כוכבים? בחוץ

שעשוע האוסקר של תחילת השבוע עורר קצת תרעומת, ובועז כהן למשל טען שהוא מצפה לניתוחים ולא להימורים. אני אומרת, מדובר בתחרות, וכמו כל תחרות, בין אם משחק כדורגל, הדיפת כדור ברזל או כוכדן נולד היא גוררת קהל, ובגלל אבק הכוכבים שלה קהל של כמה עשרות מיליונים.

כשלעצמי, כמו שכבר כתבתי, אני מהמרת גרועה ולא על הימורי האוסקר או על הימורים בכלל תהיה תהילתי, אבל איכשהו, ומאחר שצפייה בהמוני סרטים היא חלק לא מבוטל מעיסוקיי גם אני נסחפתי במהלך השנים: יש לי את הסרטים "שלי" שאני מעודדת, ואני יודעת לגמרי שאין קשר בין זכייתו של סרט לבין איכותו. השתולים הוא לא הסרט הטוב של השנה, וסקורסזי לא הצטיין השנה במיוחד. ברור היה שסקורסזי זכה מכל מיני שיקולים של נו, יאללה, תנו לו כבר, מגיע לו וכו'. אין מישהו שלא חושב שהוא עשה סרטים טובים הרבה יותר שעליהם לא זכה באוסקר. אבל הבנאדם כבר לא צעיר, ובכל זאת, הוא עשה דבר או שניים בחייו, אז הנה, שיהיה על השתולים.

מבין הסרטים שהתמודדו השנה, לטעמי בבל הוא הטוב ביותר, וכך אמרתי. אבל על אף שהיה עתיר מועמדויות, הוא לא זכה. אני יכולה להתעצבן ולכעוס, אבל אני יודעת, וזו צריכה להיות נקודת המוצא, שאוסקר לא מחולק לטובים ביותר. לפחות לא בחלק מהפעמים. אוסקר הוא תולדה של כל מיני שיקולים וחישובים (פנימיים, של חברי האקדמיה, בינם לבין עצמם), ובעיקר, של המון המון המון שיווק ויחסי ציבור – כמה המפיצים הצליחו לדחוף את הסרט לכמה שיותר חברי אקדמיה ולשכנע אותם לצפות בו. מה לעשות, אבל כוחו של השיווק אינו כוח מסתורי, והוא גלוי וידוע לכל.

נכון בהחלט, הלן מירן ופורסט וויטאקר הצטיינו השנה. היה משהו בדמויות הגדולות מהחיים שגילמו שהעמיד אותם במקום קצת גבוה יותר מבחינת הסטאריות שהפיצו, ועל כך אין לי תלוונות, אבל אני יודעת שזה רק מקרה. מאותם מקרים שכל הנתונים מתחברים יחד – גם איכות, גם החיבה שהדמויות מעוררות וגם מספיק חברי אקדמיה שצפו בסרטיםם. ואלו הרגעים הגדולים של האוסקר, הרגעים שבזכותם אני לפחות יכולה להתחבר אליו.

 

ביום בו נערך האוסקר התפרסם המאמר הזה של ניל גבלר מאל.איי טיימס.
הגעתי אליו  דרך יובל דרור שכתב עליו, והחלטתי לתרגם אותו. אני חושבת שהוא מציע כמה דרכים חדשות להסתכל על מצב הקולנוע היום ולהסביר את הסיבות לדעיכה שלו.

על קולנוע, כוכבים ואינטרנט/ ניל גבלר

"טקס האוסקר יתקיים הלילה (נו טוב, זה מתחילת השבוע, ד.ש) באווירה הרגילה של ברכות הדדיות וטפיחה עצמית על השכם, אבל למרות החגיגות, ברור שהתעשייה חווה אי שקט מתמשך.

זה ממש לא חדש שבשנים האחרונות תעשיית הקולנוע האמריקאית נמצאת בדעיכה. אף שלפי כמה דוחות יש עלייה מתונה במספר הצופים ב-2006 לעומת השנה הקודמת, הקופות שוב מודדות ירידה נוספת, שמצביעה על השפל הנמוך ביותר שידעה התעשייה בעשור האחרון. מגיני התעשייה טוענים שהשווקים מחוץ לארה"ב מהווים עכשיו 40 אחוזים מההכנסות ושהן מהוות פיצוי על המצב בבית, אבל גם הדיווחים מהחוץ טוענים לירידה בצפייה. לא רק זה, גם מכירות הדי.וי.די מדשדשות במקום, כך שבכללי אפשר לדבר על מגמות לא מעודדות.

אבל יחס הצופים לבילוי בקולנוע מדאיג יותר ממה שיכול להיחשב כירידה מחזורית במספרם. סקר עכשווי גילה ש-45% מצופי הקולנוע הפחיתו את הביקורים שלהם בו בחמש השנים האחרונות. הירידה הגדולה ביותר היא בקרב בני 18-24. 21% מהמשיבים טענו שהם אף פעם לא הלכו לקולנוע. שתי הסיבות המרכזיות לכך שהם רואים פחות סרטים הן העלייה במחירי הכרטיסים ואיכות הסרטים (סיבות נצחיות שנשמעות תמיד).

סקר אחר חשף מסקנות עוד יותר מצמררות. 83% טענו שהם מרוצים מתכני הסרטים בהם צפו, אבל 60% מתכננים להוציא פחות כסף בעתיד על כרטיסי קולנוע. הם הסבירו את זה בכך שאינם מרוצים מחוויית הבילוי שלהם בקולנוע ומריבוי האלטרנטיבות בהן הם יכולים להשקיע זמן וכסף.

על פי כל הנתונים הללו לא משנה עד כמה הסרטים יהיו טובים יותר – יש מעט מאוד סיכויים שמצב תעשיית הקולנוע ישתפר. כל זה אומר שמשהו מאוד מהותי השתנה ביחס שלנו לקולנוע. דומה שהרומן הארוך של הצופים עם הקולנוע גווע, וזה מה שצריך להדאיג את הוליווד.

מה שקורה יכול להיחשב למטאפיזי: מראשית ימיו נחשב הקולנוע לאמנות הפופולרית ביותר, “האמנות הדמוקרטית" כך היא נקראה פעם. בשנות העשרים אנשים נהגו ללכת לקולנוע פעם בשבוע. בשנות החמישים הייתה אמנם ירידה  בגלל פריצת הטלוויזיה והקולנוע היה זקוק להחייאה, אבל הוא עדיין נשאר מרכז החיים באמריקה.

כוכבי קולנוע היו האייקונים הנוצצים שלנו. אפוסים כמו הסנדק, טיטאניק או שר הטבעות חדרו לשיח הציבורי ושינו את התודעה הלאומית. סרטים היו הברומטר של הנפש האמריקאית והגדירו אותנו יותר מכל דבר אחר. עד היום למעשה, שאר העולם מכיר אותנו על פי הסרטים שלנו, ולא באמצעות שום דבר אחר שאנחנו מייצאים (מזכירה שהכותב  אמריקאי, ד.ש).

אבל היום סרטים כבר ממש לא משמעותיים – לא לציבור הרחב ולא כתרבות גבוהה. הימים בהם ביקורת של פאולין קייל בניו יורקר יכולה הייתה להצית בעירה אינטלקטואלית חלפו עברו. אין יותר דליקות כאלו ואין שום במאי שיכול לשים את האצבע על הדופק הלאומי כמו סטיבן ספילברג או ג'ורג' לוקאס בשנות השבעים והשמונים. אנשים לא מדברים יותר על סרטים כמו שדיברו בעבר. יהיה אבסורדי לומר, כמו שקייל אמרה פעם, שהיא יכולה לחבב מישהו על פי הסרטים שהוא/היא אהבו. פעם הם היו במרכז, היום הסרטים הולכים ומתקרבים לשולי התרבות.

וזה גם סימפטום וגם סיבה למצוקה שלהם. לפני שנתיים כתבתי על מה שכיניתי עלייתה ועלייתה של תרבות הידע (knowingness) כשלהיות חלק מעילית המידע, עילית שיודעת איזה סלבריטיז יוצאים אחד עם השני, מי עשה ניתוח פלסטי, מי עבר גמילה – כל זה הרבה יותר מספק מאשר יציאה קונבנציונלית לקולנוע.

בתרבות הזו, הערך האינהרנטי של סרט ולמעשה של כל אמצעי הבידור הקונבנציונליים פחת. תפקידם כעת הוא לנפק כוכבים לפיפל, אס, אנטרטיינמנט טונייט וטבלואידי הסופרמרקט המציגים את הסרטים (עלק) החדשים – הסאגות של חיי הכוכבים.

הסרטים המסורתיים מתקשים להתמודד עם הסיפורים האלו, של חיי הכוכבים, בין אם אלו תעלולי טומקט (טום קרוז וקייטי הולמס), ברנג'לינה (בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי), מותה של אנה ניקול סמית או ההתמוטטות האחרונה של בריטני ספירס. אלו הסיפורים השולטים בפינת הקפה כעת. היו ימים בהם הסיפורים האלו יצרו יחסי ציבור לסרטים, אבל היום הסרטים הם אלו שעושים יחסי ציבור לסיפורים האלו שיש להם חיים וערך בידורי משל עצמם.

זה כשנתיים תופעה נוספת מטרידה את תעשיית הקולנוע, התוקפת מהות בסיסית של הליכה לקולנוע: הערך הציבורי של הפעילות הזו. לפני שהדמוגרפיה הפכה למנטרה שיווקית הסרטים היו אמנות הזרם המרכזי – הם סיפקו חוויות ושפה משותפות – איזושהי תחושה של אחדות. בחושך כולנו היינו כאיש אחד.

אבל היום אנשים מעדיפים להגדיר את עצמם כחלק מקבוצות קטנות – אתניות, פוליטיות, דמוגרפיות, דתיות – סרטים לא יכולים להיות יותר אמנות של הממוצע, המרכז. התעשייה עצמה תרמה לתהליך הזה במשך השנים בכך שכיוונה את עצמה לקהל מטרה הולך וצר, במיוחד לקהל צעיר. למעשה, הדחף הקונסרבטיבי של הפוליטיקה שלנו, שהעדיפה את קידום האינדיווידואל על פני הקהילה עזרה לחתור תחת האפיל הקומונרי של הסרטים.

וכל זה הוחש על ידי העובדה שיש עכשיו מכשיר המנצל את הריבוד החברתי. האינטרנט הוא כלי נישתי המחלק את משתמשיו לקטגוריות קטנות ומובחנות. הוא מהווה אתגר לסרטים באופן שהטלוויזיה אף פעם לא הייתה, בגלל שהאינטר
ט מציע שינוי בתודעה, בעוד שהט

19 מחשבות על “כוכבים? בחוץ

  1. או שבחרתי בקריירה הלא נכונה או שאעבור להודו שם יש עדיין אהבה תמימה לסרטים.

    אבל ברצינות, אולי כאשר האולפנים יתרסקו סופית יקום דור חדש ואמיתי של קולנוע, שעושה קולנוע באפס אמצעים ומתוך רעב אמיתי להגיש לעולם אמירה מסוימת.
    הרי כולם מתלוננים על מחסור בתקציבים כי צריך להתמודד מול סרטים עתירי תקציב מהוליווד, אבל שוכחים שהקולנוע האיטלקיוהצרפתי המרתק של לפני 40-50 שנה נעשה בלי שום אמצעים למעט מצלמה וזהו.

  2. א"ש – אבל זו בדיוק הנקודה. מעט מאוד אנשים (אני, אתה, דבורית ועוד כמה מוזרים) יילכו היום לקולנוע גם כדי לראות סרטים קטנים, כמו אלה שאתה מדבר עליהם. רוב האנשים מעדיפים לצרוך את הסרטים האלה (אם בכלל) בבית בחינם, ולא להוציא עשרות שקלים על צפייה שלהם במסך גדול עם עשרות מכרסמי פופקורן מסביבם.
    העתיד של הקולנוע (לדעתי, לדעתי) תלוי ביכולת של הענף להעניק לצרכנים חוויות שהאינטרנט/מחשב/טלוויזיה לא יכולים לתת, כדוגמת איימקס וקולנוע תלת-מימדי.
    אמנם בהפקת סרטים קטנים אין סיכון כלכלי של הפסדי עשרות מיליונים, אבל גם הפוטנציאל הרווחי לא גדול כל כך.
    בנוסף, "כדי להגיש לעולם אמירה מסוימת" לא צריך להפיץ סרטים בפילם (או בהיי דפינישן) באולמות גדולים, אפשר גם דרך הטלוויזיה או האינטרנט, וכנראה שזה גם יותר יעיל.
    דבורית – יש הרבה מהמשותף בין המאמר הזה לראיון שלך עם ריצ'רד מרקס ב"דה-מרקר".

  3. טלוויזיות מחוברות לאינטרנט המשגרות את הצופה להרחבות נישתיות באינטרנט. יש פה שילוב אינטגרטיבי שגם עליו צריך לתת את הדעת. מה דעתך?

  4. הכל נכון.
    אבל בעוד העתיד נראה שחור לאולפנים העתיד של הקולנוע העצמאי הוא ורוד מתמיד. סרטים "קטנים" שעד היום לא הוקרנו בקולנוע מחוסר רווחיות ימצאו קהל גודל והולך באינטרנט/מחשב/טלוויזיה וישפטו על פי איכות ולא גודל (הפקה).

    אולי בעתיד בתי הקולנוע מצד אחד יגדלו לנפחים מפלצתיים כדי לתת לקהל המדלדל חוויה של "אטרקצייה קולנועית" ומצד שני יקטנו כדי לתת חוויה אישית (אולמות ההקרנה של האוזן השלישית הם דוגמא טובה לחוויה אישית תרבותית) שאמנם תהיה בגודל של קולנוע ביתי אבל עם ערך מוסף של "יציאה" (במקום פופקורן – סושי 🙂

    בתקופה שאמצעי ההקרנה נהיים זולים ונגישים יותר ובכל פיצוציה, באר ופלאפון יש מסך – אז לא ירחק היום בו גם בכל מושב אוטובוס וBOOTH בבית קפה יהיה מסך שתוכל לשבת עם החברים ולהזמין סרט על כוס קפה. חברות הסרטים יוכלו למכור תוכן לעסקים פרטיים ולכסות על מכירות הכרטיסים (מה שהם עושות ממילא עם התוכן לסלולרי ולטלוויזיה האינטרקטיבית).

    וכמו שאמרת כנראה שבסוף התלת מימד יהיה המוצא היחידי של הקולנוע המסחרי (שתמיד היה תלוי בהתפתחויות טכנולוגיות). שמעתי שאפילו ספילברג משקיע בפיתוח טכנולוגיה שמאפשדת 3D ללא שימוש במשקפיים.

  5. תעורר, הוא קם לפני שנתיים וקוראים לו יו-טיוב
    חישוב פשוט (שלא עשיתי 🙂 מראה שמספר הצופים בסירטונים קצרים ברשת עולה בהרבה על הירידה בצופים בקולנועים.
    וזה בלי לכלול הורדה של סרטים רגילים וצפיה בבית.

    ולרגע של רצינות, יש לי בעיה קשה עם סרטים תלת מימדים.
    אני רואה בעין אחת וכל הטכנולוגיות ניראות לי מטושטש. אני מקווה שעוד 10 שנים יהיה לי בכלל מה להגיע לקולנוע, לקנות פופקורן מהאנדרואיד.
    עדיף כבר לטוס למאדים לכמה שעות, אבל למי יש כח לפקקים.

  6. הכוונה היא לסרטים לא לסרטונים.
    יו-טיוב הוא (לפחות בינתיים) לא במה ראויה להצגת עבודות קולנועיות. גם כי איכות התמונה גרועה וגם כי אין מערכת סינון למה שמוצג שם.

  7. אני מאד שמח שדווקא השתולים זכה ולא בבל, גם אני חשבתי בהתחלה שבבל יזכה אבל נמלכתי בדעתי לקראת הטקס. ייתכן שהשתולים הוא לא הסרט הטוב ביותר שסקורסזה ביים אבל כשלעצמו הוא כמה דרגות מעל רוב התוצרת ההוליוודית, וחוץ מזה מי שאוהב סרט כזה או אחר לא צריך לתת להחלטות של אקדמיה כזו או אחרת להכתיב לו את סדר היום.

  8. מצטרף לתודה ולהערכה על התרגום הקולח והמוקפד, חתיכת השקעה. רק תיקון בשם, בתעתיק העברי זה ניל גבלר , ראי 'אימפריה משל עצמם', ספרו של גבלר על יהודי הוליווד, שיצא בעם עובד. המגמה שהוא מדבר עליה מדוברת ומדוסקסת כבר כמה שנים. לתחושתי, החלון ההולך ומצטמצם בין יציאת סרט בקולנוע ליציאתו בדי.וי.די מזכיר תקופות אינפלציה גואה. כמו המטבע, כך הסרט מאבד ערכו במהירות, כי יש לו מעט זמן מדף, מלווה בשיווק צעקני, עושה מכה בקופות של שני סופי שבוע או משהו, ויללה, הסרט הבא. אין להשוות לעבר, שבו סרט יצא במעט עותקים, ונסע לאורכה ולרוחבה של הארץ לאורך שבועות וחודשים, וכך נטמע בתודעת הצופים. אני חושב שהאינטרנט הוא מדיום צעיר מכדי שנאמר שהוא ישנה בגדול את תודעת הקולנוע. גם לא הייתי נופל מהתפעלות מעשרות מיליוני צופים ביוטיוב. לא דומה סרטון של כמה דקות לחוויה העוטפת של שעה וחצי בקולנוע. אבל ברור שדברים משתנים

  9. יו-טיוב הוא לא פתרון כרגע גם משום שהוא פיראטי מדי. מה לעשות שאנשים שמשקיעים מזמנם ומכספם בעשיית סרטים רוצים לקבל תמורה יותר גדולה מאשר תגובה אוהדת בצינוריתך.
    הפתרון שא"ש הציע, אולמות הקרנה קטנים, דווקא נראה לי לא רע. אבל שוב, צריך לזכור שגם כאן צריך למסד את הנושא מבחינת זכויות יוצרים ותמלוגים כדי שיהיה מי שירצה להפיק את הסרטים.
    למעשה האופציה הזו של אולמות הקרנה קטנים הופכת את הסרטים העצמאיים לסוג של עבודת אמנות שמוצגת בגלריה, שזה אמנם נחמד, אבל שוב (וצר לי שאני בתפקיד האיש הכלכלי כאן – אלוהים וההורים שלי יודעים שאין קשר ביני לבין הגיון כלכלי) איפה ההכנסות?

  10. ולדוד גם – תיקנתי.

    ז'נה- כן, כתבתי גם על כך בהזמדנות אחרת (ולא רק אני כמובן)

  11. לאש
    באם אכן בחרת בקריירה קולנועית, אז באמת טעית ובגדול. עצה שלי. מהר וחפש לך חלופה לפני שאתה מאחר אותה. מניסיון שלי. כל מי שמדבר על עשיית קולנוע ב"אפס אמצעים" (אין ולא יכולה להיות חיה כזו) הוא בס"ה סוציומט -אחד שחושב במושגים של "אני ואפסי עוד"- שמלבד פוזה לא מעניינת שהוא מנסה למכור ואחרים לא רוצים לקנות, אין לו בעצם מה לומר וודאי לא "אמירה מסויימת".
    וחוץ מ… אין בתגובה שכתבת ולו משפט אחד שעומד במבחן המציאות או איזה שהוא הגיון.

  12. בשבילי הקריירה היא בקולנוע, הפרנסה היא במחשבים.
    ואם אנשים ששם מסתיים בפליני, ונדרס, פאסבינדר, מאל, רוסוליני, פזוליני, טריפו, דה סיקה (ועוד רבים אחרים) נחשבים בעינך לסוציומטים, אז אני בשמחה רבה אהיה אחד.

  13. סחטיין על הכוונה, המאמץ והרצון.
    הפעם ולשם שינויי אני יוצא נגד כתיבתו המתיימרת של הניל גבלר (מי זה בכלל?) ורק חבל לי שמראש אני יודע שהוא לא ישיב ואני לא אצליח לעצבן למחשבה.
    בגלל שזה מאמר ארוך ויומרני (מתמייר תהיה מילה יותר מדוייקת) אני אתמצת תגובתי לראשי פרקים.

    1. "דעיכת הקולנוע" היא מנטרה שחוקה שאחת לכמה שנים עולה לדיון ובד"כ אין לה שום אחיזה במציאות ואני מוכן להמהר שבעתיד הנראה לעין גם לא תהיה לה.
    2. להטוטי מילים בנוסח: "למרות שנרשמה עלייה מתונה במס' הצופים, הקופות מראות ירידה" – איך בדיוק עובד הפטנט הזה? או: "השפל הנמוך בעשור האחרון" – עשור אחרון ולא בתולדות הקולנוע שזה בעברית אומר עליה לעומת העשור שקדם לעשור האחרון אז איפה הדעיכה?
    3. אחיזת עיניים מספרית באמצעות סקרים שלא מספקים נתונים השוואתיים. סקר זה תמיד דבר נחמד שעושה רושם נורא מדעי אבל מה ערכו של סקר כשהוא נעדר השוואה לשנים קודמות?
    4. האינטרנט הפך כבר מזמן לתשובה אוטומטית בפי כל בעל מכולת שפרנסתו ניפגעה אבל איך שהוא זה לא מונע ממי שמחזיק מעצמו מלומד לחשוב שהוא מביא אותה בנימוק מקורי.
    5. עדיין רוב העולם ואשתו לא מסתובבים ברשת ומידת השפעתה היא פחותה בהרבה מפכי שמייחסים לה. סטיה לשם הדוגמא. גם בבלוג הזה לדבורית יש הרבה הרבה יותר קוראים ב"רייטינג" מכאלה שקוראים אותה בבלוג הזה וזה לא הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין.
    6. שפיטת האינטרנט והסקנת מסקנות ביחס אליו מתוך הפריזמה הצרה של קולנוע היא מגוחכת שלא לומר מטופשת.
    7. המישוואה אינטרנט/קולנוע מוטעית מעיקרה ודומה להשוואה השגויה שהיתה קיימת אצל "נביאי דעיכת הקולנוע" בזמן פריצת הטלוויזיה – זוהי משוואה בין עכבר (קולנוע) לפיל (אינטרנט טלוויזיה).
    8. הקולנוע מעולם לא ניזקק ל"החייאה" לאחר פריצת הטלוויזיה וזה בגלל שהטלוויזיה (וגם האינטרנט) הם הרבה הרבה יותר גדולים מהקולנוע ובתור שכאלה אין להם שום עניין ספציפי ל"הרוג" את הקולנוע וכמו שהקולנוע המשיך לחיות בגלל שהטלוויזיה לא מצאה עניין "להרוג" אותו כך גם לא האינטרט הוא זה ש"יהרוג" את הקולנוע.

    כאן נימאס לי מלהמשיך ולהצביע על שאר השטויות שבמאמר המשונה הזה ואומר, מבלי לנמק (למרות שיש הרבה נימוקים): שקולנוע כתעשיה לא הולך למות. לא מחר ולא בעוד הרבה שנים וכל הדואגים למינהם יכולים להירגע.

    אבל הדאגה שלי היא לא לתעשייה אלא ליצירה ולא רק לזו הקולנועית אלא לכל יצירה אומנותית שניתן להמיר ולמנפל אותה באמצעים דיגיטליים (כמו כתיבה). במקום שלא מאפשר לאמן לסגור את יצירתו והיא נותרת פתוחה לכל םולש לפשפש בקרביה ולעשות בהם ככל העולה ברוחו, יש מקום לדאגה גדולה.
    מניח מראש שלא יהיו הרבה שיבינו את המשפט האחרון אבל מילא.

  14. לאש

    לא בקולנוע ולא במחשבים ולא ממש מכיר לעומק את החברה האלה שאתה מזכיר אבל אתה יודע בוודאות שהם דגלו ב"אפס תקציב"? 🙂

  15. לדעתי "השתולים" היה הסרט הטוב ביותר מבין המועמדים, ואחד הסרטים הטובים ביותר של 2006.

  16. וגם זה ראוי לקריאה ומחשבה:

    הצלם (הנפלא) ואדים יוסוב מספר ב"הארץ" לגיתית גינת על עבודתו עם הבמאי (הנפלא! הגאון!) אנדריי טרקובסקי כמה ציטוטים מהראיון הזה :

    1
    "יש קולנוע שמעורר בנו התפעלות ויש קולנוע רע"

    (איזו הגדרה מצויינת, לא?)

    2
    "היו בו (באנדריי טרקובסקי) איכויות שמתלוות לגברים שלא התמזל מזלם להיות גבוהים"

    (וזה מזכיר לי שגם צ'רלי צ'פלין, סקורסזה ו-וודי אלן נמוכים)

    3
    "בברית המועצות המדינה היתה המפיק, שהיה מפיק נדיב וחושב. הודות למדינה ולתמיכתה, במאי צעיר וכישרוני כמו טרקובסקי יכול היה לצלם בגיל צעיר מאוד את כל הסרטים הטובים ביותר שלו…"

    (מעורר מחשבה על ההבדלים שבין הפקות הדרמה של ערוץ 1, לבין הזבל בשרשרת שמייצרים כיום הערוצים המסחריים)

    4
    "אני עצמי לא חושב על האמנות, אני חי אותה. אני חושב על הפריים, על האור. אני נוסע בחשמלית במוסקווה ומסתכל על פניהם של הנוסעים. שלג יורד על מוסקווה והשמש מאירה. השלג עדיין לא נמס, קרני השמש מוחזרות ממנו ומאירות על חלונות החשמלית, והנוסעים מוארים באור הכתום הזה שבא מלמטה. זה סוג של פלא, כי פתאום הכל משתנה: פתאום אני רואה את הנוסעים באור חדש. אני נדהם לגלות שלכולם עיניים כחולות. זו הפעם הראשונה שאני רואה עיניים כחולות רבות כל כך. זאת הנשמה שלי. במקצוע שלי אני לא פילוסוף. אני צלם".

    (כל מלה מיותרת)…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s