למרקר את וולבק

יותר משבוע, ולא נגעתי בבלוג. לפחות עכשיו הסיבות ידועות. אפשר לקחת את הפוסט הקודם, להכפיל אותו בשבע, ולדמיין את השבוע שלי. את זה הנוכחי, את זה שקדם לו וכו'. קחו אותי שלוש שנים אחורה, שש שנים אחורה – אותו דבר. מרכיבים שונים של עבודה, מקומות שונים, אבל חוץ מזה אין הבדל גדול בדחיסות של סדר היום.

נחמתי היחידה השבוע היא שכל לילה לפני שאני נרדמת אני מצליחה לקרוא כמה עמודים מאפשרות של אי, החדש של מישל וולבק. כל מילה שם הייתה יכולה לצאת מהמקלדת שלי אם רק הייתי מוכשרת ונועזת כמוהו. בינתיים אני יכולה רק לחתום על כל עמוד – מסכימה מסכימה מסכימה.

קחו למשל את המשפט המהווה את ע' 8, אחרי העמוד הפותח:

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

ברור שכל אחד חושב שמגיע לו. מובן מאליו שוולבק חושב שלאף אחד לא מגיע.

או

כשאני אומר "אני", אני משקר. ניקח לדוגמא את ה"אני" של התודעה – ניטרלי וצלול. נקשור אותו ל"אני" של התקשורת הבין-אישית – הגוף שלי כגוף, שייך לי. או, יותר נכון: אני שייך לגוף שלי. מה יוצא לנו מזה? היעדר מגע. שימו לב לדברי. (ע' 11)

אני מנסה עד מאוד לחבר בין הגוף שלי לביני.

או

תסתכל ביצורים הקטנים שזזים שם במרחק; תסתכל. אלה בני אדם.

באור המתמעט אני צופה בלי צער בהיעלמותו של המין האנושי. (ע' 21)

כמה עלובים אנחנו.

אבל גופה, למרות השחייה, למרות הריקוד הקלאסי, החל לחוות את פגעי הגיל הראשונים, והיא ידעה היטב שהפגעים האלה עתידים להתעצם במהירות עד להידרדרות המוחלטת. לא ידעתי אז מה בדיוק חולף על פני, שגורם לה כזה סבל; הייתי נותן הרבה כדי להימנע מזה, כי אני אומר שוב: אהבתי אותה. אבל היה ברור שזה לא אפשרי. כבר לא יכולתי לחזור ולומר לה שהיא עדיין נחשקת, עדיין יפה. אף פעם לא הרגשתי, אפילו לא בדברים הכי קטנים, שאני מסוגל לשקר לה. (ע' 41)

איזה פחד. ויוגה? אולי שווה לה לנסות יוגה? איך אפשר להמשיך לחיות ולהתאמץ לתחזק את עצמך אחרי משפטים כאלו?

כל מתבונן נטול פניות ייווכח לראות, בבהירות, שהיצור האנושי לא יכול להיות מאושר, שהוא בשום אופן לא בנוי לאושר, ושהייעוד היחיד האפשרי בשבילו הוא הפצת הכאב סביבו והפיכת חייו של הזולת לבלתי נסבלים בדיוק כמו החיים שלו עצמו – הקורבנות הראשונים שלו הם לרוב ההורים. (ע' 52)

ואני הייתי מוסיפה – הקורבנות הבאים שלו הם לרוב הילדים.

זהו, עד לפה הגעתי.

תוך כדי הכתיבה ראיתי את הכתבה בעובדה על ההוספיס. אני חושבת שצריך לשדר אותה פעם בשבוע בכל הערוצים כדי לטלטל את בני האדם באשר הם, ולהזכיר להם כמה דברים על החיים ועל המוות, כי אנשים שוכחים, פשוט שוכחים.

18 מחשבות על “למרקר את וולבק

  1. וולבק פנטסטי, אם כי בתקופה הזו הייתי נמנע מלהסתובב ליד קצות גגות, או כלי נשק חמים.
    הוא בהחלט עושה לך חשק ליטול את חייך.

    הכתבה בעובדה לעומת זאת, באופן אבסורדי, עושה בדיוק להפך…

    כך זה, יש אנשים שנתלים בחיים, ויש כאלה שנתלים במוות.

  2. מצד אחד, אין על וולבק. הוא חכם, יצרי, מטיף בשער, כועס, נביא זעם, גאון
    אבל מצד שני הוא נטול חמלה, נטול אותה פיסה של אנושיות שמייצרץ אופטימיות אחרי כל הקשיים
    גם אני באמצע "אפשרות של אי", ולפעמים נדמה לי שהזעם שלו מכלה את הכל. אוהב אותו ושונא אותו. אבל בטח שלא "מסכים, מסכים, מסכים"

  3. בפסימיות ובראיית העולם המדכאת שלו. יש הרבה אמת בהתבוננות שלו, בניתוחים שלו את המצבים האנושיים האפשריים, אבל העולם של וולבק נצבע מלכתחילה בשחור ולבן בלבד והוא רואה (או לפחות כותב) רק את השחור.
    הציטטה האחרונה במיוחד כל כך לא נכונה בעיני. אני לא חווה כך את חיי ומקווה שגם אהוביי לא. בתקופות שהייתי מדוכאת זו היתה ראיית העולם שלי, אבל זה לא חייב להשאר כך לעד. יש אושר בעולם. לא כל הזמן, זה ברור, אבל גם האומללות והסבל הם לא כל הזמן.
    הנחרצות של וולבק מאוד משכנעת, וככל שמאריכים בקריאה שוקעים אל עולמו הפנימי ושם גם אני הרגשתי סבל אנושי חמור, אבל שמחתי לצאת משם ולשוב אל חיי, אל הגם וגם. לא חייבים לקנות את כל החנות.
    המשפט הראשון יפהפה ומדויק, כמובן.

  4. רעיונות פסוודו עמוקים.
    נכון, הוא יודע לכתוב והצגת תפיסת העולם הקרה וה קודרת שלו נעשית בצורה די משכנעת. אם כי, לדעתי, הקטעים העתידניים היו קצת מרושלים מבחינה לוגית – דילגתי חפשי.

  5. אבל רציתי להעיר שוולבק הוא סתם שונא אדם לא מוכשר במיוחד.
    לו הוא היה קצת יותר דק אבחנה היה שם לב שנשים מבוגרות יכולות להיות יפות בהרבה מנשים צעירות.

  6. זה ניכר בכל משפט , בכל פראזה. הוא לא מצליח להתקדם הלאה כי הוא כלוא בתוככי עצמו. הכלא הזה אפשרי עד שלב כלשהו ואז המקום צר על הנפש והיא רוצה החוצה. אז הוא סובל. יש לו כישורי כתיבה אין לו כשרון כתיבה. תשווי אותו לכותבים צרפתים אחרים וראוי להשוות כי וולבק קרא וקרא היטב כל אחד מהם: רמבו, בודלבר, פרוסט, אפילו בלזאק . ומהמאה העשרים המאוחרת ז'ורז' פרק, מי שוולבק היה רוצה להיות אך לא יצלח. כולם מתאפיינים בראייה מפוקחת עד כאב של המציאות, אך גם מה שמבדיל אותם מהתסריטאים האמריקנים, והיא אותה וירטואוזיות לקחת את האנושי, על הכאב ועל הסבל וגם על האושר, ולעשות ממנו אמנות. כאן נכשל וולבק ולכן הוא סופר קטן. הוא נשמע רוב הזמן כעיתונאי ממורמר יותר מאשר אמן. ואכן אין הוא אמן, כי אין בו את שאר הרוח לנסוק הלאה.

    והערה קטנה. צר לשמוע כי זה סופר שדבר אליך בצורה כזו בעיני זה צריך להדליק נורה אדומה. וולבק ניזון מהספק , והספק הרע. לא צריך לתת לו את העונג הזה.

  7. שמתחילות מחיבה גדולה לוולבק, ועד "אם הוא דיבר אליך כל כך זה צריך להדליק נורה אדומה"

    כן, כמו שאמרתי, ראיית העולם שלנו דומה מאוד ולא רק מהספר הזה כמובן, קראתי שניים נוספים

    ונניח שהוא לא ידע אהבה, שאלוהים יודע מה זה, או למה את מתכוונת כשאת כותבת אהבה,
    אז מה, צריך להרשיע אותו על כך?

    ואני בהחלט חושבת שהוא הפך את הסבל והכאב לאמנות.

  8. אולי ישפוך אור.

    הדברים הפשוטים ביותר שהם באמת הפשוטים" ביותר, הופכים בשבילי למסובכים כאשר אני חי אותם.
    "

    גם התכנים של וולבק וגם הצורה, אין בהם עניין של ממש. איזו מן עווית שכזו, שלא עוברת.
    נסי לקרוא חלק מהכותבים שהזכרתי בתגובה הקודמת, ומה יש להם לומר על אותם היצורים הקטנים שזזים, במרחק.
    בהצלחה

  9. אני מקווה שאת לא חושבת שזה הספר הראשון שאני קוראת בחיי……
    ובכן קראתי את המוזכרים. את כולם. ואין גדולתם פוסלת את חיבתי העזה לוולבק.

  10. בתור מי שהחזיקה מאוד מוולבק, עוד טרם תורגם לעברית בכלל (ולמרות שכולם נוהגים לומר שהחלקיקים האלמנטריים הוא הוא הספר החשוב של האיש המוזר הזה, אני דווקא אוחזת בפלטפורמה, אבל זה באמת לא קשור לדיון) – אני די מתפלאה על מה שכתבת על "אפשרות של אי". הספר מקושקש, פורנוגרפי (לא התאורים,התפיסה), הנשים הן בובות מין אין חפץ בן מייד כשמתחילים להופיע הסימנים הראשונים של הזקנה. תקראי עוד קצת ותראי שאיזבל מתאבדת בסופו של דבר. כלומר – אם את לא כוסית על ואינך יכולה עוד להסתובב בטסביות בלי תחתונים, עשי טובה, ותגמרי עם זה.
    (ובכלל לא התייחסתי למבנה הטרחני של הספר, עם בן דמותו העתידי והמשמים של המספר)

    ספר דוחה.

  11. .
    אני לא דורית ואני גם לא וולבק, אני סתם. ובתור סתם (לא בחנפנות מבחילה או בקנייה בעיניים עצומות) מישהו יכול להסביר לי מה זה השטויות האלה
    "כשאני אומר "אני", אני משקר. ניקח לדוגמא את ה"אני" של התודעה – ניטרלי וצלול. נקשור אותו ל"אני" של התקשורת הבין-אישית – הגוף שלי כגוף, שייך לי. או, יותר נכון: אני שייך לגוף שלי. מה יוצא לנו מזה? היעדר מגע. שימו לב לדברי. (ע' 11)"
    או אלה
    "כל מתבונן נטול פניות ייווכח לראות, בבהירות, שהיצור האנושי לא יכול להיות מאושר, שהוא בשום אופן לא בנוי לאושר, ושהייעוד היחיד האפשרי בשבילו הוא הפצת הכאב סביבו והפיכת חייו של הזולת לבלתי נסבלים בדיוק כמו החיים שלו עצמו – הקורבנות הראשונים שלו הם לרוב ההורים. (ע' 52)"
    והכוונה להסביר ברצינות מה הגליק כאן ולא בגלל שהחיים הצרים שלכם באים להלל כל מי שחשב לכם כמשהו בגלל שמישהו החליט בשבילכם שהוא משהוא. פשוט להסביר.

  12. לא קראתי את "אפשרות של אי". תודה על ההמלצה.
    הספרים הקודמים של וולבק ריתקו אותי, בייחוד "הרחבת גבולות המאבק". וולבק כותב חזק, חסכני, ורציני מאוד. לא קל לי לצלוח אותו, בעיקר בשל הנטייה שלו לשלב הגיגים ולשבצם בעלילה (?). לדוגמה: המניפסט הארוך ב"הרחבת גבולות המאבק". כתיבה כזאת יוצרת קצב קריאה משתנה; אני יכול לקרוא חצי ספר שלו בכמה שעות, ואח"כ לבהות שעה במשפט אחד, עד שמשמעותו מחלחלת. מהמתיאור והציטוטים בפוסט הזה נראה לי שצפוייה חוויה דומה.
    אני קצת תמה כאן על התגובות שמסתייגות מוולבק בהיותו מיזנטרופ. הרי המיזנטרופיה שלו היא שלמה ואותנטית, ואין מקורה במניירה. הצצה למוחו של אדם כזה מרתקת בעיני. וולבק לא ידע אהבה ולכן הוא כותב כמו שהוא כותב? נהדר. תנו לי עוד. אני רוצה לדעת מה עובר בראשו של אדם כזה.
    אני משער שתגובות שליליות מסוג זה רווחו בשנות החמישים, עם פרסום ספריו של סמואל בקט ותחושת חוסר-התוחלת הקשה שנושבת מהם (ואני לא משווה את בקט לוולבק או להיפך, חלילה).
    באותה הזדמנות, ולמי שכן נהנה מוולבק – עוד צרפתי בן-דורו ומאותם איזורים אפלים של מיזנטרופיה וניהיליזם הוא פרדריק בייגבדה (Frederic Beigbeder) . כתב כבר לא מעט ספרים (לא יודע כמה תורגמו), והקריאה בו היא חוויה חזקה.

  13. ביוגה נשים מבטחנו (חוץ ממני, אני לא צריכה כי מן הסתם אחיה לנצח, גם אם לא מגיע לי. וגם כל מי שאני אוהבת. איזה מזל).

    סתם.

    את וולבק בכלל לא היכרתי. ועכשיו אני מסוקרנת. בטלטול הזה שבין ערך קדושת החיים לבין הייאוש, שנאת האנושות ותחושת חוסר החשיבות של קיומה אני עוד לא יודעת איפה בדיוק אני מתמקמת. כנראה שלא באף אחד מהקצוות האלו, אלא איפשהו באמצע. לא בדיוק אמצע בעצם, אלא בתןך מעין עירבובייה של כל מה שיש בשני הצדדים ביחד. מצבים קיצוניים תמיד מושכים לאחד הקצוות הקיצוניים, אבל תמיד בסוף זה חוזר לאותה ערבובייה. ומתוכה אין לי שום יכולת להכריע על ערך אובייקטיבי כלשהו של החיים. גם לוולבק לא יכולה להיות, כי אין לו זווית ראייה שחיצונית להם, הוא מדבר מתוכם. העובדה שהוא חי, שהוא כותב, מעידה על כך שגם הוא לא לגמרי בקצה של שנאת האנושות וראיית האנושות כחסרת ערך. בלתי אפשרי לחיות בקצה הזה לאורך זמן, וודאי שגם לכתוב. ובכלל לפעול, להתקיים. ייתכן שהוא כותב דברים מהצד הזה כדי לשכנע גם את עצמו על חוסר הערך בחיים וכו', אבל לפחות משעת הכתיבה ועד לרגע הוצאת הספר, נראה שלא עזרו המאמצים, והוא ממשיך להתקיים. ועוד ימשיך, אני מקווה. אלא אם כן ישתכנע סופית. ואם נניח אשמע על זה, זה יהיה אחד המצבים האלו שמושכים אותי פתאום לאחד הקצוות.

    ואחרי כל זה נזכרתי שבכלל התכוונתי להזכיר את קונדרה, כסופר שעם ההשקפה שלו אני מאד מזדהה, שמגלם בדיוק את הבין לבין הזה.

  14. וולבק- בהחלט התמכרות. לטעמי מבחינה נראטיבית פלטפורמה מוצלח יותר מסימנים של אי,אך מבחינה רעיונית סימנים של אי היא היצירה הבשלה ביותר שלו.
    ספרות שהיא שיר הלל למיזנתרופיה פורנו איכותי של הנפש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s