מה?

 

לא הבנתי את אינלנד אמפייר. כלומר ייתכן בהחלט שמדובר בסרט גאוני, חתרני ועוצר נשימה, סוריאליסטי ומפעים. אולי אתם תבינו אותו, אני לא

הרמתי ידיים. שלוש שעות של צפייה, ואין לי מושג מה דיוויד לינץ' רוצה להגיד. לא, אני לא יודעת כמה כוכבים לתת, לא אפס, וגם לא חמישה. השלושעות האלו לא עומדות בשום קריטריון מדיד מבחינתי. פשוט אין לי מה לומר על הסרט החדש שלו שזוכה להערכת המבקרים האמריקאים. שלוש שעות ישבתי וקימטתי את מצחי היפה, חראם על הקמט שבין העיניים, כדי לרדת לסוף דעתו של הגאון הסהרורי הזה. בסדר, אני מוכנה להשלים עם כך שהוא גאון בלתי מובן. בלתי מובן לי.

אנסה לספר מה קורה שם, לפחות בתחילת הסרט. לורה דרן – פה צריך היה להגיד מקסימה, בתפקיד חייה, מרגשת, מה שתרצו, שכבר אמרה בינתיים בראיון בידיעות שלא כל כך הבינה את התפקיד שלה – היא שחקנית שעומדת בפני תפקיד מסובך, כשמולה משחק ג'סטין טרו. הוא צריך להיות שובר לבבות ודרן כנראה לא תוכל לעמוד בפניו. ואז הם עושים חזרות באולפן שומם, שהזכיר לי דווקא את הבמה של לארס פון טרייר בדוגוויל ושות'. משהו קורה גם מאחורי הקלעים. דרן מצדה נכנסת הכי עמוק שרק אפשר לתפקיד. כלומר היא חיה אותו עד הסוף. החיים שלה מתערבבים עם אלו של הדמות אותה היא מגלמת, והפרטנר שלה חודר ללבה, כמו שצפתה אותה מגישה שטנית בתוכנית הטלוויזיה המזעזעת בה הם התארחו. עד כאן הבנתי מה קורה, אבל מפה והלאה לינץ' איבד אותי.

בהמשך נוספת עוד רשימה ארוכה של דמויות שהקשר שלהן לעלילה לא ברור לי בשום צורה. אחד האלמנטים המרכזיים הם משפחת ארנבות היושבת בסלון, כלומר שחקנים בתחפושות ארנבת, כולל מסכת ארנבת על הפרצוף. הם ממלמלים משפטים סתמיים, כשברקע צחוקי סיטקום מוקלטים שלא קשורים כלל לנעשה על המסך. אני מבינה שזה חלק מארנבות אותו ביים לינץ' לפני כמה שנים, ולא הייתה לי הזכות לצפות בו.  בארנבות הנוכחיות צופה אחת הדמויות כשהיא בוכיה. למה? לא יודעת.

הייתי יכולה, אם רק הייתי רוצה, לפרוש תלים של פרשנויות על הקשר בין המשחק לחיים, על הקולנוע, התיאטרון, המשחק, חיינו הבורגנים כארנבים בסלון או במבוך, הקיום שלנו בתודעת האחר, הבמאי כאלוהות, הבמאי כשטן, האהבה כמין תבנית שאפשר לייצר לה את התנאים כדי שתיווצר (נניח שני שחקנים אטרקטיביים על סט צילומים), ועוד שלל תובנות בחצי שקל או בלירה או בפרוטה. אבל מצטערת, אני מרימה ידיים מראש. לא הצלחתי להיכנס למסע הסוריאליסטי והסהרורי של לינץ', לא מבינה מה הוא רוצה להגיד לי ולמה.

אני מניחה, בגלל רוחב היריעה, שלוש שעות תמימות, שזו אחת היצירות היותר חשובות שלו. קראתי גם את דבריו על הסרט שהכל ברור לגמרי, הגיוני ופשוט, ושאין פה שום תעלול, שום זרם תודעה, שום דבר הזוי ופנטסטי. בסדר, מקובל עלי, מה שתגיד, רק אני, מר לינץ' ופרשניו היקרים, יצאתי מהמשחק. לא מבינה את הכללים והחוקים, ואין לי שום דרך לנתח את אינלנד אמפייר מבלי לצאת אידיוטית מושלמת, לפחות בעיני. זה הקו האדום שאני מותחת ביני לבין לינץ'. כבר במלהולנד דרייב הבנתי שאני לא מבינה, אבל שם עוד התאמצתי למצוא משהו, קצה חוט. ובאמת, עכשיו נראה לי מלהולנד כשיא הפשטות לעומת אמפייר. אבל די, יש גבול. לא הבנתי את אינלנד אמפייר ואין לי אף מילה לומר עליו. אפילו לא אחת.

18 מחשבות על “מה?

  1. הדבר המוזר, שאולי זאת הכוונה הבסיסית של דייויד לינץ'. אחרי כל שטפון הזבל הקולנועי הבלתי פוסק והבלתי נסבל – בא דייויד לינץ' ואומר: זו ההפשטה המוחלטת של הקולנוע, אין משמעות, אין מסרים, אין זרם תודעה. אין כלום. יש בהיה בתמונות זזות, אנשים שמשחקים ולא מבינים כלום בעצמם מול צלם שללא ספק לא הבין שום דבר והכל למען קהל שינסה, אך לא יבין. וזו אולי המטרה.

    לינץ' הגיע אל קו המטרה. קולנוע שהוא תמונות נעות + צלילים. זהו. האבסטרקט המוחלט, הגמור.

    לא הבנתי שום דבר, אבל כלום, בדיוק כמוך – דבורית. ואני מברכת על הכנות שלך להצהיר שלא הבנת, ולא לנסות ולהמציא תלי-תלים של פרשנויות (שרק הופכות, בעיני, את המבקרים בחו"ל למגוחכים…)

  2. הוא לא מנסה לספר עוד ספור על עוד נערה ועוד דרמה ועוד משפחה בורגנית ועוד ועוד. כמו שנכתב כאן למעלה, לינץ' עושה קולנוע כן, אמיתי, בשפה שלו. אני זרמתי עם הסרט, וכאן מותר להשתמש במושג זרמתי, וזכיתי לחוויה חזקה מאוד. חזקה הרבה יותר מאיזשהו סרט לאחרונה. שוב ספור, שוב דמויות ,שוב גבורים שוב עלילה. ואילו כאן, לא היה רגע אחד שלא הרגשתי מתח. עניין. התרגשות. והכל מנותק, כמו מטאפורה לתחושות. כמו מטאפורה לקולנוע שרק בא לספר ספור. לינץ' עושה מהקולנוע שלו שירה. היא לקח את השפה הקולנועית וגזר אותה באמצע במקומות שאולי רק הוא מבין. אולי. וכמו שאת קוראת שירה ולא מחפשת נואשות אחר הקו כך ראוי בעיני ללכת לצפות בסרט של לינץ'.

  3. הסרט הוא שפה קולנועית לשירה. הגיבורה מונפת באמצעות האסוציאציות. הגבורה לא שייכת ל-סרט. אלא לכמה עולמות בו זמנית. זהו סרט שחלקו חלום חלקו שירה. מתרכב מתוך סדרה של כל מיני מצבים קולנועיים. כמו סמכית טלאים של פיסות קולנוע. זה רק קולנוע, אין מציאות שאותה הוא בא לתאר.
    זה סרט מטורף, ,אכן. וקשה. נדמה לי שמשוררים ימצאו בו עניין יותר מכל. אין לשכוח שלינץ' התחיל כמשורר.

  4. לדעתי כן היו בו כמה "מפתחות" שאפשרו להבין את העלילה, הם רק הופיעו לקראת סוף הסרט.
    נראה לי שאני אסתכן ואלך לראות את אינלנד אמפייר, רק כדי לראות במה מדובר

  5. תאמיני לי שעדיף לקרוא את דעתך ודברייך על הסרט מבלי לצפות בו. אבל בסדר, מקובל עלי שאת מוצאת בו כל כך הרבה.

    אורי – אבל ספר איך היה.

  6. זה נראה די מובן:
    A blonde actress is preparing for her biggest role yet, but when she finds herself falling for her co-star, she realizes that her life is beginning to mimic the fictional film that they're shooting. Adding to her confusion is the revelation that the current film is a remake of a doomed Polish production, 47, which was never finished due to an unspeakable tragedy. Written by Ted

    After taking the lead in a new movie Hollywood star Nikki Grace learns the script is based on an old polish film, which was abandoned after the two lead roles of the film were murdered, Thinking the film is cursed Nikki's imagination runs riot. Written by ted

  7. דבורית, אני לא יודעת מתי ולמי אמר דיוויד לינץ' שהסרט הגיוני ופשוט וכו'. ואם אמר, אז אמר.
    אחרי הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק הוא אמר שכשצילם את הסצינות או "האקספרימנטים" או "הרעיונות" – ש"נלכדים ברמה עמוקה יותר עקב 33 שנה של מדיטציה, שהיא אוקיאנוס של תודעה טהורה" – הוא עדיין לא ידע מה יהיה הקשר ביניהן. הקשר התברר לו בזמן העריכה.
    הייתי שם ורשמתי את הדברים מפיו, וככה גם פרסמתי אותם כשחזרתי מניו יורק.
    במאים כמו דיוויד לינץ' אוהבים להגיד כל מיני דברים, ואחר כך לצחוק על העיתונאים שמצטטים אותם ומנסים למצוא בהם, או בסרטיו, הגיון

  8. אני לפחות הרמתי ידיים מראש ואני לא מנסה
    למצוא שום
    היגיון, או להגיד שנע איזשהו שרירון בלבי

  9. בהחלט מבאס, אבל מועד עליית הסרט תלוי בהרבה גורמים, ובמצבם של סרטים אחרים בבתי הקולונע וגו'.

  10. אני חושב שאני יודע למה המבקרים בארה"ב מהללים את סרטו של דיוויד לינץ . הסיבה היא שבארה"ב יש מסורת רבת שנים של כתיבה על קולנוע והכרה של תנועות קולנועיות וזרמים שבארץ כמעט אף מבקר לא מודע לקיומן- למשל הקולנוע האקספרימנטלי האמריקאי – מאיה דרן, סטן ברקהג. אינלנד אמפייר מתכתב עם סרטה המהפכני של מאיה דרן – "רשתות של אחה"צ" מ1943
    MESHES OF AN AFTERNOON

  11. דבורית היקרה!
    ההסבר של הסרט די פשוט. הוא אמנם אינו נוגע לכל הרמזים, רעיונות, אימאג'ים שלינץ' פיזר ביד נדיבה אך הוא מתווה כיוון לצפיה נוספת.
    הבחורה הצעירה שאיתה נפתח הסרט, היא זונה שחיה לצידו של בעל קר מזג ואלים. החיים הקשים שכללו אונס מתועב, סמים קשים והזנחה רפואית גורמים לה לברוא עולם חדש, עולם המאכלס את חלומותיה, פחדיה , שאיפותיה וסיפור חייה.
    לורה דרן איננה אלא בת דמותה של אותה נערה אבודה. היא מגלמת שחקנית מצליחה שעולמה נע בין בדיה למציאות בין פחד לאומץ לב והכי חשוב בין דרך האבנים הצהובות שתוביל לאמת לבין הדרך האפלה שתוביל לבית המכשפה מהמערב ואולי למוות. הזקנה הנבואית בתחילת הסרט סיפרה לה על שתי דרכים אלו היא בחרה בשתיהן וזכתה למסע יסורים שבסוף הובילה להריגת פחדיה וחזרה לחיק משפחתה.
    עכשיו תצפי שוב בסרט ותעניקי לו חמישה כובים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s