על הכורסיטי

 

מצאתי את אולם הקולנוע האולטימטיבי. 
למרבה הצער הוא לא ממש נגיש ביומיום

הייתי חושבת שאני מכירה את כל נבכי סינמה סיטי כאת כורסתי הביתית האהובה. הייתי משוכנעת שאני מסוגלת ללכת שם במבוך לכל כיוון בעיניים עצומות בלי להתבלבל בין האולמות. הייתי אומרת שאני יכולה לדעת על פי איכות הסאונד באיזה אולם אני נמצאת. בקיצור, הייתי אומרת שאני בת בית בסינמה סיטי ושאי אפשר להפתיע אותי.

איך זה? חלק גדול מההקרנות לעיתונאים נערכות שם, ואם זה לא מספיק, עד לפני שנה וחצי בערך הייתי מבלה בסינמה סיטי חלק גדול מימי שישי שלי. למה? מאחר שבמהלך כל השבוע הייתי עסוקה במשרת העריכה שלי לא הייתי מצליחה להגיע לכל ההקרנות המוקדמות, ולכן הייתי עושה לעצמי השלמות בסופי שבוע של כל הסרטים שעלו יום קודם ופספסתי. זה היה נורא נוח מאחר שרוב הסרטים מוקרנים במתחם. נניח, הייתי יכולה להגיע לסינמה סיטי לשלושה-ארבעה סרטים ברציפות. מחרפן? לא אכחיש.

ולכן כל כך עצומה הייתה הפתעתי כשהגעתי היום להקרנה מיוחדת לקראת פסטיבל הקולנוע שייפתח באילת במאי, והובלתי, יחד עם קומץ העיתונאים שהגיעו, לראשונה בחיי, לאולם ההקרנות ל-VIP. אחחחח, מי היה מאמין שיש מי שזוכים לשבת שם על בסיס יומיומי (מי באמת?).

אולם ה-VIP משובץ בכורסאות. מתכווננות. כמו כורסאות במחלקת עסקים במטוס. לא שטסתי אי פעם במחלקת עסקים, אבל ראיתי כאלו בסרטים, ויש לי חברים, יו נואו. כורסאות העור האלו רחבות במיוחד, ושני אנשים כמוני יכולים לשבת בכל אחת מהן בניחותא. אבל חוץ מנוחותן שלא נתקלתי שכמותה בעולם הכורסאות, העיקר הוא הכוונון. יש להן מין הדום לרגליים שהופך כל כורסה לשזלונגית, וגם את המשענת אפשר להזיז לאחור. אין לתאר איזה תענוג היה זה לצפות בסרט. מין שלווה ורוגע, וכיף הרבה יותר גדול מאשר בבית.

איש לא זז באולם, איש לא קם לשירותים אפילו פעם אחת. כל אחד מהנוכחים צנוף היה בכורסתו, שקוע בה עמוקות כברחם חומלת במיוחד. איזה כיף. איך אוכל לחזור עכשיו למושבי הקולנוע הסטנדרטיים? איך יהיה לי מקום ואיפה אשים את הרגליים? על הרצפה? אוי ואבוי.