רואים את הסוף

"על החיים ועל המוות" מזכירה את מה שכולם רוצים לשכוח. לא כולם? אוקיי, אז לפחות אני

כל מיני טלפונים עצבניים הגיעו אלי: נווו, עבר כבר שבוע, יותר משבוע, מה קורה איתך? למה את לא כותבת? די, כמה זמן אפשר להיתקע עם הפוסט על סדר פסח? עוד מעט כבר שבועות!

אז כן, אני מודה, יש שבועות שלחיות את חייה נדחק לסוף רשימת מיליון החובות שלי, אבל הנה עכשיו אני במעין חופשה של שבועיים משני עיתונים, כך שאולי אוכל לכתוב פה קצת יותר. לפחות בינתיים, מאחר שעדיין לא נקבע אופיה של החופשה, שהרי מה אני רוצה בסך הכל? לכתוב פחות. כלומר לעבוד פחות. ועד שאקבע מה אני רוצה לעשות בחופשה היא בטח תחלוף, כך שלא אצטרך להמשיך ולהתלבט.

את החופשה, שהתחילה לכאורה אתמול, חנכתי היום עם שני הפרקים הראשונים של על החיים ועל המוות, הסדרה של אייל דורון המשודרת בערוץ 10 בימי חמישי.

עם דורון ואנשיו היה לי קשר בתחילת 2006, כשעבדו על סדרה על אושר (מראיון עם מיקי רוזנטל בהעיר, 13 באפריל, הבנתי שהסדרה עדיין בעבודה). ומה לי ולאושר, תשאלו ובצדק? הרעיון היה להסביר שגם אם אשה מחליטה לא ללדת, היא יכולה להיות מאושרת (כן, בתחילת 2006 זה היה לכאורה חידוש, אף שכבר אז, כך סיפרתי לשלל התחקירנים איתם דיברתי, זה כבר היה אחרי כאלף פעמים שדשתי בעניין ברחבי התקשורת).

אחרי לא מעט פגישות ושיחות טלפון נגוזו אנשי ההפקה מחיי בלי הסבר. לא חשוב, במהלך השנה האחרונה התרגלתי לדיונים עם לא מעט אנשים שלא הוליכו לשומקום והתפיידו בלי לומר מילה.

זה לא מנע ממני כמובן לצפות בסדרה, שסקרנה אותי מאוד. הרי זאת הפעם הראשונה שעושים פה דבר שכזה, וכמי שדשה בנושא באובססיביות בינה לבין עצמה, מצאתי את עצמי ערוכה ומוכנה לראות איך אחרים מתמודדים איתו. אני חושבת שסדרה כזו לא הייתה נוצרת פה אלמלא עמוק באדמה הכשירה את הקרקע, ואני מקווה שאיש לא יכחיש, גם לא יוצרי הסדרה, שמוזיקת הפתיחה מזכירה את זו של עמוק, או לפחות שאבה השראה ממנה.

יש משהו מרגיע בלדבר על המוות, או לראות סרט/סדרה עליו. אף שזה נושא לא פתיר רגשית, ומבחינתי עד יומי האחרון אהיה מוכת תדהמה, שבויה בנרקסיזם ותוהה איך ייתכן שאני, אני, כלומר אני, לא אהיה פה יותר? איפה הצדק, לעזאזל? לכן אהבתי את הפרק הראשון בו שי אביבי מטייל לבית הקברות, מרחרח בחדרים של חבר'ה קדישא, הולך לבדוק את אופציית השריפה שמציעה עלי שלכת, הולך לשאמאן אינדיאני בשם תומר, שיעביר אותו חוויית מוות קלה בקבורה זמנית ומנסה להביע את עצמו בסדנת הכנה למוות – הנושא הכי מודחק ומוכחש בחברה המערבית.

עם הפרק השני, של נתן זהבי, היו לי יותר בעיות. החלק המצוין היחיד בפרק הזה היה הביקור שלו אצל הוריו בני המאה פלוס בבית אבות בפתח תקוה (הפרק מסתיים במות אביו ובכיתוב על המצבה שלו: "מענטש" – כלומר ביידיש הכוונה לבנאדם במלוא מובן המילה). שאר האירועים בפרק – האדם שרוצה להנציח את אביו בשם רחוב, האישה שביכתה את הכלבה האהובה שלה או זו שטווה כיסוי מיטה משערות כלבה המת – היו יותר מדי ביזאריים ואנקדוטיאליים.

להבדיל מסדרות אחרות בהן אפשר לחרוץ דעה אחרי פרק/שניים, נראה לי שפה אפשר יהיה להחליט אם הסדרה עמדה במטלות שלה רק בסופה. והיא תוכתר כהצלחה מבחינתי אם היא תהיה מעין סדנת הכנה למוות, אם בסופה אגיע לאיזושהי שלווה והבנה חדשה של, נו, אתם יודעים מה.

 

עודכן: 15 באפריל.

 

4 מחשבות על “רואים את הסוף

  1. ולצערי החמצתי פרק ראשון. מסכים איתך לגבי הקטעים המרגשים של זהבי עם הוריו, במיוחד למי שמכיר את הבוטות שלו מהרדיו ומהתנהלותו המחוספסת בכלל, ואת הקטע עם האיש שרוצה "להנציח" את אביו בקריאת רחוב של שמו מצאתי דווקא מגוחך ונוגע ללב גם יחד. מה שלי מפריע בעיקר בתוכנית היא העובדה שסלבריטאים מגישים אותה. גם לוקחים אותנו לטיולים באתרי נופש בחו"ל, גם מגישים תוכניות בישול, ועכשיו, תודה רבה, בלעדיהם גם לא היינו יודעים מה מצפה לנו בסוף הדרך. ועגום היה לקרוא ש"עמוק באדמה" שימשה השראה או פתיחת-דלת, לסידרה הזאת, וכל זאת בארץ אוכלת וממיתה יושביה כשלנו. אולי ההתכחשות שלנו למוות גדולה משחשבתי.

  2. בינתיים זה עבד עם שי ונתן. נראה מה יהיה הלאה, אם זה יוכיח את עצמו.
    וגם תחשוב: צריך למכור לנו את המוות איכשהו….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s