יומולדת

היום מלאה שנה ל"לחיות את חייה" ברשימות

פתחתי את הבלוג רק בגלל קנאה צרופה בולווט, כשהייתה (או כשהיה) עדיין באכסנייה הראשונה שלו, בישרא בלוג. זה היה בערך בשעת שיא הטירוף והבלגאן סביב הבלוג, והתהיות מי כותב אותו היו חלק מסדר היום בפינות הקפה (סליחה, המטבחונים המעופשים והמג'וקקים) במערכות העיתונים.

אני, דבורית, לא יכולתי לשאת יותר את העובדה שאיש לא משער שאני היא ולווט (האמת, לא מדויק, בהחלט היו ניחושים, אבל הם נבלעו בהמולה הכללית) – יחד, כמובן, עם החשש הנורא שזהותי תחשף. סתירה פנימית גלויה? ברור. כמו שכבר אמרתי, הסיוט הכי גדול בחיי היה שתהיה לי אחות תאומה, והנה בראתי לי אחת כזאת במו ידיי.

פתיחת הבלוג הייתה למעשה קריאת תיגר ויכלה לקרב את קצי במחתרת. לכאורה אפשר היה להשוות את הכתוב אחד לאחד בשני הבלוגים ולהצביע על חפיפה בין שתי הכותבות. אבל גם זה לא קרה, ואחרי פתיחת הבלוג המשכתי את הכתיבה המחתרתית עוד חודשיים וחצי.

אני מודה, כתיבת הבלוג הזה, שהיה הבלוג האישי (יחסית) עזרה לי לנקז את מורסת הקנאה בולווט, לפחות במידה מסוימת, ואלמלא הייתי כותבת אותו הייתי נשברת הרבה לפני סוף יוני 2006. ואם עוד לא ברור על מה ולמה הקנאה – על שכמעט שני עשורים שלי בעיתונות לא הניבו ולו קמצוץ מתשומת הלב לו זכתה ולווט.

לחיות את חייה הוא שעטנז של ביקורות קולנוע, טרוניות על העולם, גיחות קצרות וממוקדות לחשיפה אישית ואיזשהו ניסיון לתאר את היומיום בעבודה שלי כמבקרת. אני מודה, אין לו קו מנחה מדויק, הוא לא ממוקד, ואני לא יכולה לעדכן אותו כל יום כמו את ולווט (כולה 147 פוסטים כתבתי פה). מכאן שגם קוראים אותו הרבה פחות מאלו שקוראים אותה. כלומר אותי. לפעמים עובר שבוע (וכבר קרה שיותר) בלי שכתבתי פה מילה, אבל המדד מבחינתי הוא שלא הייתי יכולה בלעדיו. כלומר בלעדיה, והוא עוזר לי לחיות ולכתוב את חייה. כלומר את חיי.

 

ועוד קצת אגו טריפ לרגל היומולדת:
בסוף הפוסט יש לינקים לראיון איתי מהחודש שעבר.