אני עם הטלוויזיה גמרתי (בינתיים)

במסגרת הראורגניזציה שאני עורכת בחיי החלטתי להפסיק להגיע להופעות אורח טלוויזיוניות. זהו, אחרי כשבע שנים בהן הוזנקתי פעם בחודש-חודשיים בערך כחצי יום לפני השידור להופעה קיקיונית של כמה דקות בתוכניות בעלות רייטינג חד ספרתי החלטתי שדי. ולא משנה על מה יבקשו ממני לדבר, כולל על האוסקר הממשמש ובא הלילה בעוד שבוע. אני עם חמש דקות מסך בהתנדבות גמרתי.

למה הייתי מגיעה מלכתחילה? כי פעם, כמבקרת קולנוע מתחילה זה נראה נחמד להראות את פרצופך בטלוויזיה, זה אמור לקדם את הקריירה עלק, כך חשבתי. יכול להיות, בהחלט יכול להיות שיש מי שקריירתם קודמה כך פלאים, אבל מבחינתי לא קרה שום דבר. המשכתי להגיע להופעות חינם אין כסף תוך שאני מבזבזת שעות קודם לכן, הן כדי להתכונן להופעה, והן כדי להגיע לאחד האולפנים, ואז שורצת שם זמן בלתי סביר ומאמלל לגמרי עד שהגיע תורי להצטלם ולדחוס לכמה דקות מבולבלות דיונים שלמים.

ומה התמורה? כלום, למעט כמה הערות בדיעבד של צופים מנומנמים אקראיים שבמקרה הפעילו את הטלוויזיה באותם רגעים בהם בצבצתי בה, וחברים שנזפו בי למה לא סיפרתי להם קודם. למה באמת אני צריכה לספר? מה ייצא לי מזה? סתם להטריח אותם?

שיא השיאים היה כשנסעתי לשדרות (!) למשך יום שלם (!) כדי לצלם תוכנית קולנוע כלשהי. יום שלם ביליתי שם, במתנ"ס או בסינמטק, אני כבר לא זוכרת מה זה היה בדיוק, כדי לדבר במשך כמה דקות על הסרט שטח הפקר. כמה תמימה ומטופשת הייתי.

אחרי שאמרתי כן אחרון בשבוע שעבר לתוכנית בוקר כדי לדבר על תשלום לבלוגרים ובוטלתי כמה שעות לאחר מכן, התקשרו אלי היום (ממקום אחר) כדי לבקש ממני לדבר על הזכייה של בופור. וכמו גדולה אמרתי "לא תודה, אני לא רוצה". אפילו לא נימקתי, לא הסברתי ולא תרצתי כלום. פשוט לא.

אז זהו, תחקירניות ותחקירנים יקרים, אפשר למחוק את השם שלי מהרשימות שלכם. בפעם הבאה שאני מגיעה לטלוויזיה זה רק לפיילוט לתוכנית משלי.

הפעם הקודמת

בה ייבבתי על הטלוויזיה. כלומר על עצמי.