למרקר את וולבק

יותר משבוע, ולא נגעתי בבלוג. לפחות עכשיו הסיבות ידועות. אפשר לקחת את הפוסט הקודם, להכפיל אותו בשבע, ולדמיין את השבוע שלי. את זה הנוכחי, את זה שקדם לו וכו'. קחו אותי שלוש שנים אחורה, שש שנים אחורה – אותו דבר. מרכיבים שונים של עבודה, מקומות שונים, אבל חוץ מזה אין הבדל גדול בדחיסות של סדר היום.

נחמתי היחידה השבוע היא שכל לילה לפני שאני נרדמת אני מצליחה לקרוא כמה עמודים מאפשרות של אי, החדש של מישל וולבק. כל מילה שם הייתה יכולה לצאת מהמקלדת שלי אם רק הייתי מוכשרת ונועזת כמוהו. בינתיים אני יכולה רק לחתום על כל עמוד – מסכימה מסכימה מסכימה.

קחו למשל את המשפט המהווה את ע' 8, אחרי העמוד הפותח:

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

ברור שכל אחד חושב שמגיע לו. מובן מאליו שוולבק חושב שלאף אחד לא מגיע.

או

כשאני אומר "אני", אני משקר. ניקח לדוגמא את ה"אני" של התודעה – ניטרלי וצלול. נקשור אותו ל"אני" של התקשורת הבין-אישית – הגוף שלי כגוף, שייך לי. או, יותר נכון: אני שייך לגוף שלי. מה יוצא לנו מזה? היעדר מגע. שימו לב לדברי. (ע' 11)

אני מנסה עד מאוד לחבר בין הגוף שלי לביני.

או

תסתכל ביצורים הקטנים שזזים שם במרחק; תסתכל. אלה בני אדם.

באור המתמעט אני צופה בלי צער בהיעלמותו של המין האנושי. (ע' 21)

כמה עלובים אנחנו.

אבל גופה, למרות השחייה, למרות הריקוד הקלאסי, החל לחוות את פגעי הגיל הראשונים, והיא ידעה היטב שהפגעים האלה עתידים להתעצם במהירות עד להידרדרות המוחלטת. לא ידעתי אז מה בדיוק חולף על פני, שגורם לה כזה סבל; הייתי נותן הרבה כדי להימנע מזה, כי אני אומר שוב: אהבתי אותה. אבל היה ברור שזה לא אפשרי. כבר לא יכולתי לחזור ולומר לה שהיא עדיין נחשקת, עדיין יפה. אף פעם לא הרגשתי, אפילו לא בדברים הכי קטנים, שאני מסוגל לשקר לה. (ע' 41)

איזה פחד. ויוגה? אולי שווה לה לנסות יוגה? איך אפשר להמשיך לחיות ולהתאמץ לתחזק את עצמך אחרי משפטים כאלו?

כל מתבונן נטול פניות ייווכח לראות, בבהירות, שהיצור האנושי לא יכול להיות מאושר, שהוא בשום אופן לא בנוי לאושר, ושהייעוד היחיד האפשרי בשבילו הוא הפצת הכאב סביבו והפיכת חייו של הזולת לבלתי נסבלים בדיוק כמו החיים שלו עצמו – הקורבנות הראשונים שלו הם לרוב ההורים. (ע' 52)

ואני הייתי מוסיפה – הקורבנות הבאים שלו הם לרוב הילדים.

זהו, עד לפה הגעתי.

תוך כדי הכתיבה ראיתי את הכתבה בעובדה על ההוספיס. אני חושבת שצריך לשדר אותה פעם בשבוע בכל הערוצים כדי לטלטל את בני האדם באשר הם, ולהזכיר להם כמה דברים על החיים ועל המוות, כי אנשים שוכחים, פשוט שוכחים.