העיתונאי הכי גרוע בארץ

סיפור בדיוני על אדם שלא היה ולא נברא, ורק משל הוא, רוח רפאים אינטרנטית

 

העיתונאי הכי גרוע בארץ לא יודע לכתוב. ולמה זה כל כך נורא, הרי הרבה עיתונאים לא יודעים לכתוב? נכון, אבל אז יש להם יכולות אחרות: הם יודעים לתחקר, לפרשן, להביא חומרים, לערוך, להעלות נושאים, רעיונות, יש להם מבט ייחודי על המציאות, משהו. אבל לעיתונאי הכי גרוע בארץ אין אף אחד מהכישורים האלו, הוא פשוט משוכנע, ובטעות, שהוא אשף המילים. טוב, אי אפשר להאשים רק אותו בזה, הרי כבר עשרות שנים מפמפמים לו כמה הוא מוכשר, כמה הוא מספר אחת, איזה גאון הוא ואיזה נכס ציבורי.

זהו שלא. הוא לא, הוא כבר לא. יש שיגידו שאף פעם לא היה, שממילא כל מה שהצליח לנפק אלו משחקי מילים ופעלולים לשוניים רדודים ואומללים וריקים ממשמעות אמיתית שנחשבו בטעות "כתיבה" או "עיתונות". ויש גם את האחרים, שאומרים, תוך צקצוק עצוב, מה קרה לו? לאן נעלם הכישרון, מה, זה כל מה שהוא יודע לעשות? כן, זה כל מה שהוא יודע לעשות, לזרזף ביטויים מעוקמים וחסרי שחר בעברית, לזרוק תובנות משומשות בעשר אגורות שאלפים לפניו השמיעו אלף פעם, ובעיקר להיות מריר ומתוסכל.

ובצדק, אני לא אומרת שלא. כי העיתונאי הכי גרוע בארץ מדשדש כבר המון שנים. הוא לא יתקדם לשומקום, פשוט כי ערך הסחורה הדהויה שלו פוחת והולך, והכישורים שלו הרי מוגבלים מאוד. מאוד.

מה אכפת לך ממנו, ישאלו אנשים, מה לך ולו? או. פה אנחנו מגיעים לעיקר. העיתונאי הכי גרוע בארץ שונא אינטרנט, שונא בלוגים ושונא טוקבקים (בעיקר הוא שונא את עצמו, אבל זה עניין לדיון אחר). הוא חושב שאסור לכתוב טוקבקים אנונימיים, כי מי שעושה את זה הוא פחדן. הכל בתיאוריה, כי העיתונאי הכי גרוע בארץ הוא איש של תיאוריות שהפער ביניהן לבין מעשיו בפועל גדול במיוחד. למעשה הוא חיית אינטרנט רעבה ופצועה והוא משוטט בה הלוך ושוב בעיניים פעורות, מחפש איזה בדל אמירה עליו, רבע אזכור או טוקבק. אין הרבה כאלו, אבל אם הוא כבר מוצא, הוא יוצא למלחמה בשיניים חשופות.

העיתונאי הכי גרוע בארץ כותב טוקבקים בעילום שם. בלחיות את חייה הוא מכנה את עצמו "קפה ג'ו”, ובבלוג האחר שלי היו לו שמות לא פחות אקזוטיים. מה הוא רוצה ממני, על מה ולמה? לא ברור. אני משתדלת מאוד לא לכתוב עליו ולא להזכיר את שמו שלא לצורך, ועושה מאמצים הירואיים להתעלם מכל הפרובוקציות שלו. אבל  זה לא עוזר לי, והעיתונאי הכי גרוע בארץ, ששונא כל מילה שאני כותבת אבל קורא כל אחת ואחת מהן מתעקש, בחסות האנונימיות שהוא יוצא נגדה, לבצע בי רצח אופי באופן שוטף: להביע את דעתו על חיי, על הכתיבה שלי, להציע לי לפרוש מהמקצוע, ולנתח כל מילה שלי תוך שהוא מסביר כמה אני גרועה. ולכן הגיע הזמן לומר לו כל מה שאני חושבת עליו.

העיתונאי הכי גרוע בארץ מרגיש שהחיים חולפים מולו תוך שהם דוקרים אותו באצבע משולשת. הוא היה רוצה נורא לשחק את המשחק הבורגני, לנפנף במפתחות של איזה ארבעה גלגלים ב-400 אלף שקל, לארח בדירת פאר במגדלי משהו, ללגום שמפנייה יקרה בכל ערב, לנסוע לחו"ל שלוש פעמים בחודש, לעטוף את אשתו בתכשיטי יוקרה רק כדי להראות שהוא יכול, ובכלל, להתחתן עם דוגמנית. אבל מה לעשות, אף אחת משאיפותיו הבורגניות, העלובות, הקלישאיות והריקניות לא יצאה לפועל. קורה.

וכך הפכתי אני, ההפך הגמור ממנו, לשק החבטות האינטרנטי שלו. בכל פעם שתוקפת אותו מרה שחורה, בכל רגע שבו האיזון הכימי במוחו מופר הוא מגיח ותוקף. פעם חשבתי שלטובת חופש הביטוי שווה לי להשאיר את הטוקבקים שלו. עד הבוקר שכנעו אותי מספיק אנשים שאם לא אגיב הוא ייעלם מחיי, הוא יירגע, הוא יניח לי לנפשי, הוא יחזור לעסוק בענייניו הקלושים והעלובים. מתברר שלא. מתברר שהשתיקה שלי מוציאה אותו מדעתו. 

אם כך, ננסה את הדרך השנייה. טוב שיש אינטרנט, טוב שיש לי בלוג, וטוב שאני יכולה לספר את הסיפור על העיתונאי הכי גרוע בארץ, פנטום האינטרנט המרושע, חסר הבינה והכישרון, שהדבר היחיד שהוא יודע זה להקליד בצורה עיוורת, תרתי.

עוד לא

כבר קיבלתי רמזים עבים: את מתכוונת לכתוב את הפוסט הבא לכבוד יומולדת שנתיים לבלוג?

בקצב הנוכחי, יש סיכוי שזה מה שיקרה. מאז חגיגות היומולדת נקלעתי לבלוק-בלוג. פה, אני מתכוונת.
אולי זה בגלל שהחיים שלי בהחלט בבלוק, אולי בגלל שהחצי-חופשה שלי בוזבזה לחלוטין בלי שאבצע אפילו חלקיק מזערי מהתוכניות, הפנטזיות והרצונות שלי.

לא משנה מה הסיבה, התוצאה היא שממה וציחיון, היעדר מילים והרהורים נוקבים: אולי באמת להכריז על הפסקת אש? אולי לחדול מהמאמץ ההירואי לתחזק שני בלוגים? אולי להכיר בכך שאף פעם לא תיישר דבורית קו עם ולווט? ואולי לקחת עוד קצת פסק זמן ולא להצליף בעצמי בשוט?
לא יודעת מה לעשות.

יומולדת

היום מלאה שנה ל"לחיות את חייה" ברשימות

פתחתי את הבלוג רק בגלל קנאה צרופה בולווט, כשהייתה (או כשהיה) עדיין באכסנייה הראשונה שלו, בישרא בלוג. זה היה בערך בשעת שיא הטירוף והבלגאן סביב הבלוג, והתהיות מי כותב אותו היו חלק מסדר היום בפינות הקפה (סליחה, המטבחונים המעופשים והמג'וקקים) במערכות העיתונים.

אני, דבורית, לא יכולתי לשאת יותר את העובדה שאיש לא משער שאני היא ולווט (האמת, לא מדויק, בהחלט היו ניחושים, אבל הם נבלעו בהמולה הכללית) – יחד, כמובן, עם החשש הנורא שזהותי תחשף. סתירה פנימית גלויה? ברור. כמו שכבר אמרתי, הסיוט הכי גדול בחיי היה שתהיה לי אחות תאומה, והנה בראתי לי אחת כזאת במו ידיי.

פתיחת הבלוג הייתה למעשה קריאת תיגר ויכלה לקרב את קצי במחתרת. לכאורה אפשר היה להשוות את הכתוב אחד לאחד בשני הבלוגים ולהצביע על חפיפה בין שתי הכותבות. אבל גם זה לא קרה, ואחרי פתיחת הבלוג המשכתי את הכתיבה המחתרתית עוד חודשיים וחצי.

אני מודה, כתיבת הבלוג הזה, שהיה הבלוג האישי (יחסית) עזרה לי לנקז את מורסת הקנאה בולווט, לפחות במידה מסוימת, ואלמלא הייתי כותבת אותו הייתי נשברת הרבה לפני סוף יוני 2006. ואם עוד לא ברור על מה ולמה הקנאה – על שכמעט שני עשורים שלי בעיתונות לא הניבו ולו קמצוץ מתשומת הלב לו זכתה ולווט.

לחיות את חייה הוא שעטנז של ביקורות קולנוע, טרוניות על העולם, גיחות קצרות וממוקדות לחשיפה אישית ואיזשהו ניסיון לתאר את היומיום בעבודה שלי כמבקרת. אני מודה, אין לו קו מנחה מדויק, הוא לא ממוקד, ואני לא יכולה לעדכן אותו כל יום כמו את ולווט (כולה 147 פוסטים כתבתי פה). מכאן שגם קוראים אותו הרבה פחות מאלו שקוראים אותה. כלומר אותי. לפעמים עובר שבוע (וכבר קרה שיותר) בלי שכתבתי פה מילה, אבל המדד מבחינתי הוא שלא הייתי יכולה בלעדיו. כלומר בלעדיה, והוא עוזר לי לחיות ולכתוב את חייה. כלומר את חיי.

 

ועוד קצת אגו טריפ לרגל היומולדת:
בסוף הפוסט יש לינקים לראיון איתי מהחודש שעבר.

דור שני בקושי

קיבלתי את המטען הנפשי של ילדי הניצולים מבלי שמשפחתי (תודה לאל) תהיה במחנות

"היי, את הולכת להתעשר!"
כתב לי יאיר במסנג'ר ביום שישי האחרון. ברצינות? שאלתי, מה אתה אומר? איך?
"את עוד תסעי במרצדס, אני אומר לך", נשבע.
אבל אני סקפטית, לא מאמינה בהתעשרויות כאלו ואחרות, ורציתי לדעת איך זה יקרה.

מתברר שקרן מלי ויוסף פישר ז"ל (ההורים של רונאל, אמנון, דוד וגדעון) "במגעים מתקדמים עם גורמים בכירים בממשל הגרמני לקבל מימון לטיפולים נפשיים לבני הדור השני לשואה הזקוקים לכך… עו"ד גדעון פישר הקים במשרדו את מחלקת 'דיני שואה' המטפלת בתביעות" (ראובן וייס, ידיעות, 13 באפריל). נו, ידעתי שלא תהיה לי מרצדס, מקסימום עוד פסיכולוג (מי רוצה בכלל? הרי נגמלתי) או מענק לתיעוד והנצחה (סרט דוקומנטרי? יכול להיות מעניין).

פישר גיבש טיוטת תביעה עם עו"דים מארה"ב וגרמניה האומרת "הקשר המעוות שהתפתח בין בני הדור השני והוריהם עיכב ללא ספק את התפתחותם העצמאית ואף גרם להם בדיעבד לרגרסיות משמעותיות ביותר ביחסיהם עם הזולת וכן לנזקים נפשיים ופסיכולוגיים חמורים".

בידיעה מובא גם ציטוט ממאמר של הפסיכולוגית רוני נווה-פרישוף (הציטוט לא מהמאמר הזה), העובדת בעמותת עמך (כ-4 אחוזים מתוך 350 אלף בני הדור השני זקוקים לטיפול, כלומר כ-14 אלף): "בני הדור השני גדלו במשפחות שבהן שלטה אווירה של היעדר הנאה בולט בתחומי חיים רבים. ילדים שהוריהם לא נהנו מלוא הנאה מגידולם יתקשו אף הם ליהנות מעצמם ומהחיים". 
כבוגרת עמך מצטיינת (אמממ, טוב, לא ממש, הייתי אומרת שלהפך, אני משבשת את הסטטיסטיקות) – הזדרזתי להתקשר לקרן (077-200-9798), נתתי את פרטיי ואני מחכה שיחזרו אליי.

אבל מה המלכוד? או, למה אני משוכנעת שדרכי אל העושר, ויותר נכון אל האושר לא סלולה? כי הוריי, שהיו ילדים קטנים בזמן השואה, לא היו במחנות. אימי הייתה במנזר ואבי נמלט עם משפחתו ליערות ברוסיה. זאת אומרת שאני דור שני לייט (בתיאוריה. הלכה למעשה, נו, לא נדבר על זה) או דור שני פארש, תלוי מי מגדיר.

משפחתי כשלעצמה לא קיבלה שילומים מגרמניה. זאת אומרת שזכיתי בכל המטען הנפשי כולו, עם טובות הנאה סמליות (הזכות לטיפול בעמך). לא נראה לי שמשהו ישתנה עכשיו, אבל באמת מעניין יהיה לשמוע מה הקריטריונים שנקבעו בקרן ואם הגרמנים יקבלו אותם.

 

עדכון, 20 באפריל: בתום חמישה ימים מזמן השארת ההודעה, לא התקשרו אלי מהעמותה או מ"מחלקת דיני שואה".
עדכון, 2 במאי: אין קול ואין עונה.

עדכון, 14 במאי: לאור הפניות הרבות הוקם אתר לקרן, והמעוניינים יכולים להציכ את הבקשה לתביעה דרכה.

מה?

 

לא הבנתי את אינלנד אמפייר. כלומר ייתכן בהחלט שמדובר בסרט גאוני, חתרני ועוצר נשימה, סוריאליסטי ומפעים. אולי אתם תבינו אותו, אני לא

הרמתי ידיים. שלוש שעות של צפייה, ואין לי מושג מה דיוויד לינץ' רוצה להגיד. לא, אני לא יודעת כמה כוכבים לתת, לא אפס, וגם לא חמישה. השלושעות האלו לא עומדות בשום קריטריון מדיד מבחינתי. פשוט אין לי מה לומר על הסרט החדש שלו שזוכה להערכת המבקרים האמריקאים. שלוש שעות ישבתי וקימטתי את מצחי היפה, חראם על הקמט שבין העיניים, כדי לרדת לסוף דעתו של הגאון הסהרורי הזה. בסדר, אני מוכנה להשלים עם כך שהוא גאון בלתי מובן. בלתי מובן לי.

אנסה לספר מה קורה שם, לפחות בתחילת הסרט. לורה דרן – פה צריך היה להגיד מקסימה, בתפקיד חייה, מרגשת, מה שתרצו, שכבר אמרה בינתיים בראיון בידיעות שלא כל כך הבינה את התפקיד שלה – היא שחקנית שעומדת בפני תפקיד מסובך, כשמולה משחק ג'סטין טרו. הוא צריך להיות שובר לבבות ודרן כנראה לא תוכל לעמוד בפניו. ואז הם עושים חזרות באולפן שומם, שהזכיר לי דווקא את הבמה של לארס פון טרייר בדוגוויל ושות'. משהו קורה גם מאחורי הקלעים. דרן מצדה נכנסת הכי עמוק שרק אפשר לתפקיד. כלומר היא חיה אותו עד הסוף. החיים שלה מתערבבים עם אלו של הדמות אותה היא מגלמת, והפרטנר שלה חודר ללבה, כמו שצפתה אותה מגישה שטנית בתוכנית הטלוויזיה המזעזעת בה הם התארחו. עד כאן הבנתי מה קורה, אבל מפה והלאה לינץ' איבד אותי.

בהמשך נוספת עוד רשימה ארוכה של דמויות שהקשר שלהן לעלילה לא ברור לי בשום צורה. אחד האלמנטים המרכזיים הם משפחת ארנבות היושבת בסלון, כלומר שחקנים בתחפושות ארנבת, כולל מסכת ארנבת על הפרצוף. הם ממלמלים משפטים סתמיים, כשברקע צחוקי סיטקום מוקלטים שלא קשורים כלל לנעשה על המסך. אני מבינה שזה חלק מארנבות אותו ביים לינץ' לפני כמה שנים, ולא הייתה לי הזכות לצפות בו.  בארנבות הנוכחיות צופה אחת הדמויות כשהיא בוכיה. למה? לא יודעת.

הייתי יכולה, אם רק הייתי רוצה, לפרוש תלים של פרשנויות על הקשר בין המשחק לחיים, על הקולנוע, התיאטרון, המשחק, חיינו הבורגנים כארנבים בסלון או במבוך, הקיום שלנו בתודעת האחר, הבמאי כאלוהות, הבמאי כשטן, האהבה כמין תבנית שאפשר לייצר לה את התנאים כדי שתיווצר (נניח שני שחקנים אטרקטיביים על סט צילומים), ועוד שלל תובנות בחצי שקל או בלירה או בפרוטה. אבל מצטערת, אני מרימה ידיים מראש. לא הצלחתי להיכנס למסע הסוריאליסטי והסהרורי של לינץ', לא מבינה מה הוא רוצה להגיד לי ולמה.

אני מניחה, בגלל רוחב היריעה, שלוש שעות תמימות, שזו אחת היצירות היותר חשובות שלו. קראתי גם את דבריו על הסרט שהכל ברור לגמרי, הגיוני ופשוט, ושאין פה שום תעלול, שום זרם תודעה, שום דבר הזוי ופנטסטי. בסדר, מקובל עלי, מה שתגיד, רק אני, מר לינץ' ופרשניו היקרים, יצאתי מהמשחק. לא מבינה את הכללים והחוקים, ואין לי שום דרך לנתח את אינלנד אמפייר מבלי לצאת אידיוטית מושלמת, לפחות בעיני. זה הקו האדום שאני מותחת ביני לבין לינץ'. כבר במלהולנד דרייב הבנתי שאני לא מבינה, אבל שם עוד התאמצתי למצוא משהו, קצה חוט. ובאמת, עכשיו נראה לי מלהולנד כשיא הפשטות לעומת אמפייר. אבל די, יש גבול. לא הבנתי את אינלנד אמפייר ואין לי אף מילה לומר עליו. אפילו לא אחת.

נהנית? את עוד תשלמי

אני מאמינה בחוק הכלים השלובים של הקוסמוס ובאיזונים נחרצים בין טוב לרע: אם שלשום נהניתי עד מאוד מהבילוי על הכורסה בסינמה סיטי, הרי שהעונש על כך הגיע מהר משחשבתי, ממש יום למחרת, בהקרנת טיידלנד של טרי גיליאם.

ההקרנה נקבעה לשתיים בצהריים בקולנוע פאר, הירוד שבבתי הקולנוע התל אביבים. בגלל כשל הפקתי היה האולם המיועד להקרנה (מתוך חמישה אולמות) תפוס. וכך בילינו חצי שעה בעמידה בלובי המפואר של הקולנוע (אחרי כ-25 דקות גם קיבלנו שתייה), חלקנו רוקעים ברגליים בייאוש. טוב, אולי רק אני רקעתי. איך מגיעים למצב אידיוטי כזה אין לי מושג, ועוד בזמן ששאר האולמות עומדים ריקים לחלוטין.

בשתיים וחצי נכנסנו לאולם אלטרנטיבי וב-17 דקות לשלוש התחילה ההקרנה, כלומר באיחור של 43 דקות. 59 דקות אחר כך נגמר הגלגל. ואופס, שלוש דקות להחלפת גלגל חדש.
בארבע ורבע נאלצתי לעזוב בגלל התחייבויות קודמות. ככה זה מבקרי קולנוע, כל היום רואים סרטים, אז בזבזו להם 46 דקות מהיום, מה זה משנה?

כנראה שאת חצי השעה האחרונה של טיידלנד לא אראה בקרוב (כן, הסרט כבר באוזן השלישית). ואל דאגה, גם לא אכתוב עליו ביקורת.

על הכורסיטי

 

מצאתי את אולם הקולנוע האולטימטיבי. 
למרבה הצער הוא לא ממש נגיש ביומיום

הייתי חושבת שאני מכירה את כל נבכי סינמה סיטי כאת כורסתי הביתית האהובה. הייתי משוכנעת שאני מסוגלת ללכת שם במבוך לכל כיוון בעיניים עצומות בלי להתבלבל בין האולמות. הייתי אומרת שאני יכולה לדעת על פי איכות הסאונד באיזה אולם אני נמצאת. בקיצור, הייתי אומרת שאני בת בית בסינמה סיטי ושאי אפשר להפתיע אותי.

איך זה? חלק גדול מההקרנות לעיתונאים נערכות שם, ואם זה לא מספיק, עד לפני שנה וחצי בערך הייתי מבלה בסינמה סיטי חלק גדול מימי שישי שלי. למה? מאחר שבמהלך כל השבוע הייתי עסוקה במשרת העריכה שלי לא הייתי מצליחה להגיע לכל ההקרנות המוקדמות, ולכן הייתי עושה לעצמי השלמות בסופי שבוע של כל הסרטים שעלו יום קודם ופספסתי. זה היה נורא נוח מאחר שרוב הסרטים מוקרנים במתחם. נניח, הייתי יכולה להגיע לסינמה סיטי לשלושה-ארבעה סרטים ברציפות. מחרפן? לא אכחיש.

ולכן כל כך עצומה הייתה הפתעתי כשהגעתי היום להקרנה מיוחדת לקראת פסטיבל הקולנוע שייפתח באילת במאי, והובלתי, יחד עם קומץ העיתונאים שהגיעו, לראשונה בחיי, לאולם ההקרנות ל-VIP. אחחחח, מי היה מאמין שיש מי שזוכים לשבת שם על בסיס יומיומי (מי באמת?).

אולם ה-VIP משובץ בכורסאות. מתכווננות. כמו כורסאות במחלקת עסקים במטוס. לא שטסתי אי פעם במחלקת עסקים, אבל ראיתי כאלו בסרטים, ויש לי חברים, יו נואו. כורסאות העור האלו רחבות במיוחד, ושני אנשים כמוני יכולים לשבת בכל אחת מהן בניחותא. אבל חוץ מנוחותן שלא נתקלתי שכמותה בעולם הכורסאות, העיקר הוא הכוונון. יש להן מין הדום לרגליים שהופך כל כורסה לשזלונגית, וגם את המשענת אפשר להזיז לאחור. אין לתאר איזה תענוג היה זה לצפות בסרט. מין שלווה ורוגע, וכיף הרבה יותר גדול מאשר בבית.

איש לא זז באולם, איש לא קם לשירותים אפילו פעם אחת. כל אחד מהנוכחים צנוף היה בכורסתו, שקוע בה עמוקות כברחם חומלת במיוחד. איזה כיף. איך אוכל לחזור עכשיו למושבי הקולנוע הסטנדרטיים? איך יהיה לי מקום ואיפה אשים את הרגליים? על הרצפה? אוי ואבוי.

רואים את הסוף

"על החיים ועל המוות" מזכירה את מה שכולם רוצים לשכוח. לא כולם? אוקיי, אז לפחות אני

כל מיני טלפונים עצבניים הגיעו אלי: נווו, עבר כבר שבוע, יותר משבוע, מה קורה איתך? למה את לא כותבת? די, כמה זמן אפשר להיתקע עם הפוסט על סדר פסח? עוד מעט כבר שבועות!

אז כן, אני מודה, יש שבועות שלחיות את חייה נדחק לסוף רשימת מיליון החובות שלי, אבל הנה עכשיו אני במעין חופשה של שבועיים משני עיתונים, כך שאולי אוכל לכתוב פה קצת יותר. לפחות בינתיים, מאחר שעדיין לא נקבע אופיה של החופשה, שהרי מה אני רוצה בסך הכל? לכתוב פחות. כלומר לעבוד פחות. ועד שאקבע מה אני רוצה לעשות בחופשה היא בטח תחלוף, כך שלא אצטרך להמשיך ולהתלבט.

את החופשה, שהתחילה לכאורה אתמול, חנכתי היום עם שני הפרקים הראשונים של על החיים ועל המוות, הסדרה של אייל דורון המשודרת בערוץ 10 בימי חמישי.

עם דורון ואנשיו היה לי קשר בתחילת 2006, כשעבדו על סדרה על אושר (מראיון עם מיקי רוזנטל בהעיר, 13 באפריל, הבנתי שהסדרה עדיין בעבודה). ומה לי ולאושר, תשאלו ובצדק? הרעיון היה להסביר שגם אם אשה מחליטה לא ללדת, היא יכולה להיות מאושרת (כן, בתחילת 2006 זה היה לכאורה חידוש, אף שכבר אז, כך סיפרתי לשלל התחקירנים איתם דיברתי, זה כבר היה אחרי כאלף פעמים שדשתי בעניין ברחבי התקשורת).

אחרי לא מעט פגישות ושיחות טלפון נגוזו אנשי ההפקה מחיי בלי הסבר. לא חשוב, במהלך השנה האחרונה התרגלתי לדיונים עם לא מעט אנשים שלא הוליכו לשומקום והתפיידו בלי לומר מילה.

זה לא מנע ממני כמובן לצפות בסדרה, שסקרנה אותי מאוד. הרי זאת הפעם הראשונה שעושים פה דבר שכזה, וכמי שדשה בנושא באובססיביות בינה לבין עצמה, מצאתי את עצמי ערוכה ומוכנה לראות איך אחרים מתמודדים איתו. אני חושבת שסדרה כזו לא הייתה נוצרת פה אלמלא עמוק באדמה הכשירה את הקרקע, ואני מקווה שאיש לא יכחיש, גם לא יוצרי הסדרה, שמוזיקת הפתיחה מזכירה את זו של עמוק, או לפחות שאבה השראה ממנה.

יש משהו מרגיע בלדבר על המוות, או לראות סרט/סדרה עליו. אף שזה נושא לא פתיר רגשית, ומבחינתי עד יומי האחרון אהיה מוכת תדהמה, שבויה בנרקסיזם ותוהה איך ייתכן שאני, אני, כלומר אני, לא אהיה פה יותר? איפה הצדק, לעזאזל? לכן אהבתי את הפרק הראשון בו שי אביבי מטייל לבית הקברות, מרחרח בחדרים של חבר'ה קדישא, הולך לבדוק את אופציית השריפה שמציעה עלי שלכת, הולך לשאמאן אינדיאני בשם תומר, שיעביר אותו חוויית מוות קלה בקבורה זמנית ומנסה להביע את עצמו בסדנת הכנה למוות – הנושא הכי מודחק ומוכחש בחברה המערבית.

עם הפרק השני, של נתן זהבי, היו לי יותר בעיות. החלק המצוין היחיד בפרק הזה היה הביקור שלו אצל הוריו בני המאה פלוס בבית אבות בפתח תקוה (הפרק מסתיים במות אביו ובכיתוב על המצבה שלו: "מענטש" – כלומר ביידיש הכוונה לבנאדם במלוא מובן המילה). שאר האירועים בפרק – האדם שרוצה להנציח את אביו בשם רחוב, האישה שביכתה את הכלבה האהובה שלה או זו שטווה כיסוי מיטה משערות כלבה המת – היו יותר מדי ביזאריים ואנקדוטיאליים.

להבדיל מסדרות אחרות בהן אפשר לחרוץ דעה אחרי פרק/שניים, נראה לי שפה אפשר יהיה להחליט אם הסדרה עמדה במטלות שלה רק בסופה. והיא תוכתר כהצלחה מבחינתי אם היא תהיה מעין סדנת הכנה למוות, אם בסופה אגיע לאיזושהי שלווה והבנה חדשה של, נו, אתם יודעים מה.

 

עודכן: 15 באפריל.

 

לילסדה בסוכה הלבנה

בלילסדה, החלטנו א' ואני, נצא לרחובות תל אביב ונחפש משהו לאכול. כלומר מסעדה פתוחה. בצהריי היום התברר שאפילו הבראסרי סוגר את שעריו לפנות ערב וייפתח רק בחצות, וכך, כנראה, רוב המקומות בעיר. אבל אנחנו הו-כה אמיצים שלא הכנו תוכנית גיבוי ויצאנו אל השטח.

נקודת המוצא: 19:30, פרישמן-דיזנגוף, שם קשרתי את אופניי העלבלבים (ואופניים במערכה הראשונה, וגו'). סמוך לפינה – קפה אספרסו פתוח, וחמצים לרוב פזורים על דלפקיו. א' כמעט התפתה, אבל אני עמדתי על שלי: לא, יוצאים למסע, הרי אמרת שלא היית היום במכון, נכון? המשכנו לאורך הרחוב השומם, א' מתנשף ומבקש ממני להאט. ממש. תחלום. פה ושם ביקש פועל זר סיגריה או אש, ואישה צהובת שיער פשפשה בפחי האשפה הגדושים. עד ארלוזורוב לא נמצאה מסעדה פתוחה אחת. ליד פרג' פנינו שמאלה, והמרנו את דיזנגוף בבן יהודה. שם ב-טוח תהיה לפחות מסעדה אחת פתוחה. זהו שלא. מסעדה לא, מכבסה כן. אם מישהו צריך עכשיו.

הגענו עד הנמל, ושם, ממש בפתחו התברר שהסוכה הלבנה פתוחה. אבל כיאה לסיור לוקיישן אמיתי, גררתי את א' לכל אורכו של הנמל, בואכה הדק המפואר, עד שהתברר שבאמת, אין שום מקום נוסף פתוח. בסוכה הלבנה קיבלו את פנינו בשמחה יחסית, ואף שלא הזמנו מקום הושיבו אותנו איפשהו, בפינה מרוחקת. ניסינו לתהות על קנקן הנוכחים: חשבתי שרובם ככולם תיירים מסכנים שנקלעו לערב הכי מבאס בישראל (חוץ מיום כיפור), אבל לא, התברר שכולם, זוגות, משפחות שלישיות, רביעיות, דיברו עברית וסתם סעדו את ליבם. יש! נמצאה מחתרת הסדר האמיתית!

התיישבנו. סלטים, פיתות וכיו"ב. בתפריט לובסטרים ושאר שרצים (לא, לא אנחנו). היינו מאושרים. אחחח, ניצחנו את השיטה. גם מסעדה, גם פיתות עם זעתר, זהו הכל מעולה. בחלוף כחצי שעה של אושר בחסות חרמון אדום מלמל א', שנאבק בהררי סלט ירקות: יש פה ארבעה סדרים. מה? לא הבנתי. 'סתכלי אחורה, רשף.

הסתכלתי. ופתאום ראיתי ארבעה שולחנות ענק של מסובין וגם יושבים, עם חולצות לבנות וכיפות ענק צחורות על ראשי הגברים. כן, מתברר שארבע משפחות באו לעשות את הסדר במסעדת שרצים תל אביבית. כאילו, רבותי, מה הסיפור? אתם לא שמים לב לטיפשות שבדבר? חמץ, פיתות, לובסטרים? לי הסדר? מה משובש בתמונה?

החשש הגדול שלי היה שיפצחו בקריאת ההגדה. הרי מזה נמלטנו, לא? לא יכול להיות, נכון? טעות טעות טעות. תוך כמה דקות פצחו שם כולם בהפרשים של דקה, כמו סירנה או אזעקה שעולה ויורדת שלו באותו זמן בכל מקום, בשירת מה נשתנה. זהו, התחלתי בספירה לאחור אחרי שהופרעה שיחתנו הצוהלת על ברפאלי המתבוללת ורוזי אודונל ההוללת בשירת עם ישראל שהגיע בערב פסח לסוכה.

ניסיתי להתעלם, בכ"ז יין כבר נמסך בעורקיי, אבל לא. אחרי עוד עשר דקות, כשהשירה וההגדה לא גוועו ביקשנו חשבון, ארזנו את שאריות הסלט ונמלטנו משם לאוויר הצח של הנמל. הפלגנו לכיוון דיזנגוף כדי לשנות מסלול ולראות אם החמצנו איזו מסעדת פאר בדרך. כן, הסינית האדומה הייתה פתוחה. אבל בטוח גם שם יש כמה משפחות שתקועות באייטיז, קוראות את ההגדה וטובלות אגרולים בחרוסת. אין, אין כמו מסורת.

בהליכה מהירה חזרנו לנ.צ, פרישמן דיזנגוף, בחור עם מבטא זר (לא יודעת מאיפה) רכוב על אופניים מדוגמים שאל אם אנחנו רוצים לקנות אותם ב-50 שקלים. אה, לא תודה. לאכול חמץ זה כן. לקנות רכוש גנוב – ממש לא.

והנה הפרשנות של א'.

ועדיין, איפה אתם בסדר?

 

את הפוסט הזה, אז איפה אתם בסדר העליתי פה לפני שנה, בראשית ימי הבלוג.
שנתיים קודם לכן הוא התפרסם כעמוד דעה בגליון החג של רייטינג ועורר תגובות קיצוניות. לא יודעת אם הייתי כותבת אותו השנה. סתם תש כוחי ממלחמות ומהצהרות. לא שדעתי השתנתה חלילה, הריני מחרימת סדרים ידועה עד היום אבל די, כמה אפשר לדבר על זה. חוצמזה נדמה לי שיותר ויותר אנשים לוקחים לעצמם את החירות להחליט איפה הם בסדר בלי להיכנע לתכתיבים משפחתיים או אחרים (יש אחרים?).
אז לכל מי שיהיו שם וגם לאלו שלו, אביב פורח ומבדח.