חיים של אחרים

כך פורסם הסיפור הראשון שלי, "אור אחר"

 כשמדלין סטו בוכה, אוסף סיפורים על קולנוע יצא לאור החודש, ויש לי בו סיפור קצרצר, אור אחר, הסיפור הראשון שלי שמתפרסם. כתבתי כבר כמה אחדים, אבל בינתיים הם מחממים את ההארד דיסק. אור אחר הוא סיפור מוזמן. ביקשו ממני לכתוב סיפור על קולנוע, וכתבתי. ביקשו ממני להאריך אותו, אבל לא הצלחתי. כרגיל, לא היה לי זמן.

בסוף החליטו עורכי הספר שהוא יכול להישאר במתכונתו זו. מצטערת? לא החלטתי. לא מספיק אנשים קראו אותו. באשר לביקורות הכתובות הרי שאין שום התייחסות שיפוטית לסיפור (הנה אחת דחקאית), ואני יכולה להסיק מכך שלא מדובר בהתלהבות רבתי. מבחינתי זה לחשוף את עצמי לעוד גומחה ביקורתית, לעוד עשייה שלי, שהיא בעיקר בתולית ומהוססת.

בחמישי בערב היה האירוע שחנך את הספר, היצ'קוק פינת ביאליק . התלבטתי כמה ימים אם ללכת או לא. בסוף ויתרתי, חששתי מהמבוכה, חרדתי שאצטרך להציג את עצמי או מצד שני, שאיש לא יכיר אותי, פחדתי שאתבאס, שאשמע מילים רעות על הסיפור, או להפך, שיתברר שאיש מהנוכחים לא קרא אותו. אז זהו, ויתרתי.

היום התפרסמה בזמן תל-אביב, המקומון של מעריב כתבה על הספר, שכללה ראיונות קצרים שערכה אורית רונאל עם כמה מהכותבים, ביניהם אני.
הנה החלק שלי בכתבה, משופץ על ידי.

הפתיח של אור אחר:

בגיל 14 הימים ארוכים יותר. מהרגע שהיום מתחיל ועד שהוא מסתלק בלי חשק למאורה הדחוסה שלו, מאורת הימים המתים, מרוט וחיוור, עוברים לפעמים חיים שלמים. בתוך השממה הגדולה של הימים הריקים החוזרים על עצמם ולא נגמרים, חלמתי שמישהו יזמין אותי לסרט.

לא הבנתי איך שואלים את השאלה הזאת: מה, רוצה ללכת לסרט? ואחר כך איך, נפגשים ליד הקופה, או שצריך לבוא לאסוף אותי מהבית? ואם מהבית, אני צריכה לרדת למטה, או להציע לו לעלות? ואחרי שהגענו לקופה, מי הולך לקנות את הכרטיסים? ומתי אני צריכה לתת את הכסף, לפני או אחרי?

אורית: על מה הסיפור?
אניאור אחר הוא תיאור אבסטרקטי של התאהבות בקולנוע. זה סיפור אישי, וכמו בכל טקסט יש בו משהו שמעוגן במציאות וגם יסוד של האדרה לשם הדרמה.
הגיבורה, ילדה בת 14 מדמיינת את הפעם הראשונה בה מישהו יזמין אותה לקולנוע. הקולנוע בסיפור הוא תחליף לקשר אנושי. ההיבלעות בחושך ובעולם אחר שרוחש מולך פוטרת אותך במידה מסוימת מלחוות את החיים שלך ומאפשרת לצופה לחיות דרך חיים אחרים לגמרי.

אורית: כילדה, בילית הרבה בקולנוע?
אני: ככל יכולתי וככל שהיה כסף בבית. גדלתי בפתח תקוה, וללכת לסרט לא היה דבר מובן מאליו שאפשר לעשות בלי הגבלה ומתי שרק רוצים.
היום אני מבינה שזה היה איזשהו תחליף לחיים ממשיים, או דרך ללמוד עליהם באמצעות חיים של אחרים. זו הייתה חוויה לימודית רגשית, אבל כילדה את לא מבינה מה מושך אותך באולם הקולנוע, את פשוט הולכת לראות סרט.

אורית: והיום?
אני: היום זה כבר משהו אחר, משהו שאני עושה למחייתי, כשהכלים שלי לשפוט קולנוע רבים יותר. עם זאת, אני חושבת שאף אחד לא שוכח את הרגע שבו הוא התאהב בקולנוע, הרי זאת אחת החוויות האנושיות הכי קולקטיביות והכי פרטיות שיש.

אורית: מי היה הראשון שהזמין אותך לקולנוע בסופו של דבר?
אני: האמת, לא זוכרת.