מה?

 

לא הבנתי את אינלנד אמפייר. כלומר ייתכן בהחלט שמדובר בסרט גאוני, חתרני ועוצר נשימה, סוריאליסטי ומפעים. אולי אתם תבינו אותו, אני לא

הרמתי ידיים. שלוש שעות של צפייה, ואין לי מושג מה דיוויד לינץ' רוצה להגיד. לא, אני לא יודעת כמה כוכבים לתת, לא אפס, וגם לא חמישה. השלושעות האלו לא עומדות בשום קריטריון מדיד מבחינתי. פשוט אין לי מה לומר על הסרט החדש שלו שזוכה להערכת המבקרים האמריקאים. שלוש שעות ישבתי וקימטתי את מצחי היפה, חראם על הקמט שבין העיניים, כדי לרדת לסוף דעתו של הגאון הסהרורי הזה. בסדר, אני מוכנה להשלים עם כך שהוא גאון בלתי מובן. בלתי מובן לי.

אנסה לספר מה קורה שם, לפחות בתחילת הסרט. לורה דרן – פה צריך היה להגיד מקסימה, בתפקיד חייה, מרגשת, מה שתרצו, שכבר אמרה בינתיים בראיון בידיעות שלא כל כך הבינה את התפקיד שלה – היא שחקנית שעומדת בפני תפקיד מסובך, כשמולה משחק ג'סטין טרו. הוא צריך להיות שובר לבבות ודרן כנראה לא תוכל לעמוד בפניו. ואז הם עושים חזרות באולפן שומם, שהזכיר לי דווקא את הבמה של לארס פון טרייר בדוגוויל ושות'. משהו קורה גם מאחורי הקלעים. דרן מצדה נכנסת הכי עמוק שרק אפשר לתפקיד. כלומר היא חיה אותו עד הסוף. החיים שלה מתערבבים עם אלו של הדמות אותה היא מגלמת, והפרטנר שלה חודר ללבה, כמו שצפתה אותה מגישה שטנית בתוכנית הטלוויזיה המזעזעת בה הם התארחו. עד כאן הבנתי מה קורה, אבל מפה והלאה לינץ' איבד אותי.

בהמשך נוספת עוד רשימה ארוכה של דמויות שהקשר שלהן לעלילה לא ברור לי בשום צורה. אחד האלמנטים המרכזיים הם משפחת ארנבות היושבת בסלון, כלומר שחקנים בתחפושות ארנבת, כולל מסכת ארנבת על הפרצוף. הם ממלמלים משפטים סתמיים, כשברקע צחוקי סיטקום מוקלטים שלא קשורים כלל לנעשה על המסך. אני מבינה שזה חלק מארנבות אותו ביים לינץ' לפני כמה שנים, ולא הייתה לי הזכות לצפות בו.  בארנבות הנוכחיות צופה אחת הדמויות כשהיא בוכיה. למה? לא יודעת.

הייתי יכולה, אם רק הייתי רוצה, לפרוש תלים של פרשנויות על הקשר בין המשחק לחיים, על הקולנוע, התיאטרון, המשחק, חיינו הבורגנים כארנבים בסלון או במבוך, הקיום שלנו בתודעת האחר, הבמאי כאלוהות, הבמאי כשטן, האהבה כמין תבנית שאפשר לייצר לה את התנאים כדי שתיווצר (נניח שני שחקנים אטרקטיביים על סט צילומים), ועוד שלל תובנות בחצי שקל או בלירה או בפרוטה. אבל מצטערת, אני מרימה ידיים מראש. לא הצלחתי להיכנס למסע הסוריאליסטי והסהרורי של לינץ', לא מבינה מה הוא רוצה להגיד לי ולמה.

אני מניחה, בגלל רוחב היריעה, שלוש שעות תמימות, שזו אחת היצירות היותר חשובות שלו. קראתי גם את דבריו על הסרט שהכל ברור לגמרי, הגיוני ופשוט, ושאין פה שום תעלול, שום זרם תודעה, שום דבר הזוי ופנטסטי. בסדר, מקובל עלי, מה שתגיד, רק אני, מר לינץ' ופרשניו היקרים, יצאתי מהמשחק. לא מבינה את הכללים והחוקים, ואין לי שום דרך לנתח את אינלנד אמפייר מבלי לצאת אידיוטית מושלמת, לפחות בעיני. זה הקו האדום שאני מותחת ביני לבין לינץ'. כבר במלהולנד דרייב הבנתי שאני לא מבינה, אבל שם עוד התאמצתי למצוא משהו, קצה חוט. ובאמת, עכשיו נראה לי מלהולנד כשיא הפשטות לעומת אמפייר. אבל די, יש גבול. לא הבנתי את אינלנד אמפייר ואין לי אף מילה לומר עליו. אפילו לא אחת.

נהנית? את עוד תשלמי

אני מאמינה בחוק הכלים השלובים של הקוסמוס ובאיזונים נחרצים בין טוב לרע: אם שלשום נהניתי עד מאוד מהבילוי על הכורסה בסינמה סיטי, הרי שהעונש על כך הגיע מהר משחשבתי, ממש יום למחרת, בהקרנת טיידלנד של טרי גיליאם.

ההקרנה נקבעה לשתיים בצהריים בקולנוע פאר, הירוד שבבתי הקולנוע התל אביבים. בגלל כשל הפקתי היה האולם המיועד להקרנה (מתוך חמישה אולמות) תפוס. וכך בילינו חצי שעה בעמידה בלובי המפואר של הקולנוע (אחרי כ-25 דקות גם קיבלנו שתייה), חלקנו רוקעים ברגליים בייאוש. טוב, אולי רק אני רקעתי. איך מגיעים למצב אידיוטי כזה אין לי מושג, ועוד בזמן ששאר האולמות עומדים ריקים לחלוטין.

בשתיים וחצי נכנסנו לאולם אלטרנטיבי וב-17 דקות לשלוש התחילה ההקרנה, כלומר באיחור של 43 דקות. 59 דקות אחר כך נגמר הגלגל. ואופס, שלוש דקות להחלפת גלגל חדש.
בארבע ורבע נאלצתי לעזוב בגלל התחייבויות קודמות. ככה זה מבקרי קולנוע, כל היום רואים סרטים, אז בזבזו להם 46 דקות מהיום, מה זה משנה?

כנראה שאת חצי השעה האחרונה של טיידלנד לא אראה בקרוב (כן, הסרט כבר באוזן השלישית). ואל דאגה, גם לא אכתוב עליו ביקורת.