לצלם את המרק או לאכול אותו

 

"יומן" של פרלוב יצא בדי.וי.די. האירוע הקולנועי החשוב של השנה

 

דוד פרלוב לימד אותי בשנה א' קולנוע באוניברסיטת תל אביב. אני לא היחידה. דורות שלמים למדו אצלו, ואף אחד לא ישכח את תרגיל ארוחת בוקר שלו. פרלוב ביקש מאיתנו לקחת את השיר ארוחת בוקר של ז'ק פרוור (עדכון: יש תרגום לעברית) ולצלם אותו. גם אני צילמתי את ארוחת הבוקר שלי, שהייתה דכאונית וטראגית כמו השיר, כמוני.

צילמתי את התרגיל בעפולה עם חברים שהיו לי אז, חברים שהקשר איתם נמוג לגמרי. מאז ועד היום לא הייתי בעפולה. אם אני זוכרת נכון, פרלוב די אהב את התרגיל למרות ששיבצתי בו את אחת הקלישאות הקולנועיות היותר גדולות שיש: בובה מסמורטטת תלויה על עץ. לצערי הרב כל תרגילי הסופר 8 שלי נעלמו בנסיבות מסתוריות, אף שאין כמוני בארכיבאות, כך שאין לי מושג איפה ארוחת הבוקר שלי. מאז אותו תרגיל, אגב, ידעתי שעדיף לי לאכול את ארוחות הבוקר לבד כדי להימנע משברון לב.

אמש נערך באוזן השלישית אירוע לרגל יציאת כל פרקי יומן במהדורת די.וי.די מפוארת. יאירוה, שנשא שם דברים אחרי יעל פרלוב, בתו, האחראית לפרויקט הדי.וי.די ואיתן גרין, במאי ותלמיד של פרלוב, הציע רעיון גאוני: לעשות ערב הקרנות במוזיאון תל אביב של כל תרגילי ארוחת בוקר לדורותיהם: אלו שנעשו בסופר שמונה, בווידיאו ובדיגיטל. אני מאוד מקווה שהפרויקט יתממש, הייתי רוצה לגרום לכך שיקרה, ואעשה כל שאני יכולה למען זה.

כמה שנים אחרי שלמדתי אצל פרלוב כתבתי לו מכתב והצעתי את עצמי כעוזרת עריכה בשירות יומן. לא ידעתי לערוך, ובכל זאת פרלוב הסכים להפוך אותי לחניכה שלו. הייתי מגיעה לדירה המשפחתית המפורסמת באבן גבירול פינת שאול המלך מעל לונדון מיניסטור, אני הייתי יושבת מול שולחן העריכה, כשפרלוב עסוק בענייניו בחדר אחר. לצערי הרב לא עשיתי הרבה ולא השכלתי ללמוד את סודות המקצוע. אני חושבת שזה אחד הפספוסים הגדולים בקריירה האופציונלית שלי. בכל מקרה, באחד הפרקים, אני כבר לא זוכרת איזה, יש לי בדל קרדיט ברולר.

ארוחת בוקר/ ז'ק פרוור
תרגום: עמיר

הוא מזג קפה
לספל
ומזג חלב
לקפה שבספל
והוסיף סוכר
לקפה-בחלב
בכפית
בחש
הוא שתה את הקפה
והניח את הספל
בלי להביט אלי
הדליק
סיגריה
הפריח טבעות
עשן
ניער את האפר
למאפרה
בלי לדבר אלי
בלי להביט אלי
הוא קם
הניח
כובע על ראשו
לבש
מעיל גשם
בגלל הגשם
ועזב
בגשם
בלי מילה
בלי להביט אלי
ואני הלטתי
את פני בידי
ובכיתי

כשגרין דיבר אתמול בערב בפני אוהבים, קרובים וזוכרים שהצטופפו במבואה הקטנה שלפני אולמות ההקרנות הנעימים של האוזן הוא הזכיר את דבריו של פרלוב: אנחנו חיים כמו שאנחנו חולמים, לבד. פרלוב גם עשה קולנוע לבד. בניגוד מוחלט לחיים המלאים והעשירים שלו בקרב המשפחה המככבת ביומן לאורך עשורים הוא עשה קולנוע אישי, פרטי (שהפך להכי ציבורי שרק אפשר לדמיין), באפס אמצעים.

כשיאיר דיבר עליו, הוא הזכיר את המשפט הכי חשוב מחלק א' של יומן: פרלוב עומד במטבח, מול שולחן אוכל קטן, בצד אחד שלו יושבת בתו יעל שלימים הפכה עורכת סרטים ולוגמת מרק כשמולה יש צלחת מרק מהבילה שמחכה לאבא שלה. ואז פרלוב אומר: מעכשיו הדילמה שלי תהיה האם לצלם את המרק או לאכול אותו. פרלוב בחר לצלם את המרק, ולאכול ממנו כמה שפחות.

אחרי שנישאו הדברים הוקרנו בכל חמשת האולמות פרקי יומן. הרעיון היה להסתובב בין האולמות ולדגום פיסה פה ופיסה שם, אבל מהרגע שהתיישבתי באולם הראשון, וכמוני כמעט כל הנוכחים, אף אחד לא קם. זה היה הפרק הראשון של יומן, שצולם ב-73'. פרלוב מספר בו על כך שאף אחד לא מציע לו עבודה, אף אחד לא נותן לו לצלם את מה שהוא רוצה, ולכן הוא החליט לעשות את זה לבד. הוא קונה מצלמה, הוא לומד להניע אותה, והוא מתחיל במלאכת התיעוד המתמשכת של החיים שלו, של כולנו פה.

הפרק הראשון צולם בתל אביב של מלחמת יום כיפור. זאת הפעם הראשונה, אומר פרלוב, שהמשפחות יכלו לראות את יקיריהן הלוחמים בטלוויזיה (שהגיעה לישראל בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים). היה מפחיד לשמוע ולראות את הדברים בפרספקטיבה, כמעט כנבואה, להיזכר בדברים שרואים היום בטלוויזיה ובמלחמה שהתנהלה פה בתקשורת בקיץ האחרון.

פתאום, אחרי הרבה שנים שלא ראיתי את יומן ולא שמעתי את דבריו של פרלוב על מצוקת העשייה שלו, יכולתי להזדהות עם הדברים פעם נוספת, הפעם מנקודת מבט אחרת שלי. שני הבלוגים שפתחתי השנה היו תגובה פרלובית לתחושת המועקה וחוסר המוצא המקצועיים אליהם נקלעתי בסוף 2005. למעשה, חוץ מהיותו אחת מיצירות המופת הקולנועיות הישראליות של כל הזמנים, אפשר גם להגדיר את יומן של פרלוב כבלוג אישי מצולם, וככזה, הוא הכי טוב שהיה ויהיה פה מאז ולעולם. כמו שגרין אמר אתמול, אני תלמיד של פרלוב, אבל האם לא כולנו?

על פרלוב
בועז כהן בראיון מצוין
יריב חבוט משחזר
על פרלוב ואחיו, הארץ
על קרן פרלוב
ועל הסרט שזכה בה השנה