבל לא" – ממש הרגיזה אותי.
    מה כ"כ קשה לתת את הטירחה הבאמת מינימלית הזאת, ולתת לבן אדם את הקלוז'ר הנחוץ, כדי שידע להפסיק לצפות ולהמשיך הלאה? האם זו לא האדיבות הכי בסיסית והכי מתבקשת? אתה אפילו לא צריך לעשות את זה בעצמך. תגיד למזכירה שלך או משהו.

    מסוג הדברים עליהם אנחנו אוהבים להגיד: "באמריקה זה לא היה קורה".

  4. מוזר שאת ערה בשעה כזו.
    הנחתי שהמקרובים הם אנשי מקצוע ובדיוק עליהם אסור לסמוך ובכל מצב (נימה דידקטית) את צריכה לחפש סיטואציה שבה תצטרכי לסמוך על עצמך ולא על שום אחרים. אם את מוכשרת לעניין תצליחי רק אם תסמכי על עצמך, זה ככה פשוט.

  5. אני תכף הולכת לישון
    אתה צודק, אלו לא השעות שלי.

    ורק להבהיר: במסגרת הפיילוט הייתי צריכה לעשות כמה ראיונות, זה היה חלק מהתוכנית. לא קשור
    ללסמוך על עצמי.
    ותאמין לי שאני סומכת.ורק על עצמי

    כלומר אני בשמחה מראיינת את עצמי, וכבר עשיתי את זה, אבל אתה יודע, נרקסיזם נרקסיזם, זה קצת מוגזם 😉

  6. כשמצאתי אותך יום אחד על המסך בסלון, הרהרתי בכך שיש לך קול רדיופוני ביותר, וזה על סף הבזבוז שאין לך תוכנית רדיו. בחיי.

  7. אוףףףףףףףף.. את חוזרת לסורך. היה ברור מהפוסט, גם מבלי שתבהירי, שהמדובר הוא בראיונות. נודניקית.. .. אם תתעקשי לפעם הבאה לראיין מקורבים, תקבלי זיוף מתמשך שמשרה אווירת שיעמום…הכוונה בלסמוך על עצמך אומרת שתמודדי עם כאלה שהם לא מקורבים.. זו סיטואציה שיכולה, תלוי בכשרון שלך, לייצר מחת ועניין.. אוףףףףףףףףףףףף

  8. שזה טרנד, ולא קראתי את הפוסט הזה טרם הפנית אליו.

    ואם זה טרנד? אז?

    וגם, אל תדאגי, יש לי מספיק שונאים שתכף יצוצו פה ויגידו "מגיע לך, מה את חושבת לעצמך"

  9. לפי החשבון שלי בערך על כל 10 רעיונות ניגשים לפיילוט אחד ועל כל עשרה פיילוטים מתגבשת תכנית אחת (בטלויזיה לפחות, ברדיו אני מעריכה שהמספרים קצת שונים). רבים רבים, מנוסים וטובים, לא צלחו לא את הפיילוט הראשון וגם לא ממש את העשירי ולכשנכשלו גם איש לא ממש הודיע להם, או שהודיע בתירוץ שגורם לך להעדיף את הגל השקט שגלשו עליו קודם. המלצה? קחי את הפיילוט, שבי עם כמה אנשי רדיו, קבלי כמה עצות (אם תראי בי קנדידטית טובה לענין אשמח לעזור לך), גלי שיש לך מספר שווה של אנשים שאמרו דבר אחד למספר האנשים שאמרו לך דבר הפוך, והפנימי רק את מה שמתאים לך באמת מתוך הענין. אבל דעי, שפשוט עד כמה שנשמע, לשבת מול מקרופון ולדבר על מה שמעניין אותך, זה מקצוע בפני עצמווצריך להתאמן בו לא מעט. התעודדי, בטוח שלמדת כמה דברים טובים מהנסיון הזה.

  10. אני בטוחה שגם את היית שמחה לקבל עידוד מעמיתים כשמשהו לא הסתדר לך, לא? נסי, אני מבטיחה לארגן לך קולגות עם קסטנייטות ותופי מרים שיעלו על פניך חיוך מנוחם. זה לא הזמן לחבוט, נראה לי.

  11. תודה, עכשיו אני צריכה להביא את עצמי לכך שאני מבקשת מהם את ההקלטה.לא נראה לי שזה יקרה.
    הכבוד,ההשפלה,יו נואו.
    אבל אם אעשה את זה,בטח שאנג'ס לך.

  12. אין ספק שההפסד כולו שלהם, אבל בעצם גם שלנו שלא נקבל אותך אצלנו באוזן.
    לפחות פה את נשארת לעזור לי לפתוח את הבוקר כמו שצריך.

    דרך אגב, מכירה פודקאסטים? אולי תעשי תוכנית רדיו ותעלי אותה לפה.
    או לפחות תעלי את הפיילוט (אם וכאשר תרהיבי עוז ותבקשי אותו) לפה, שמדע מה הפסדנו.

  13. אני דווקא כן יודע לקרוא, דבורית. עצם המחשבה ולו רק בתיאוריה שייתנו לך אי פעם להנחות משהו בטלויזיה מעורר בי חלחלה.

  14. כשאני חושבת על זה באמת יש לך קול רדיופוני. אם תחליטי שזה מה שאת רוצה לעשות- קטן עלייך. מה שכן, אם זה אכן מה שיקרה אני אצטרך להיות מרותקת גם לרדיו ולא רק למחשב… וזה עוד בשעות ספציפיות…אני כבר רואה את עצמי מתמכרת 🙂
    ואגב, הייתי אתמול בתערכה של ראובן רובין במוזאון ת"א ותערוכות בביתן הלנה רובינשטיין- שווה שווה שווה לבקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s