על הכורסיטי

 

מצאתי את אולם הקולנוע האולטימטיבי. 
למרבה הצער הוא לא ממש נגיש ביומיום

הייתי חושבת שאני מכירה את כל נבכי סינמה סיטי כאת כורסתי הביתית האהובה. הייתי משוכנעת שאני מסוגלת ללכת שם במבוך לכל כיוון בעיניים עצומות בלי להתבלבל בין האולמות. הייתי אומרת שאני יכולה לדעת על פי איכות הסאונד באיזה אולם אני נמצאת. בקיצור, הייתי אומרת שאני בת בית בסינמה סיטי ושאי אפשר להפתיע אותי.

איך זה? חלק גדול מההקרנות לעיתונאים נערכות שם, ואם זה לא מספיק, עד לפני שנה וחצי בערך הייתי מבלה בסינמה סיטי חלק גדול מימי שישי שלי. למה? מאחר שבמהלך כל השבוע הייתי עסוקה במשרת העריכה שלי לא הייתי מצליחה להגיע לכל ההקרנות המוקדמות, ולכן הייתי עושה לעצמי השלמות בסופי שבוע של כל הסרטים שעלו יום קודם ופספסתי. זה היה נורא נוח מאחר שרוב הסרטים מוקרנים במתחם. נניח, הייתי יכולה להגיע לסינמה סיטי לשלושה-ארבעה סרטים ברציפות. מחרפן? לא אכחיש.

ולכן כל כך עצומה הייתה הפתעתי כשהגעתי היום להקרנה מיוחדת לקראת פסטיבל הקולנוע שייפתח באילת במאי, והובלתי, יחד עם קומץ העיתונאים שהגיעו, לראשונה בחיי, לאולם ההקרנות ל-VIP. אחחחח, מי היה מאמין שיש מי שזוכים לשבת שם על בסיס יומיומי (מי באמת?).

אולם ה-VIP משובץ בכורסאות. מתכווננות. כמו כורסאות במחלקת עסקים במטוס. לא שטסתי אי פעם במחלקת עסקים, אבל ראיתי כאלו בסרטים, ויש לי חברים, יו נואו. כורסאות העור האלו רחבות במיוחד, ושני אנשים כמוני יכולים לשבת בכל אחת מהן בניחותא. אבל חוץ מנוחותן שלא נתקלתי שכמותה בעולם הכורסאות, העיקר הוא הכוונון. יש להן מין הדום לרגליים שהופך כל כורסה לשזלונגית, וגם את המשענת אפשר להזיז לאחור. אין לתאר איזה תענוג היה זה לצפות בסרט. מין שלווה ורוגע, וכיף הרבה יותר גדול מאשר בבית.

איש לא זז באולם, איש לא קם לשירותים אפילו פעם אחת. כל אחד מהנוכחים צנוף היה בכורסתו, שקוע בה עמוקות כברחם חומלת במיוחד. איזה כיף. איך אוכל לחזור עכשיו למושבי הקולנוע הסטנדרטיים? איך יהיה לי מקום ואיפה אשים את הרגליים? על הרצפה? אוי ואבוי.

14 מחשבות על “על הכורסיטי

  1. אהבתי את הדימוי של האנשים הצנופים בכורסאות שלהם.
    (:
    וראיתי את הפרומו לסרט ואיך שהוא הוא זרק אותי ל"שמיים מגינים מעל"
    כן? לא? אולי?
    ובקיצר, שווה?

  2. גרם לי לתהות אם יש דבר כזה "מקדם כורסא". כלומר, האם צפייה בסרט בתנאי על משובחים שכאלה גורמת לצופה להיות קצת יותר אוהד כלפי הסרט.

    (ואם כן – אני חושבת שיש כמה סרטים הוליוודיים שכדאי מאוד להציג למבקרים עם קצת שמפניה וצלוחית קוויאר קטנה לצד הכורסא 🙂

  3. התענוג, אם זכרוני אינו מטעני, דורש מאתנו, בני התמותה שאינם מבקרים וסתם מבקרים, לא פחות מ-120 שקל, אבל לא לזוג אלא לאדם! ולא ששילמתי את זה. זו הייתה יומולדת ומאחר שאני שורצת בסינימה סיטי אפילו יותר ממך, חבר שלי חשב שאני עשויה ליהנות מתענוגות דקדנטיים שכאלו. ואכן הייתי עשויה. בהתחלה התביישתי אבל עם הזמן מתרגלים. בסוף הגעתי למסקנה שזה שווה כל שקל (כל עוד מישהו אחר משלם אותו).

    (וברצינות, never again. זו הרי שערורייה)

    [נעמי וטס ואדוארד נורטון?! צמד כזה אמור להדביק אותך למסך גם כשאת יושבת על שרפרף…]

  4. אני לא יכולה לחשוב על דרך יותר מטומטמת להוציא 240 שקל.

    [פתאום חשבתי, זו חלילה לא הייתה ביקורת סמויה או מרומזת. את נגררת לשם בעל כורחך, אולי לא למורת רוחך, אבל מתוקף תפקידך. זה ברור.]

  5. לא חשבתי שאת מבקרת אותי.
    .אני לא מכחישה: נורא נהניתי
    זה באמת המון כסף, הסכום ששילמתם, אבל יש דרכים מטומטמות בהרבה לבזבזו. אל תכעסי על מי שהעניק לך את השי הזה.
    זה יפה בעיני.

  6. ברור שלא כעסתי עליו. זה היה ערב נפלא, ויש דברים שאי אפשר לדעת אלא בדיעבד. לישיבה במקום כזה יש איזו איכות אלגורית, אין מה לומר, אבל אני מניחה שמפספסים אותה כשיושבים בחברת מבקרי קולנוע ולא בחברת באי המקום הרגילים. לא בצחוק אני אומרת שאכן יש תחושה עמומה של משהו בלתי-ראוי. מצד שני, הדור אולי ילך ויפחת אבל פופקורן לא יחסר כאן 🙂

  7. סינמה שיטי הוא אולי הקולנוע השנוא עלי בארץ. תנובה צריכה להשקיע את מרצה בקוט'ג משופר ולא להכנס לתחומי הקולנוע והנדל"ן. מלבד הקרנה אחת שהייתה באחד האולמות הגדולים (אחד או שתיים) כל הקרנה והקרנה שיצא לי להגרר אליה ע"י חברים (כ15) היו זוועתיות. הכסאות צרים מדי, או שאין מקום לבירכיים, או שהסאונד איום, וכהנה בעיות מובנות אחרות. השיא היה במטריקס 2, לכבודו שלפנו 45 ש"חים ותקילין לכרטיס ועלינו במדרגות הנעות לאולם עם השם שהיה רוצה להטעות אותך לחשוב שיש פה IMAX. הסאונד לא עבד, התמונה היתה מעוותת והאקוסטיקה כל כך גרועה שאתה שומע את כל הסרט עם הד מהקירות ביחד עם כל עיטוש וליחשוש מהצד השני של האולם.

    עד שאגלה חדש, האולם החביב עלי הוא אולם 1 של שבעת הכוכבים. זוית צפיה מצוינת, סאונד די בסדר (אין מושלם פה), כסאות מצוינים ואם אני זוכר נכון גם מחזיקים לכוסות שתיה.

  8. "צעיף צבעוני"
    הוא בסדר גמור בז'אנר ה-זוג-במשבר-יוצא-למסע-בעולם- השלישי-האם ישוקם-הקשר -ביניהם?

  9. הכי טוב לראות סרטים בבית, לבד. בלי אף אחד שיטריד את מנוחתך ויקלקל את חווית הצפייה. לא הייתי מחליף את זה בשום אולם וי.איי.פי או שום פינוק אחר שמצריך ישיבה באולם אחד עם אנשים זרים.

  10. את The Painted Veil קראתי בגיל 16, לפני שרובכם נולדתם. אחד הספרים הראשונים שקראתי באנגלית. אולי הראשון. אני זוכר את צילום הכריכה הרכה-מבריקה שלו. מאז לא רק שלא נתקלתי בו אלא שגם אף פעם לא שמעתי את שימעו. יש בו תיאורים שריגשו אותי אירוטית, מה שגרם לי בזמנו להתפלא על כך שסומרסט מוהם הוא הומו (אל תכנסו איתי לויכוח הזה, סתם סיפרתי זיכרון).

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=6103430

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s