אז מי זכה?

מרטין סקורסזי זכה פעמיים: בפרס הבימאי ובפרס הסרט, השתולים, לגמרי לא סרט השנה. מין זכיית "נו, הגיע הזמן שיזכה אחרי אלף מועמדויות".

הלן מירן (המלכה) ופורסט וויטאקר (המלך האחרון של סקוטלנד) זכו בפרס השחקנית והשחקן
(הימרתי יפה, אבל די מובן מאליו).

אלן ארקין (מיס סאנשיין הקטנה) וג'ניפר האדסון (נערות החלומות) זכו בפרס השחקן ושחקנית המשנה (נכשלתי בגדול).

מיס סאנשיין הקטנה זכה בפרס התסריט המקורי (זכיתי).
השתולים בפרס התסריט המעובד (הבוז לי).

חיים של אחרים זכה בפרס הסרט הזר (הייתי היחידה! היחידה שהימרה עליו).

תזיזו ת'רגליים הוא סרט האנימציה הזוכה (צדקתי).

סיכום: הימרתי נכון על 5 מתוך 10. כישלון מהדהד, נו.

ומה בלוק?
היפהפיים ביותר היו הלן מירן, ג'ורג' קלוני, יו ג'קמן, קאמרון דיאז וג'ודי פוסטר.
אה, ויפה לג'ק ניקולסון קרחת.

זהו, לעבודה.

דקה לאוסקר

טקס האוסקר ה-79 ייערך בלילה שבין ראשון לשני, ותנחה אותו אלן דג'נרס. ג'ון סטיוארט עשה עבודה מצוינת בשנה שעברה כמנחה, אבל גם את דג'נרס אני מחבבת וחוש ההומור שלה מדבר ללבי, אז אפשר רק לקוות לטוב.

2006 הייתה שנה די גרועה לקולנוע, ואת מספר הסרטים הטובים שהוצגו בה ממש אפשר לזכור בעל פה ובשניות, בלי להזדקק לשום רשימות. כידוע וכרגיל, אני גרועה מאוד בהימורים ובניחושים. אני גם לא מסתמכת על שלל הזכיות בטקסים המקדימים את האוסקר, כמו ההוא זכה בגלובוס הזהב, אז יש לו סיכוי טוב יותר, או ההיא קיבלה את פרס איגוד הבמאים אבל לא את פרס גילדת השחקנים, אז יש לה 20 אחוז יותר מינוס 50 אחוז שווה 30 אחוז. הבחירות שלי, כלומר ההימורים, הן למעשה על פי נהיית הלב. זה מה שהייתי רוצה שיקרה:

הסרט הטוב

* בבל – כי הוא מרגש, ייחודי, נוגע ומחבק.
מכתבים מאיוו ג'ימה
השתולים
מיס סאנשיין הקטנה
המלכה

בימוי

* אלחנדו גונזלס איניאריטו – בבל – כי יש לו שם מצוין, ומאחר שהבימוי שלו הוא הנועז משל כולם. 
מרטין סקורסזי – השתולים
קלינט איסטווד – מכתבים מאיווו ג'ימה
סטיבן פרירס – המלכה
פול גרינגראס – טיסה 93

שחקנית

פנלופה קרוז – לחזור
ג'ודי דנץ' – רמז לסקנדל
* הלן מירן – המלכה – מירן, עם ההליכה המגושמת, הקרירות והמחוות, היא יותר מלכה ממלכה. ג'ודי דנץ' כל כך פגיעה וחשופה וסובלת, ומעולה בתפקידה, אבל נראה לי שהאקדמיה תעדיף את התפקיד עם הקריצה מאשר את זה הכבד והנואש. אני חצויה באופן חמור.
מריל סטריפ – השטן לובשת פראדה
קייט ווינסלט – ילדים קטנים

שחקן

ליאונרדו דיקפריו – לגעת ביהלום
ריאן גוסלינג – חצי נלסון
פיטר אוטול – ונוס
וויל סמית – המרדף לאושר
* פורסט וויטאקר – המלך האחרון של סקוטלנד – התפקיד של וויטאקר כל כך גדול מהחיים והוא כזה אידי אמין, שאני לא חושבת שאפשר להתעלות עליו.

תסריט מקורי

בבל
מכתבים מאיוו ג'ימה
המבוך של פאן
* מיס סאנשיין הקטנה – כי הוא עובד בניגוד לכל הסיכויים, כי הוא מתוק וחמוד, וכי מגיע לו משהו.
המלכה

תסריט מעובד

בוראט
הילדים של מחר
ילדים קטנים
* רמז לסקנדל – כי אפשר להריח את הספר, אבל גם ילדים קטנים – בגלל הכובד, הקושי והמאמץ. טוב, אבל צריך לבחור אחד, אז הלכתי על הסקנדל.
השתולים

שחקנית משנה

אדריאנה באראצה – בבל
קייט בלאנשט – רמז לסקנדל
אביגייל ברסלין – מיס סאנשיין הקטנה
ג'ניפר האדסון – נערות החלומות
* רינקו קיקוצ'י – בבל – כי מגיע לה סרט משלה, אבל גם לבלאנשט לא חסר.

שחקן משנה

אלן ארקין – מיס סאנשיין הקטנה
* ג'קי ארל הילי – ילדים קטנים – למרות שגם לוולברג מגיע מאוד, אבל הילי היה כל כך בילדים קטנים שאני בוחרת בו.
דג'ימון הונסו – לגעת ביהלום
אדי מרפי – נערות החלומות
מארק וולברג – השתולים 

הסרט הזר

המבוך של פאן
אחרי החתונה
* חיים של אחרים – אולי בגלל שעוד לא שזפתי את המבוך של פאן, חיים של אחרים היה מספיק מרתק ושלם כדי שאבחר בו.
ימים של תהילה
מים

אנימציה

מכוניות
* תזיזו ת'רגליים – אחד הסרטים הטובים של השנה היוצאת, לא רק בסרטי אנימציה אלא בכלל. כל כך הרבה רבדים ועומק לסרט ילדים – מושלם.
מפלצת של בית

הימורים של אחרים

סינמסקופ
חיים בסרט
רותם דנון סובל
טבלת עכבר העיר

לצלם את המרק או לאכול אותו

 

"יומן" של פרלוב יצא בדי.וי.די. האירוע הקולנועי החשוב של השנה

 

דוד פרלוב לימד אותי בשנה א' קולנוע באוניברסיטת תל אביב. אני לא היחידה. דורות שלמים למדו אצלו, ואף אחד לא ישכח את תרגיל ארוחת בוקר שלו. פרלוב ביקש מאיתנו לקחת את השיר ארוחת בוקר של ז'ק פרוור (עדכון: יש תרגום לעברית) ולצלם אותו. גם אני צילמתי את ארוחת הבוקר שלי, שהייתה דכאונית וטראגית כמו השיר, כמוני.

צילמתי את התרגיל בעפולה עם חברים שהיו לי אז, חברים שהקשר איתם נמוג לגמרי. מאז ועד היום לא הייתי בעפולה. אם אני זוכרת נכון, פרלוב די אהב את התרגיל למרות ששיבצתי בו את אחת הקלישאות הקולנועיות היותר גדולות שיש: בובה מסמורטטת תלויה על עץ. לצערי הרב כל תרגילי הסופר 8 שלי נעלמו בנסיבות מסתוריות, אף שאין כמוני בארכיבאות, כך שאין לי מושג איפה ארוחת הבוקר שלי. מאז אותו תרגיל, אגב, ידעתי שעדיף לי לאכול את ארוחות הבוקר לבד כדי להימנע משברון לב.

אמש נערך באוזן השלישית אירוע לרגל יציאת כל פרקי יומן במהדורת די.וי.די מפוארת. יאירוה, שנשא שם דברים אחרי יעל פרלוב, בתו, האחראית לפרויקט הדי.וי.די ואיתן גרין, במאי ותלמיד של פרלוב, הציע רעיון גאוני: לעשות ערב הקרנות במוזיאון תל אביב של כל תרגילי ארוחת בוקר לדורותיהם: אלו שנעשו בסופר שמונה, בווידיאו ובדיגיטל. אני מאוד מקווה שהפרויקט יתממש, הייתי רוצה לגרום לכך שיקרה, ואעשה כל שאני יכולה למען זה.

כמה שנים אחרי שלמדתי אצל פרלוב כתבתי לו מכתב והצעתי את עצמי כעוזרת עריכה בשירות יומן. לא ידעתי לערוך, ובכל זאת פרלוב הסכים להפוך אותי לחניכה שלו. הייתי מגיעה לדירה המשפחתית המפורסמת באבן גבירול פינת שאול המלך מעל לונדון מיניסטור, אני הייתי יושבת מול שולחן העריכה, כשפרלוב עסוק בענייניו בחדר אחר. לצערי הרב לא עשיתי הרבה ולא השכלתי ללמוד את סודות המקצוע. אני חושבת שזה אחד הפספוסים הגדולים בקריירה האופציונלית שלי. בכל מקרה, באחד הפרקים, אני כבר לא זוכרת איזה, יש לי בדל קרדיט ברולר.

ארוחת בוקר/ ז'ק פרוור
תרגום: עמיר

הוא מזג קפה
לספל
ומזג חלב
לקפה שבספל
והוסיף סוכר
לקפה-בחלב
בכפית
בחש
הוא שתה את הקפה
והניח את הספל
בלי להביט אלי
הדליק
סיגריה
הפריח טבעות
עשן
ניער את האפר
למאפרה
בלי לדבר אלי
בלי להביט אלי
הוא קם
הניח
כובע על ראשו
לבש
מעיל גשם
בגלל הגשם
ועזב
בגשם
בלי מילה
בלי להביט אלי
ואני הלטתי
את פני בידי
ובכיתי

כשגרין דיבר אתמול בערב בפני אוהבים, קרובים וזוכרים שהצטופפו במבואה הקטנה שלפני אולמות ההקרנות הנעימים של האוזן הוא הזכיר את דבריו של פרלוב: אנחנו חיים כמו שאנחנו חולמים, לבד. פרלוב גם עשה קולנוע לבד. בניגוד מוחלט לחיים המלאים והעשירים שלו בקרב המשפחה המככבת ביומן לאורך עשורים הוא עשה קולנוע אישי, פרטי (שהפך להכי ציבורי שרק אפשר לדמיין), באפס אמצעים.

כשיאיר דיבר עליו, הוא הזכיר את המשפט הכי חשוב מחלק א' של יומן: פרלוב עומד במטבח, מול שולחן אוכל קטן, בצד אחד שלו יושבת בתו יעל שלימים הפכה עורכת סרטים ולוגמת מרק כשמולה יש צלחת מרק מהבילה שמחכה לאבא שלה. ואז פרלוב אומר: מעכשיו הדילמה שלי תהיה האם לצלם את המרק או לאכול אותו. פרלוב בחר לצלם את המרק, ולאכול ממנו כמה שפחות.

אחרי שנישאו הדברים הוקרנו בכל חמשת האולמות פרקי יומן. הרעיון היה להסתובב בין האולמות ולדגום פיסה פה ופיסה שם, אבל מהרגע שהתיישבתי באולם הראשון, וכמוני כמעט כל הנוכחים, אף אחד לא קם. זה היה הפרק הראשון של יומן, שצולם ב-73'. פרלוב מספר בו על כך שאף אחד לא מציע לו עבודה, אף אחד לא נותן לו לצלם את מה שהוא רוצה, ולכן הוא החליט לעשות את זה לבד. הוא קונה מצלמה, הוא לומד להניע אותה, והוא מתחיל במלאכת התיעוד המתמשכת של החיים שלו, של כולנו פה.

הפרק הראשון צולם בתל אביב של מלחמת יום כיפור. זאת הפעם הראשונה, אומר פרלוב, שהמשפחות יכלו לראות את יקיריהן הלוחמים בטלוויזיה (שהגיעה לישראל בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים). היה מפחיד לשמוע ולראות את הדברים בפרספקטיבה, כמעט כנבואה, להיזכר בדברים שרואים היום בטלוויזיה ובמלחמה שהתנהלה פה בתקשורת בקיץ האחרון.

פתאום, אחרי הרבה שנים שלא ראיתי את יומן ולא שמעתי את דבריו של פרלוב על מצוקת העשייה שלו, יכולתי להזדהות עם הדברים פעם נוספת, הפעם מנקודת מבט אחרת שלי. שני הבלוגים שפתחתי השנה היו תגובה פרלובית לתחושת המועקה וחוסר המוצא המקצועיים אליהם נקלעתי בסוף 2005. למעשה, חוץ מהיותו אחת מיצירות המופת הקולנועיות הישראליות של כל הזמנים, אפשר גם להגדיר את יומן של פרלוב כבלוג אישי מצולם, וככזה, הוא הכי טוב שהיה ויהיה פה מאז ולעולם. כמו שגרין אמר אתמול, אני תלמיד של פרלוב, אבל האם לא כולנו?

על פרלוב
בועז כהן בראיון מצוין
יריב חבוט משחזר
על פרלוב ואחיו, הארץ
על קרן פרלוב
ועל הסרט שזכה בה השנה

לאבד את הפנים

 

האנימטור ריאן לארקין מת ב-14 בפברואר בגיל 63 מסרטן.
חובה לראות לפחות את הסרט עליו, ריאן. חיפשתי ב-50 עמודים בצנרת של יו טיוב אחר Ryan, ולא מצאתי את הריאן הנכון.

סרט  האנימציה הדוקומנטרי הזה, שזכה באוסקר לסרט הקצר ב-2005 מתעד את התפוררותו של ריאן. זאת היצירה הכי פלסטית שראיתי עד כה המתארת את ההתפרקות הפיזית שלנו, ובעיקר הפנים, החלק החשוב, החשוף והפגיע ביותר. פיסות עור תלויות בריק שהיה פעם פנים, משקפיים מונחים על בלימת גשר אף, כלום שבכלום החי כשרידי אדם. חובה, חובה לראות, חווייה שלא תוכלו להיזכר במשהו שדומה לה.

יש את הסרט באוזן, אבל יש גם מי שמכירים דרכים אחרות לצפות בסרטים.

עדכון: עמיר מצא את ריאן בשלמותו. תיהנו.

עבודות של ריאן.

ו-Syrnix למוזיקה של דביוסי.

ותודה רבה עמיר.

אני עם הטלוויזיה גמרתי (בינתיים)

במסגרת הראורגניזציה שאני עורכת בחיי החלטתי להפסיק להגיע להופעות אורח טלוויזיוניות. זהו, אחרי כשבע שנים בהן הוזנקתי פעם בחודש-חודשיים בערך כחצי יום לפני השידור להופעה קיקיונית של כמה דקות בתוכניות בעלות רייטינג חד ספרתי החלטתי שדי. ולא משנה על מה יבקשו ממני לדבר, כולל על האוסקר הממשמש ובא הלילה בעוד שבוע. אני עם חמש דקות מסך בהתנדבות גמרתי.

למה הייתי מגיעה מלכתחילה? כי פעם, כמבקרת קולנוע מתחילה זה נראה נחמד להראות את פרצופך בטלוויזיה, זה אמור לקדם את הקריירה עלק, כך חשבתי. יכול להיות, בהחלט יכול להיות שיש מי שקריירתם קודמה כך פלאים, אבל מבחינתי לא קרה שום דבר. המשכתי להגיע להופעות חינם אין כסף תוך שאני מבזבזת שעות קודם לכן, הן כדי להתכונן להופעה, והן כדי להגיע לאחד האולפנים, ואז שורצת שם זמן בלתי סביר ומאמלל לגמרי עד שהגיע תורי להצטלם ולדחוס לכמה דקות מבולבלות דיונים שלמים.

ומה התמורה? כלום, למעט כמה הערות בדיעבד של צופים מנומנמים אקראיים שבמקרה הפעילו את הטלוויזיה באותם רגעים בהם בצבצתי בה, וחברים שנזפו בי למה לא סיפרתי להם קודם. למה באמת אני צריכה לספר? מה ייצא לי מזה? סתם להטריח אותם?

שיא השיאים היה כשנסעתי לשדרות (!) למשך יום שלם (!) כדי לצלם תוכנית קולנוע כלשהי. יום שלם ביליתי שם, במתנ"ס או בסינמטק, אני כבר לא זוכרת מה זה היה בדיוק, כדי לדבר במשך כמה דקות על הסרט שטח הפקר. כמה תמימה ומטופשת הייתי.

אחרי שאמרתי כן אחרון בשבוע שעבר לתוכנית בוקר כדי לדבר על תשלום לבלוגרים ובוטלתי כמה שעות לאחר מכן, התקשרו אלי היום (ממקום אחר) כדי לבקש ממני לדבר על הזכייה של בופור. וכמו גדולה אמרתי "לא תודה, אני לא רוצה". אפילו לא נימקתי, לא הסברתי ולא תרצתי כלום. פשוט לא.

אז זהו, תחקירניות ותחקירנים יקרים, אפשר למחוק את השם שלי מהרשימות שלכם. בפעם הבאה שאני מגיעה לטלוויזיה זה רק לפיילוט לתוכנית משלי.

הפעם הקודמת

בה ייבבתי על הטלוויזיה. כלומר על עצמי.

כבוד ל"בופור"

 

סידר בברלין ברביעי האחרון. תוך ארבעה ימים הפך לכוכב

* יוסף סידר זכה לפני כחצי שעה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין על בופור, הסרט החדש שלו, שיעלה בארץ ב-8 במרץ. היה מרגש לראות אותו עולה על הבמה עם החליפה והכיפה השחורה הגדולה. על פי הכללים אנחנו לא אמורים לכתוב על הסרט לפני שהוא עולה לאקרנים פה, אבל אני לא יכולה להתאפק: מדובר בסרט מצוין, מושלם, מרגש, שגורם לגרון להתלעלע. יש כל מיני דרכים להראות שמלחמה זה דבר רע, אכזרי וחסר תוחלת, סידר בחר בדרך הנכונה והטובה ביותר. "עדיין לא מצאתי מילים לתאר את ההרגשה", אמר סידר מיד אחרי הזכייה, "זה לא חלק מהחיים, זה מרגיש מנותק לגמרי, ובכל זאת אני בשמיים".
(הקרנת טרום בכורה למען מימוש פרויקט ים אל ים תיערך בשישי הקרוב).

* אדמה משוגעת זכה בפרס דב הקריסטל – בקטגוריית סרטי ילדים ונוער. והנה שוב הראיון עם דרור שאול, שערכתי במיוחד לבלוג. אני מה-זה גאה, כאילו זה הסרט שלי.

* והישראלי השלישי בברלין הוא הבועה, שזכה במקום השני בקטגוריית חביב הקהל.

ים של אהבה? Not

המדריך למיזנתרופ המתחיל
 

כמו שיכול לאבחן כל פסיכולוג ופילוסוף מתחיל, שנאת האדם מקורה בעצם בשאיפה לשלמות. רק האכזבה מכך שהמין האנושי לא עומד בשום סטנדרט שהוא מובילה למיזנתרופיה. לפיכך אין פלא שהמצאתי מושג הולם המתאר את התייחסותי לנושא. אני מיזנתרופית הומאנית (סימן רשום, כל הזכויות שמורות וגו') . זאת אומרת, נוהגת במין האנושי בנעימות וברכות (באופן יחסי, אם כי יש שיחלקו גם על כך), לא יורקת ולא מקללת, לא מרביצה ולא בועטת, פשוט מתרחקת ככל יכולתי מאירועים המוניים, ומכל מקום שיש בו מקבץ של בני אדם. מקבץ = יותר מאחד. וגם אחד זה נו, אממ, כלומר, קצת יותר מדי.

אז בזמן שהעולם כולו מורח את עצמו במארשמלו ובניחוח מושק בטעם שוקולד ולבבות אדומים של ולנטיינ'ס דיי, אני יוצאת להפליג בשבחי מצב הצבירה שאני הכי טובה בו: איך להיות לבד. או במילים אחרות, המדריך המלא שאחריו יבין כל בן אנוש כמה טוב היות האדם לבדו. הרי (ביננו) הוא לבדו, בין כה וכה.

א
אלכסון – שלושה דברים אני יודעת על אלכסונים: האחד, גאורג קנטור הוכיח באמצעות שיטת האלכסון של קנטור כי עוצמת קבוצת המספרים הממשיים גדולה מעוצמת קבוצת המספרים הטבעיים. שני, אלכסון הוא אסון, כך למדתי מתוכנית הזהירות בדרכים ההיא, אבל האלכסון השלישי במשולש הוא המתוק מכולם. אין כמו לישון באלכסון, כשכל השטח של 1.90 על 1.40 (יש גם קינג סייז, ידוע) פרוש לפניך, בלי שאיש ישתלט על המרחב הציבורי שרכשת בדי עמל, או יכבוש חלקי שמיכה נבחרים.

וודי אלן – ההוגה הגדול של שיטת רק הפארק יפריד בינינו. גם כשהיה מאוהב עד כלות במיה פארו, עוד לפני שהתאהב בבתה המאומצת, גרו שני בני הזוג משני צדי סנטראל פארק, על מנת שלכל אחד מהם יהיה את הבית שלו וכך ימוזער פוטנציאל החיכוך. מה לעשות, לא עזר.

ב
בית – אם ביתו של כל אדם הוא מבצרו, הרי שהמיזנתרופ בונה את ביתו כבונקר תת קרקעי הערוך ללוחמה אטומית, ביולוגית וכימית, מחושמל וממולכד, מלא גדרות תייל שמונעות מכל אדם לרצות להגיע אליו. ביתו של המיזנתרופ צריך להיות בנוי לאדם אחד בלבד, כך שכל מי שייכנס אליו ירגיש מיד מיותר וזר. למשל, צריכה להיות בו רק כורסה אחת נוחה ועוד כמה כיסאות שמסמרים בולטים מהם, או כורסה נוספת מרופטת ומדובללת. במטבח צריך להיות גיבוב נורא ואיום של כלים, בלי בדל סרביס לרפואה, כדי שחס וחלילה מי שיגיע לבית המזונתרפ לא יחשוב לרגע שהוא עשוי למצוא לעצמו צלחת תואמת ולהרגיש בבית.

בלוג – אומרים שהאדם הוא יצור חברתי. יכול להיות, אבל את תאוות החברה אפשר לספק בעזרת בלוג. פיתחו לכם אחד כזה, צברו כמה קוראים, התכתבו איתם ונהלו איתם דיונים, דרשו בשלומם והם ידרשו בשלומכם וזהו, יש לכם חיי חברה סוערים מבלי לסבול את הקושי הכרוך במפגש עם אנשים.

ברים – בשום פנים ואופן לא. מעשנים שם, מדברים ושותים, וזה גם עולה כסף. מה רע בבית? את כל הדברים האלו אפשר לעשות לבד, ובלי להתעצבן על המלצרית או הברמן או ההוא ששפך עליך משהו בטעות, או על המוזיקה של הדי ג'יי הלוקה בתסמונת דאון טאון.

ג
גירושין
– ברגע שמישהו מגיע למצב הזה סימן שיש לו תקנה. החיים המשותפים כבר הוכיחו לו כמה רע יכול להיות הביחד. זה הזמן להמיר את דתם של הגרושים ולשכנע אותם לדבוק בלבד.

גרביים – החיים ביחד עלולים להביא לכאוס במגירת הגרביים כשחלקי זוגות יתערבבו אלו באלו ללא שום צורך. היזהרו מזליגת הגרביים, זה מתחיל שם ומי יודע מי ילבש מחר את התחתונים שלכם.

ד
דודה מלכה ודוד יעקב – אה, המיזנתרופים זוכים לפטור מוחלט מכל תעוקת הדודות והדודים וכל נספחיהם.

ה
האוס, ד"ר – הנה, ד"ר גרגורי האוס הטלוויזיוני הוא ההוכחה שאפשר להיות גם רופא וגם מיזנתרופ. בני האדם, כך הוא אומר, רק מפריעים לו לפצח את המחלה בגלל השקרים שלהם, היבבנות שלהם, ובגלל שהם, נו, בני אדם. יצור מושלם, ד"ר האוס, מה שמוביל אותי לתהיה הלוגית: האם שני מיזנתרופים יכולים להסתדר יחד?

המיזנתרופ ("שונא אדם”) – המחזה של מולייר, שנכתב ב-1666. על פי אחת הפרשנויות הוויכוח בין שתי הדמויות בו מייצג דיון פנימי של מולייר עם עצמו.

ו
מישל וולבק
– מחבר החלקיקים האלמנטריים, הרחבת תחום המאבק, פלטפורמה, ועכשיו, המופת אפשרות של אי.

ז
זבל – הבעיה היחידה אולי בחיים לבד היא שאין על מי להטיל להוריד את הזבל לפח האשפה הירקרק. לא נורא, הזבל הוא רק שלך, ומה יותר מתוק מזה.

ח
חברים
– מיזנתרופ וחברים? לא סתירה שאי אפשר ליישב? ככל הנראה כן, אבל בכל זאת, יכול המיזנתרופ לאחוז בכמה חברים תוך תיחום ברור של הגבולות בינו לבינם.

חגים – חג למיזנתרופים – הם פשוט נמנעים מכל הילולה משפחתית ו/או אחרת, ויושבים לבד בחושך, מאושרים עד הגג.

חו"ל – חלק גדול מהריבים בעת נסיעה מעבר לים קשור בהתנגשות של לוחות זמנים. ככה, בארץ, בנאדם לא מבלה נון סטופ עם מישהו. הוא הולך לעבודה, חוזר, יש לו כל מיני עניינים, אבל בחו"ל, לא משנה עם מי נוסע אדם, הוא צמוד לזולתו לטיול מהבוקר עד הבוקר. וכך צריך לתאם זמני קימה והליכה לישון (יש רק חדר אחד במלון ואין לאן לברוח) קצבי הלי
כה וזמני אכילה, ומיני מזונות ורצונות מנוגדי

עצוב או חטוב?

רב שיח אינטלקטואלי לקראת ולנטיינ'ס דיי

שלוש בנות 16, אוקיי, קבלו תיקון: שלוש מבקרות קולנוע חוזרות בליל סערה מהסרט המלבב עד מאוד שיעלה בקרוב, מיס פוטר, על מחברת ספרי הילדים מתחילת המאה ה-20 ביאטריקס פוטר, עם רנה זלווגר ויואן מקגרגור. כדי לא להירדם בדרך המפרכת מסינמה סיטי לתל אביב המהבילה הן מדברות על הגברים המחכים להן בצייתנות בבית.

א': אני מאוד מחבבת את יואן מקגרגור.

 

מקגרגור הקסום

ב': כן, גם אני, למרות שהוא לא יפה, אבל הוא מלא קסם. דבורית?

אני (חולמת על הארנבונים שבסרט): אה, כן, הוא נחמד, אבל אין לי קראש עליו.

א': יודעות על מי אני הרוסה, למרות שמפדח להגיד את זה?

אני: ליאונרדו דיקפריו?

א': לאא, הגזמת. הית' לדג'ר.

 

הית'. מה-זה חם

ב': נו, בהחלט יש עליו.

א': בסיפורו של אביר הוא היה ממש משכנע.

ב': נכון.

אני: אם כבר, אז מהצמד של הר ברוקבק אני מעדיפה את ג'ייק ג'ילנהול.

א': הוא חמוד מאוד, אבל עצוב מדי.

אני: נו מה? גברים עצובים הכי שווים.

א': אבל אני עצמי עצובה, אני לא צריכה אחד כזה לידי, מה נעשה כל היום?

אני: אין כמו להתעצב ביחד.

 

ג'ייק. שלי

למרקר את וולבק

יותר משבוע, ולא נגעתי בבלוג. לפחות עכשיו הסיבות ידועות. אפשר לקחת את הפוסט הקודם, להכפיל אותו בשבע, ולדמיין את השבוע שלי. את זה הנוכחי, את זה שקדם לו וכו'. קחו אותי שלוש שנים אחורה, שש שנים אחורה – אותו דבר. מרכיבים שונים של עבודה, מקומות שונים, אבל חוץ מזה אין הבדל גדול בדחיסות של סדר היום.

נחמתי היחידה השבוע היא שכל לילה לפני שאני נרדמת אני מצליחה לקרוא כמה עמודים מאפשרות של אי, החדש של מישל וולבק. כל מילה שם הייתה יכולה לצאת מהמקלדת שלי אם רק הייתי מוכשרת ונועזת כמוהו. בינתיים אני יכולה רק לחתום על כל עמוד – מסכימה מסכימה מסכימה.

קחו למשל את המשפט המהווה את ע' 8, אחרי העמוד הפותח:

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

ברור שכל אחד חושב שמגיע לו. מובן מאליו שוולבק חושב שלאף אחד לא מגיע.

או

כשאני אומר "אני", אני משקר. ניקח לדוגמא את ה"אני" של התודעה – ניטרלי וצלול. נקשור אותו ל"אני" של התקשורת הבין-אישית – הגוף שלי כגוף, שייך לי. או, יותר נכון: אני שייך לגוף שלי. מה יוצא לנו מזה? היעדר מגע. שימו לב לדברי. (ע' 11)

אני מנסה עד מאוד לחבר בין הגוף שלי לביני.

או

תסתכל ביצורים הקטנים שזזים שם במרחק; תסתכל. אלה בני אדם.

באור המתמעט אני צופה בלי צער בהיעלמותו של המין האנושי. (ע' 21)

כמה עלובים אנחנו.

אבל גופה, למרות השחייה, למרות הריקוד הקלאסי, החל לחוות את פגעי הגיל הראשונים, והיא ידעה היטב שהפגעים האלה עתידים להתעצם במהירות עד להידרדרות המוחלטת. לא ידעתי אז מה בדיוק חולף על פני, שגורם לה כזה סבל; הייתי נותן הרבה כדי להימנע מזה, כי אני אומר שוב: אהבתי אותה. אבל היה ברור שזה לא אפשרי. כבר לא יכולתי לחזור ולומר לה שהיא עדיין נחשקת, עדיין יפה. אף פעם לא הרגשתי, אפילו לא בדברים הכי קטנים, שאני מסוגל לשקר לה. (ע' 41)

איזה פחד. ויוגה? אולי שווה לה לנסות יוגה? איך אפשר להמשיך לחיות ולהתאמץ לתחזק את עצמך אחרי משפטים כאלו?

כל מתבונן נטול פניות ייווכח לראות, בבהירות, שהיצור האנושי לא יכול להיות מאושר, שהוא בשום אופן לא בנוי לאושר, ושהייעוד היחיד האפשרי בשבילו הוא הפצת הכאב סביבו והפיכת חייו של הזולת לבלתי נסבלים בדיוק כמו החיים שלו עצמו – הקורבנות הראשונים שלו הם לרוב ההורים. (ע' 52)

ואני הייתי מוסיפה – הקורבנות הבאים שלו הם לרוב הילדים.

זהו, עד לפה הגעתי.

תוך כדי הכתיבה ראיתי את הכתבה בעובדה על ההוספיס. אני חושבת שצריך לשדר אותה פעם בשבוע בכל הערוצים כדי לטלטל את בני האדם באשר הם, ולהזכיר להם כמה דברים על החיים ועל המוות, כי אנשים שוכחים, פשוט שוכחים.

קמתי, התרחצתי, התלבשתי

נכון אומרים שזה מה שבלוגרים כותבים? אז הנה, יום בחיי מזווית הלו"ז הבלתי נסבל

 

שעת השין. 7:00. קמתי. הכנתי ארוחת בוקר (יוגורט עם גרנולה ושתי פרוסות עם ריבה) והפעלתי את הטלוויזיה כדי לצפות בתוכנית הבוקר החדשה. תוך כדי כתבתי פוסט עליה.

9:05 – התוכנית נגמרה ושיגרתי את הפוסט לאוויר. המשכתי לצפות בניצבים הסדרה עליה אני כותבת למדור הדי.וי.די הקרוב. בינתיים אני קוראת מייל מעצבן וחסר התחשבות במיוחד, על כתבה שלי שלא תתפרסם, ומקללת אלף אלפי קללות.

10:30 – גמרתי עם ניצבים ועברתי למלון 9 כוכבים, סרט שהביקורת עליו מיועדת למדור הקולנוע הקרוב.

12:15 – נגמר. עכשיו אני מחכה להכרעת הדין במשפט של רמון ובינתיים מחממת ארוח"צ (קינואה עם עגבניות, קישואים ואבוקדו, לקינוח יוגורט עם תפוח וגרנולה). אוכלת ומזפזפת בין הערוצים. עונה על מיילים. מסבירה לאנשים שאין לי זמן למסנג'ר.

12:55 – הכרעת הדין. מעלה עוד פוסט קצר. תיקונים, עדכונים וכו'. טלפונים. ברור שעבודה, לא חברים. משתלטת על ערימת הכלים במטבח אחרי שלא נשארה לי אפילו כוס אחת.

14:30 – כותבת את מדור הדי.וי.די.

17:30 – מתחילה את מדור הקולנוע.

19:30 – גמרתי ביקורת אחת, על זמן של קים קי דוק.

19:45 – יוצאת לשיעור יוגה.

22:15 – חזרתי אחרי שנרטבתי מהגשם ועצרתי באמ.פמ לתדלוק (רק חמישה אנשים הגיעו לשיעור. השאר ראו נולד לרקוד). ארוח"ע: שתי פרוסות עם סלט חצילים, 2 קוביות פסק זמן, בירה, תה.

22:20 – ס.מ.ס: “רוצה לבוא לג'ון דו?” אני: ”תודה. עובדת".

22:21 – ראיון טלפוני קצר לכתבה הבאה.

22:40 – כותבת על גיבורי הדגל.

24:00 – הולכת לישון. אקום בשש להמשיך. הדד ליין מחר בבוקר, והכתבה הנוספת שהבטחתי למחר? אלוהים גדול. לפני כן אעלה את הפוסט הקצרצר הזה. שטויות, כמה דקות. בינתיים עשרות תקלות גורמות לי להעלות אותו שובשוב. עוברת עוד חצי שעה. פחות חצי שעת שינה.

נ.ב. 1 – 31 בחודש? לא מילאתי חשבוניות ולא הפקדתי צ'קים.

נ.ב 2 – מדובר ביום סטנדרטי, יום ככל הימים.