חיים של אחרים

כך פורסם הסיפור הראשון שלי, "אור אחר"

 כשמדלין סטו בוכה, אוסף סיפורים על קולנוע יצא לאור החודש, ויש לי בו סיפור קצרצר, אור אחר, הסיפור הראשון שלי שמתפרסם. כתבתי כבר כמה אחדים, אבל בינתיים הם מחממים את ההארד דיסק. אור אחר הוא סיפור מוזמן. ביקשו ממני לכתוב סיפור על קולנוע, וכתבתי. ביקשו ממני להאריך אותו, אבל לא הצלחתי. כרגיל, לא היה לי זמן.

בסוף החליטו עורכי הספר שהוא יכול להישאר במתכונתו זו. מצטערת? לא החלטתי. לא מספיק אנשים קראו אותו. באשר לביקורות הכתובות הרי שאין שום התייחסות שיפוטית לסיפור (הנה אחת דחקאית), ואני יכולה להסיק מכך שלא מדובר בהתלהבות רבתי. מבחינתי זה לחשוף את עצמי לעוד גומחה ביקורתית, לעוד עשייה שלי, שהיא בעיקר בתולית ומהוססת.

בחמישי בערב היה האירוע שחנך את הספר, היצ'קוק פינת ביאליק . התלבטתי כמה ימים אם ללכת או לא. בסוף ויתרתי, חששתי מהמבוכה, חרדתי שאצטרך להציג את עצמי או מצד שני, שאיש לא יכיר אותי, פחדתי שאתבאס, שאשמע מילים רעות על הסיפור, או להפך, שיתברר שאיש מהנוכחים לא קרא אותו. אז זהו, ויתרתי.

היום התפרסמה בזמן תל-אביב, המקומון של מעריב כתבה על הספר, שכללה ראיונות קצרים שערכה אורית רונאל עם כמה מהכותבים, ביניהם אני.
הנה החלק שלי בכתבה, משופץ על ידי.

הפתיח של אור אחר:

בגיל 14 הימים ארוכים יותר. מהרגע שהיום מתחיל ועד שהוא מסתלק בלי חשק למאורה הדחוסה שלו, מאורת הימים המתים, מרוט וחיוור, עוברים לפעמים חיים שלמים. בתוך השממה הגדולה של הימים הריקים החוזרים על עצמם ולא נגמרים, חלמתי שמישהו יזמין אותי לסרט.

לא הבנתי איך שואלים את השאלה הזאת: מה, רוצה ללכת לסרט? ואחר כך איך, נפגשים ליד הקופה, או שצריך לבוא לאסוף אותי מהבית? ואם מהבית, אני צריכה לרדת למטה, או להציע לו לעלות? ואחרי שהגענו לקופה, מי הולך לקנות את הכרטיסים? ומתי אני צריכה לתת את הכסף, לפני או אחרי?

אורית: על מה הסיפור?
אניאור אחר הוא תיאור אבסטרקטי של התאהבות בקולנוע. זה סיפור אישי, וכמו בכל טקסט יש בו משהו שמעוגן במציאות וגם יסוד של האדרה לשם הדרמה.
הגיבורה, ילדה בת 14 מדמיינת את הפעם הראשונה בה מישהו יזמין אותה לקולנוע. הקולנוע בסיפור הוא תחליף לקשר אנושי. ההיבלעות בחושך ובעולם אחר שרוחש מולך פוטרת אותך במידה מסוימת מלחוות את החיים שלך ומאפשרת לצופה לחיות דרך חיים אחרים לגמרי.

אורית: כילדה, בילית הרבה בקולנוע?
אני: ככל יכולתי וככל שהיה כסף בבית. גדלתי בפתח תקוה, וללכת לסרט לא היה דבר מובן מאליו שאפשר לעשות בלי הגבלה ומתי שרק רוצים.
היום אני מבינה שזה היה איזשהו תחליף לחיים ממשיים, או דרך ללמוד עליהם באמצעות חיים של אחרים. זו הייתה חוויה לימודית רגשית, אבל כילדה את לא מבינה מה מושך אותך באולם הקולנוע, את פשוט הולכת לראות סרט.

אורית: והיום?
אני: היום זה כבר משהו אחר, משהו שאני עושה למחייתי, כשהכלים שלי לשפוט קולנוע רבים יותר. עם זאת, אני חושבת שאף אחד לא שוכח את הרגע שבו הוא התאהב בקולנוע, הרי זאת אחת החוויות האנושיות הכי קולקטיביות והכי פרטיות שיש.

אורית: מי היה הראשון שהזמין אותך לקולנוע בסופו של דבר?
אני: האמת, לא זוכרת.

13 מחשבות על “חיים של אחרים

  1. מן הסתם פחדתי או התביישתי.
    חוץ מזה הייתי אמונה על הקולנוע, שם גברים מזמינים נשים לסרט.
    אותך הזמינו ילדות בגיל 14 לסרט?

  2. תגובה ניחותית שלך אלא אם כן את באמת חושבת שיש מצב אמיתי/סיפורתי שבו ההגדרה של יום שמכיל חיים שלמים הוא יום ריק ומשמים.
    מה לעשות שהכוח של סיפור בייחוד זה הקצר, הוא בדיוק שלו.
    ואני לא ארחיב בעניין הקרוי ביקורת עצמית.
    בכל מקרה שכחתי לומר מזל"ט ואם היית מצרפת הייתי מעיין מתוך סקרנות.

  3. צריך להודות שאת משעשעת.
    "גם חיים שלמים יכולים להיות ריקים "
    את עסוקה בלהגיב ולהוכיח את "צדקתך" עד שאת לא שמה לב למה שאת כותבת.
    אני כתבתי שבכל מקרה היום תמיד יהא מלא ולא חשוב באיזה חיים -קרי: מלא בחיים מלאים או מלא בחיים ריקים, היום ישאר מלא.. ואת "מסבירה" שחיים מלאים יכולים להיות ריקים.. נו באמת, את רוצה לומר בכנות שאת לא יודעת להבדיל בין דיבור על יום לבין דיבור על חיים?
    ובכנות.. הייתי קורא מתוך סקרנות..
    ובכלל ההערה שלי התייחסה למשפט בפתיח, יש שם עוד כמה דברים אבל זה ניגז להעיר.. יכול להיות שבסיפור המלא המשפטים הסתמיים נבלעים והם חסרי משמעות ויכול להיות שהם אופיינים לכל הסיפור, בשיל זה צריך לקרוא.

  4. אותי מעניין המשפט – "מבחינתי זה לחשוף את עצמי לעוד פאן ביקורתי". מובן שאת בתור מבקרת תהיי מודעת יותר ל"פאן הביקורתי", השאלה היא האם את לא עוצרת את עצמך בגלל זה.
    למה שלא תפרסמי את כל הסיפור (חוץ מעניין זכויות?)
    השלמת פערים (תגובה שהייתי בטוח שנשלחה לפוסט הקודם, אבל כנראה לא הייתי מרוכז עם הסיסמא):
    רציתי להגיד שיפה לך מסיכת האופניים ההיא. אבל מכיוון שהיא מסתירה את רוב הפנים, אני לא אשקר, – היא לא נראית כלכך טוב… מצד שני, ברור שזה לא העניין. עוד תראי שיהיה טרנד כזה, ואת תוכלי להתגאות ולהגיד שהיית לפני כולם.

  5. ועכשיו שחזרתי מהארוחה, ולא מתאפק.. מתוך השיעמום ולא מתוך השממה.. שורש דומה ואולי אפילו זהה אבל הניגון אחר , יותר מובן..
    והכל בא לומר לך שכל הטריק נמצא בעיון חוזר שזה אומר ביקורת… עצמית. בס"ה מנסה להגיד את שכבר אמרתי. תחזרי ל"בבל" ותראי אם הביקורת שלך מחזיקה מים..

  6. אהלן
    מאד מאד אהבתי את הסיפור שלך. במיוחד אהבתי את המוטיב של קולנוע כקטלזיטור לקשר אנושי. מאד הזדהיתי עם זה וזה החזיר לי תחושות שגם לי היו בגיל 14
    במיוחד אהבתי את המשפט "כשהחושך נוגס במציאות"

  7. סיפור נוגע ללב, עושה חשק לשלוח יד דמיונית אחורה בזמן ולחבק את הכותבת (דמיונית, דמיונית – אין צורך להגיש תלונה על הטרדה).
    רק חבל שהרבה סיפורים עוסקים בקולנוע באופן מאוד עקיף, כאילו נכתבו כבר מזמן ומישהו רק הוסיף איזה משפט שקשור לקונוע כדי לקשר את הסיפור לנושא הכללי של הספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s