טרנטינו ואני בקאן

גם אני הייתי שם, כלומר בקאן, ושיואו, איך נהניתי

 

2004 הייתה השנה הכי טובה שלי ברייטינג. בין היתר בגלל שזכיתי בנסיעת צ'ופר של פעם בחיים. טסתי ללונדון לסמינר סיפור של רוברט מקי, משם המשכתי לעוד כשלושה ימים לפסטיבל קאן. פעם ראשונה, וכמסתמן גם האחרונה בחיי.

נהניתי מאוד, ולקראת סגירת הגיליון הרלוונטי העברתי טקסט  שכתבתי בכתב יד בפקס (בפקס!) למערכת. עוד לא היה לי מחשב נייד, ובחדר העיתונות שם לא הייתה מקלדת בעברית. נו, למה שתהיה. וזה הטקסט שהתפרסם ב-26 במאי 2004, כלומר בדיוק היום לפני שלוש שנים.

אגב, אחרי הנחיתה הגעתי למערכת, זה היה בערך באחת-שתיים בלילה שבין ראשון לשני, לעזור בסגירת הגיליון. כן, פעם הייתי מורעלת.
וזה הטקסט, בשינויי עריכה קלילים.
* * *
7:30 ואני שועטת במורד הרחוב. 20 דקות הליכה מהירה מהמלון לפלה דה פסטיבל, שם קורה הכל. חייבת את הקפה-קרם והקרואסון והמיץ תפוזים שלי. כה הצתרפתתי תוך 24 שעות. אני ממהרת לתפוס מקום בתור דרום אמריקה באופנוע, הסרט הברזילאי הכי מדובר פה – לפחות בתורים שבהם עמדתי. ועמדתי, דם יו. או בצרפתית, מרד אלור.

ב-8:15 אני רבה עם הסדרן וב-8:25 אני בשורה האחרונה בבלקון, כלומר היציע, שאליו דוחסים את דלת העם, קרי העיתונאים. אבל גם בין העיתונאים יש מעמדות, ועוד איך. הכל מתחיל ונגמר בתגים, כלומר בצבע התגים. אני זכיתי בכחול. כחול=תחתית הפירדמיה. אורי קליין מהארץ מסתובב עם תג ורוד עם נקודה צהובה. אם רק הייתי יכולה להסביר כמה זה נחשב. באלוהים, ואני לא מתבדחת, הארץ הוא שם דבר פה, בקאן. אפילו ז'אן-לוק גודאר שיבץ את העיתון גופו (כן כן) וגם כאילו עיתונאית משם בסרט שלו, המוזיקה שלנו.

ואני? הגשמתי את חלום חיי, לפחות אחד מהם – הייתי עם גודאר באותו אולם קולנוע. הגאון לא עלה לבמה לפני ההקרנה או בסופה, אבל זכה למחיאות כפיים היסטריות מהקהל ולעשרות הבזקי פלאשים. הסרט עוסק במלחמות מההיבט הכי רחב ופילוסופי שלהן, ובעניין שלנו, כלומר הישראלים והפלסטינים. לאן נעלם גודאר לאחר ההקרנה ולמה לא החלפתי איתו מילה? אה, התג הכחול.
(תוספת: הסרט מעולם לא הגיע להקרנה מסחרית בארץ, והיו לו רק כמה הקרנות מיוחדות בקולנוע לב)

פוסט גן עדן

“אם יש ישלב מעבר לגן העדן, הרי זה המקום שבו אני נמצא", אמר קוונטין טרנטינו אחרי שהגיע לקאן, ואני מסכימה איתו. אני יכולה לקטר עד מחר על המרחק של המלון מה-פלה, ועל זה שאני צריכה לשלם עבור הפעלת הטלוויזיה בחדר, אבל זו הפעם הראשונה שלי בקאן (תוספת: Little that i know), ואני מרגישה כבתולה בליל כלולותיה, ועוד כזו שנישאה למאהב הכי טוב בעולם.

 מתי בפעם האחרונה הייתי צריכה לפצח את השיטה מחדש, ללמוד מי נגד מי מההתחלה ולתרגל מערכת קודים חדשה ובלתי מוכרת? מתי בפעם האחרונה הבנתי שלא כל העולם מדבר אנגלית? מתי בפעם האחרונה הייתי צריכה לפענח מחדש מאיזו כניסה נכנסים, מהם הכללים במסיבת עיתונאים שאתם מגיעים אליה עם עוד 200 עיתונאים, ובעיתונים אחרים קוראים לה "ראיון בלעדי"?

נעים מאוד, אורי קליין

קאן דומה ברגעיה היפים לגבעתיים. ברגעים הפחות יפים היא דומה לפרויקט פיתוח שכונות ביפו. חנויות מכולת שכונתיות ומספרות לרוב. רחוב ראשי של העיר שלא הייתם רוצים לגור בה אף פעם. אבל מה, המקומיים דופקים קופה פעם בשנה ומשכירים את הנכסי דלא ניידי שלהם בעבור סכומים נטולי פרופורציות לחלוטין, שההצדקה היחידה להם היא שהם שוכנים פה, בקאן אשר על הריביירה.

אבל כאותה גבירה מקשישה שמקפידה על כבודה בבואה בציבור, שני הרחובות הראשיים, אולי שלושה, משובצים בחנויות מעצבים יקרות ובמסעדות מוצלחות. וכך אכלתי פסטה וסלט ושתיתי יין זול במדרחוב עם דורית חורדי היחצנית, וגם פגשנו את אורי קליין, ומה שלא קרה בתל אביב מעולם קרה כאן, בקאן – לחצנו ידיים והיכרנו באופן רשמי. הו כן, הניכור בחברה האורבנית (תוספת: מאז, אגב, אנחנו ממשיכים להיפגש בבתי הקולנוע ולהתעלם אחד מהשני, הו כן, הניכור וכו'). השהות בקאן הרחיבה את אופקי והזכירה לי שהתעשייה לא כוללת רק מבקרי קולנוע ממורמרים, שאותם מושיבים במיטב האולמות (אם כי לפעמים בבלקון), אלא גם מפיצים וקניינים וסוחרי צלולואיד מכל הסוגים שמגלגלים או מנסים לגלגל מיליונים.

קוונטין, חכה לי

טוב, די עם השטויות, הסרטים, המבקרים והתגים. מה עם הכוכבים? אולי גווינת הגיעה עם אפל במקרה? אולי בראד פיט קפץ לקדם את טרויה? זאת אומרת, את מי לעזאזל ראית על השטיח האדום? בשביל מה שלחו אותך לשם? מה עם המסיבות? אולי תאווררי כבר את השמלה השחורה הקטנה שלך, המנוקדת ביהלומים הקטנים ההם? כן, בטח.

זה הולך ככה: מי שמוזמנים למסיבות הם אנשי המרקטינג והמפיצים והיחצנים, ולמעשה כל מי שבשרביט הקסם שלו יכול לתרום לשגשוגה של מכונת הכסף. גיא פינס? אולי. נו טוב, הוא נוגע בזוהר. אני מקסימום יכולה לדווח שראיתי את ג'ואל כהן דרך מסך פלזמה צועד על השטיח האדום לקראת הפרמריירה של לחסל את הליידי, הסרט הלא מהמם שלו ושל אחיו אית'ן, ושהוא ממש גוד לוקינג. ועוד במאי שווה אחד שדומה לג'ואל הוא וולטר סאלס, במאי דרום באמריקה באופנוע, יצור יפהפה במיוחד.

העיתונאית הברזילאית שיושבת לידי כעת, על הריבוע הכתום (בחסות אורנג', אלא מה) בחדר העיתונות הלבן, מסכימה איתי שהוא אכן גורג'ס, ומספרת שהוא ממשפחה מאוד עשירה. חוץ מהרכילאית אני חולקת מטר מרובע גם עם מארק, רכילאי שכותב לפלייבוי (מראיין את נערות האמצע! תוזפת: לא שמרתי איתו על קשר למגינתכם) וגם לאנטרטיינמנט וויקלי ולאין סטייל. הוא יהודי עצוב מלוס אנג'לס ויש לו משפחה בפתח תקווה. פלא שהוא עצוב? אפילו מארק לא יכול לספר לי על מסיבות שהיה בהן פה, עד שמגיעה עיתונאית של אס וויקלי, שהייתה במסיבה עם קווין בייקון וקיירה סדג'וויק.

והנה, גם אני מקבלת הזמנה לפרמיירה של מחול הפגיונות ורצה לחפש שמלה. בסוף רכשתי מכנסיים סופר מחויטים וחולצה קום-איל-פו ואת הלילה האחרון אני מבלה עם שני גברים איכותיים, בילי בוב תורנטון וקוונטין טרנטינו. את בילי פגשתי בהקרנה של בד סנטה (לא הוקרן בסוף בארץ), שאליה הגיע באיחור של 20 דקות. הוא הציג את קומדיית חג המולד החתרנית הזו וציווה – Laugh your ass off. ישבנו באותה שורה, כעשרים כיסאות מפרידים בינינו. לצערי בילי הגיע עם פעוטה כלשהי ופסע איתה יד ביד במעבר, שערו צבוע בחום וחולצתו אדמדמת באופן לא הולם.

אני על השטיח

כמדונה בסוזן סוזן אני רצה לשירותים ללבוש את בגדי השטיח האדום שלי. כאחד הסלבז אני פוסעת, ראשי כבוש בקרקע, מצלמות אול אובר דה פלייס. חבל שאני לא דומה לאותן שחקניות חרסינה מעודנות של ג'אנג יימו. גם באולם, על המסך, מועבר שידור מהשטיח האדום. מון דיה – טרנטינו. לבד. הוא מתיישב עשר שורות לפני. כמה מטרים בקו אווירי, אבל לא נעים לי להתנפל. כולם פה כה מאופקים אז גם אני קופצת ישבו וממתינה שעתיים עד שייגמר סיפור האהבה-אומנויות-לחימה הזה, שהחרבות בו מעופפות בהדר. אני מדמיינת את טרנטינו הבטח מרוגש עד שורשי מכנסיו ומתכננת את משפט הפתיחה הממיס שלי, כשיידלקו האורות ואעבור במעוף קליל את המרחק ההולך ומתקצר בינינו.

אבל כשזה קורה, וכולם מריעים ליימו ולשחקנים היפהפיים שלו, והשופט טרנטינו גומר לנשק אותם, הוא נמלט מהאולם, לבד. ברגע השיא המרחק בינינו עומד על שני מטרים וחצי, ואני אפילו לא יכולה לרחרח אותו, ודאי שלא לרדוף אחרי המסכן, שבטח יש לו עכשיו איזה 20 דקות הליכה עד למלון שלו, שאותן הוא גומא בהליכה מהורהרת, מותיר מאחוריו את חזיתה המהודקת בקורסט של קאן, העיר שלמשך עשרה ימים בשנה אינה מסירה לרגע את האיפור מפניה, גם לא כשהיא דועכת לשנת לילה קצרה.
* * *
אורי קליין בקאן השנה
יאיר מדווח על קאן מתל אביב.

שודדי הזמן

אני לא מתכוונת לצפות בשודדי הקאריביים 3 (כמעט 3 שעות אורכו).

פשוט לא נשאר לי מספיק זמן לחיות כדי לבזבז אותו עליו.

יאיר מספר שהאולמות היו אתמול מלאים בילדות בנות 12. להן יש זמן.
כמוהן, אני עדיין אוהבת את ג'וני דפ.
אבל ככה:

מחוברת

איך גיליתי את הרשת?

איך גיליתם את הרשת? הוא משחק חדש ומתבקש במיוחד שהמציאה כרמל ויסמן. המשחק הזה מתאים לבני 30 והלאה (עד 120). כל השאר לא יבינו על מה אנחנו מדברים, שהרי כבר ברחם היו מחוברים ל-Adsl.

את האינטרנט גילה לי יאיר רוה. מה זה גילה? האיץ בי להתחבר. אני הייתי קו-עורכת זמן תל אביב, והוא היה מבקר הקולנוע של העיתון. השנה הייתה 95-6, וקניתי את המחשב הביתי הראשון שלי. כבר הייתי מיומנת בעיבוד תמלילים על שלל תוכנות פרימיטיביות במערכות עיתונים, אבל האינטרנט היה חיה אחרת לגמרי, שלא הבנתי את טיבה.

גרתי אז בדירת חדר אפלולית ודלה בחמצן (אני רגילה לנשום מעט), ויום אחד אחרי העבודה יאיר בא וחיבר אותי לאינטרנט. נו, זה לא היה כל כך פשוט כמו היום. או שזה כן היה פשוט ואני הייתי האבלה. אנחנו לא מצליחים להיזכר איזה אתרים הוא הראה לי. סביר להניח שמדובר היה בכמה אתרי קולנוע בראשיתיים. הכל היה אז אטי להחריד (אבל לא כמו קפה דהמארקר), וחלק גדול מהזמן היה צריך להתחבר מחדש, כי הרשת הייתה מתנתקת.

היה לי אינטרנט ולא כל כך ידעתי מה לעשות בו, כך שנראה לי שהוא דמם רוב הזמן. אני זוכרת שהוריי הגיעו אלי לביקור, וניסיתי להסביר להם מה זה אינטרנט, או להראות להם איך זה עובד, אבל ברור שבדיוק הרשת התנתקה או משהו כזה. אבא שלי שאל אותי: אפשר להרוויח מזה כסף? הקדים את זמני.  

אחרי עוד כשלוש שנים התחלתי לעבוד בנשיונל ג'יאוגרפיק, ואז כבר אפשר היה לאתר סימני חיים ברשת. בבית מעריב היינו בין המערכות הראשונות שחוברו מאחר שעבדנו מול משרדי-האם בוושינגטון, וזה היה מתבקש. יותר ויותר אתרים צצו, אפשר היה להתחיל לחפש חומרים ברשת, ובספטמבר 99' התחלתי בקריירה חדשה: מבקרת הקולנוע של רייטינג. לסרט הראשון שביקרתי, עיניים עצומות לרווחה הדפסתי לי עשרות עמודי מידע מהאינטרנט. כן, לא דמיינתי לעצמי אותי קוראת אלפי מילים מהמסך.

פחות או יותר באותו זמן נולדה אודיגו, ואז גם התחלתי לצ'טט עם אנשים. נהניתי מזה מאוד ונטיותי הגרפומניות התפתחו במהירות מטאורית.
קפיצת הדרך הנחשונית הבאה שלי הייתה ב-31 בדצמבר 2005, כשפתחתי בלוג בישרא בלוג, velvet underground (ואחרי כארבעה חודשים את הבלוג זה), והשאר, כאמור, כתוב איפשהו.
הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שנולדתי מוקדם מדי. אני חושבת שאם הייתי נולדת לתוך האינטרנט, המון שנות שעמום ובדידות בילדותי ובנעוריי היו נחסכות ממני.

הפרויקט הזה מיועד לבעלי בלוגים, אף שבטוח שלאלפי משתמשים יש חוויות לא פחות מסעירות, אבל עד שלא יפתחו בלוג לא נוכל לקרוא עליהן.
וכעת אעביר את הלפיד
* למורשת (מורה-רשת) יאיר
עדכון:סופסוף כתב
* ליריב חבוט, האיש שהמציא את ישרא בלוג ושינה את חיי
עדכון: יריב כבר כתב על כך לפני כשנה וחצי
* לריקי כהן, גם היא מדור המייסדים
* לחלי גולדנברג, שחגגה את הפוסט המאה
עדכון: והנה חלי. כפיים.
* ולבועז כהן שמזמן לא שמעתי ממנו
עדכון: בועז התחבר בזכות הפורנו
וכאמור, אני מבקשת את סליחתם של כל האנשים הצעירים והמצוינים בחיי, שהמשחק הזה לא מיועד להם.

ותודה תודה לכרמל שגאלה אותי מבלוק הבלוג שתקף אותי לפני כמה ימים.

מקלות וגזרים

שבע הערות על "לרדת בגדול 2”, ערוץ 10

1. מי אמר שלשמנים אין חוש הומור, הנה, אחד המתמודדים אמר כבר בהתחלה (או שכתבו לו את השורה הזאת?) "אני לא שמן, יש לי בעיה עם התאים, הכל טעים לי”.
אחרת הוסיפה "היכה בי שאני חזרזירה שאני טורפת בלי הכרה”, ושלישי: "הבנתי שאני פח זבל, פח זבל שמכניס הכל לתוכו" ורביעית "הדמעות של היום זה הצחוק של מחר”.
כל משפטי המופת האלו נאמרו אחרי שהביאו את השואבים האנושיים שמשתתפים בלרדת בגדול 2 למעדנייה בפעם האחרונה לפני שסוכרים להם את הפה לנצח נצחים, והופכים אותו למועמדים פוטנציאליים להתמודד בהדוגמניות 3.

2. להבדיל מתוכניות כמו הישרדות, כוכב נולד, רוקדים עם כוכבים או הדוגמניות, שכל אחד (נניח) היה רוצה להגיע אליהן, אין אדם סביר שהיה רוצה להשתחל ללרדת בגדול. להגיע לשם זאת הודאה בכך שהגעת לאיזושהי תהום, דרך ללא מוצא, שהחיים שלך בסכנה. לרדת בגדול מיועדת לבעלי משקל עודף שניסו כבר הכל, או, אולי למעשה יותר מדויק לומר שלא ניסו שום דבר. מה שמתמרץ אותם היא כנראה העובדה שיהפכו לכוכבי טלוויזיה, ושהמאמצים שלהם להשיל עשרות קילוגרמים יתועדו מול פני האומה. הגבולות בין הפרטי לציבורי מיטשטשים. הגוף שלהם הופך נחלת הכלל, והם לא חשים, כנראה, שום בושה לפשוט חולצות ולהניח לפיסות הגוף העודפות שלהם להתנפנף קבל עם.
במילים אחרות, מדובר בפריק שואו. יושבים שני מיליון איש (או טיפה פחות) בסלונם לעת לילה, יש לקוות שלפניהם מונחים רק מלפפונים קטנטנים חתוכים דק דק, אותם הם מקנחים בכוסות מים זכים, וצופים בגושי הבשר האנושיים הרוטטים האלו שמסרסרים בגופם. זה מה שיש להם, עשרות קילוגרמים מיותרים שטיפחו במשך עשרות שנות חיים, עד שהתברר פתאום שהם, הקילוגרמים יכולים להוות עבורם קרש קפיצה למוד סלבריטאות.

3. לא מפתיע, לפיכך, שגם הדוגמניות וגם לרדת בגדול נוצרו בערוץ 10. מדובר בשני קצוות של אותו מקל, למעשה באותו קצה, שהרי מהצד השני מה אפשר למצוא אם לא גזר?
ואפשר להרחיב את היריעה ולמצוא היגיון אקזיסטנציאליסטי בלוח השידורים של הערוץ, אם מוסיפים לשתיים האלו גם את על החיים ועל המוות, רוצה לומר: לא יעזור לכם, דוגמניות וונאבי או רזים-לעתיד, בסופו של דבר תמצאו את עצמכם באותו מקום, כששי אביבי ומיקי חיימוביץ' מנסים להכין אתכם, את כולנו לעולם הבא.

4. וציפי שביט? המנחה של העונה הנוכחית, כמו גם של זו הקודמת, היא ההוכחה שזה אפשרי. מי שזוכר אותה מהגלגול הקודם שלה, ודאי יסכים שהיא הדמות האידיאלית להנחות את המירוץ הקלורי הזה, רול מודל מושלם. וכי את מי יביאו להנחות? את מיכל זוארץ או את נטלי עטיה? הרי רק מתסכול יעלו המתמודדים עוד כמה קילו.

5. והגימיקים: התמונות של המתמודדים כשהיו צעירים ויפים, השמן מכולם ששוקל 180 קילו שנחירותיו בלילות מרעידות את הקירות ומעירות את כל השאר, החשש הנורא פן יוסיפו להם שמן למזונות, הווידויים האישיים הנוגעים ומי יודע מה עוד מחכה לנו.

6. אז בסוף שימי הלכה הביתה. הכל מקנאה: רק בגלל שהיא הכי רזה מבין כל המתמודדים, כלומר היא הגיעה לשם בטעות עם משקל דו ספרתי, להבדיל מכולם, שהספרה 1 מתנוססת בגאון לפני המשקל שלהם. חוצפה. אני במקומה כבר הייתי מקימה מהומה.

7. אז מה? נמשיך לצפות? ברור, מי לא אוהב גמדי קרקס ונשים עם זקן בסלון שלו. מי לא אוהב להרגיש נורמלי בסופו של יום, וזה מה שלרדת בגדול 2 עושה, גורמת לך להרגיש טוב עם עצמך, אז מה אם זה על חשבון אחרים.

* פורסם כביקורת טלוויזיה במעריב של היום.

עדכון, רביעי: חוקרים מאונ' חיפה מאשימים את התוכנית בשימוש בשיטות הנהוגות "בבתי סוהר ועם חולי נפש".

ספיידרמן? הומו

כשקראתי את הביקורות הקודמות שלי על הספיידרמנים לקראת כתיבת הביקורת על "ספיידרמן 3", אותו אהבתי מאוד, נזכרתי בהוכחות שמצאתי ב"ספיידרמן 2" לכך שמדובר, אממ, בגיבור-על הומוסקסואל. והנה שש ההוכחות החותכות 

1. בעבר הוא יכול היה להתנשק עם מרי ג'יין (קירסטן דאנסט) רק בהיפוך, כלומר כשהוא תלוי כעכביש. העובדה שמרי ג'יין אוהבת את זה ככה ממש לא משנה. שנית, הוא מתחמק ממנה בכל מני תואנות משונות, כמו תפקידו בעולם הזה, ועכבישיותו. אסון נוראי ימנע תמיד את הנשיקה הבאה.

2. ספיידרמן/פיטר פרקר (טובי מגווייר) מאוהב בחבר שלו הארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו). זו הסיבה למערכת היחסים המורכבת ביניהם. שימו לב לסצינה בה ספיידי מגיע לספתו מעולף, ופרנקו צריך להעיר אותו – כנסיך את היפהפיה הנרדמת.

3. כשספיידרמן אינו יכול לעוף יותר, וידיו אינן יכולות להפריש עוד את אותם קורים דביקים, לבנים, בהם כה הצטיין בסרט הקודם, הוא הולך לרופא, וזה אומר לו תחליט מי אתה. והסאבטקסט: תחליט מי אתה, הומו או סטרייט.

4. אחרי שהחליט שהוא לא ספיידרמן יותר, פוסע ידידנו ברחוב מאושר, לבוש ומתנהג כחנון המאה, והפסקול הוא Raindrops Keep Falling on My Head. הקשיבו למילים, האין הן שחרור מכבלי הספיידרמניות והמאצ'ואיזם הכרוך בכך?

5. ההצגה בה משחקת מרי ג'יין היא "חשיבותה של רצינות", ובאנגלית, The importance of being Earnest. מדובר במחזה של אוסקר וויילד, מהתלה על שני חברים שמתעקשם להיקרא ארנסט (רצינות). הנשים שחושקות בהם חלמו כל חייהן להינשא לגברים בשם הזה. השורה האחרונה בסרט היא "עכשיו הבנתי את חשיבותה של רצינות".
ארנסט הייתה מילת קוד להומוסקסואלים באנגליה כשנכתב המחזה, בסוף המאה ה-19, ומכאן ברור שהמחזה  ובוראו מתחבטים בסוגיה. הסרט של אוליבר פרקר יצא כמה חודשים לפני ספיידרמן הראשון. עכשיו. מרי ג'יין מחכה נואשות שפיטר יבוא לראות אותה בהצגה. היא משאירה לו כרטיס, הוא מאחר ומבריז לא פעם. הכיסא שלו נשאר ריק.
"אני כבר לא כיסא ריק", הוא אומר, אחרי שהוא מגיע סוף סוף לראות את המחזה. כשהוא מגיע, ומבין את חשיבותה של רצינות, או של הכרה בהומוסקסואליות, והיא רואה אותו על הכיסא, היא בדיוק צריכה להגיד במחזה את השורה "אני שמחה", ומתבלבלת. היא שמחה, אבל גם עצובה, מאחר שהנה, נכון שפיטר אוהב אותה, אבל זו אהבה אחרת.

6. פיטר פרקר (בתחפושת העכבישית) עולה במעלית עם האל ספארקס, הוא מייקל מ"הכי גאים שיש", והמתח המיני ביניהם לא מוסתר. מייקל מחמיא לו על התחפושת. לאותו מייקל יש בסדרה (בשותפות עם ג'סטין) חברה ליצירת קומיקס. לגיבור העל שלהם קוראים Rage (זעם) והוא שואב את כוחו מעשיית סקס. ממש Rage against the Machine (וגם הלהקה הרעשנית שקצפה נגד אמריקה התאגידית, האימפריליזם התרבותי ודיכוי הממשל, והתפרקה ב-2000).

* הופיע לראשונה ברייטינג, יולי 2004

כמה עולה פופקורן?

 

הגעתי לקולנוע לב בסנטר הלילה רעבה במיוחד וביקשתי בדלפק פופקורן קטן. הכי קטן.
כמה עלתה הקופסונת הזעירה?
17 שקלים.
מה? כמה?
17 שקלים.
תגידו, אז אל תקני! למה קנית?
– כי הייתי רעבה.
מי הגאון שתִמחר את המנה הזעירה?
בכל מקרה, זאת הפעם האחרונה שאני קונה פופקורן במחיר כזה.

עדכון: סוכן חשאי שהיה באותו זמן ביס פלאנט החדיש והמופתי מספר שקופסה כפולה בגודלה עלתה שם 14 שקלים.

תוספות בצד

על הנספחים שלצד הסרטים, ועל הדרך להחליט מה רואים

אני נוהגת לחרוש בפראות את התוספות לסרטי הדי.וי.די אותם אני רואה לצורכי עבודתי. פעמים רבות אין לתוספות תרגום לעברית, וזה די מעיק. כלומר הרבה יותר קשה להקשיב למישהו אם לא רואים אותו, נניח בערוץ הפרשנות, או בכלל לעקוב אחר מבטאים בריטיים סבוכים, ובעיקר דברים אמורים כשאנשים ממלמלים לעצמם בקז'ואליות על הסט, בצילומי מאחורי הקלעים, או בכל מיני נסיבות לא רשמיות אחרות.
ואחרי שהתעצבנתי בפעם האחרונה על כך שאין תרגום לתוספות (בעבר היו, אבל כעת, בסרטים שיוצאים באחרונה יש פחות ופחות), תהיתי אם מישהו בכלל רואה את התוספות (שלעתים נמשכות שעות) בדי.וי.דיאים שהוא לוקח מהספריה (או מחברים), או שהצפייה בתוספות היא נחלתם של מבקרי קולנוע, סטודנטים, חוקרים וקוראי סינמסקופ? כלומר צופי קולנוע ממוצעים מתעניינים בכלל במה שיש לבמאי לומר על הסרט שלו, או בסיפורי מאחורי הקלעים או בתהליך העבודה על סצנה, או במלמולי השחקנים על איזה כיף היה לעבוד עם הבמאי הזה ואיזה מקסים הוא?

החלטתי לפתוח את השאלה ולהוסיף עוד כמה.

1. צופים בכלל בתוספות לדי.וי.די?
א. יש תוספות?
ב. בחיים לא, בקושי מצליחים לגמור לראות את הסרט.
ג. רק אם בראד פיט מתראיין.
ד. פה ושם, אם ממש נהניתי מהסרט.
ה. תמיד, והכל.

2. איך תבחרו איזה סרט לקחת?
א. לפי המלצת איש הספרייה.
ב. לפי סיפורים של חברים.
ג. לפי מבקרי הקולנוע שעל העטיפה.
ד. סרטים שלא הספקתי לראות בקולנוע.
ה. גם וגם וגם וגם.

3. מאחרים להחזיר במועד?
א. תמיד, יום יומיים.
ב. לפעמים.
ג. משלמים קנס על האיחורים יותר מהמנוי, ולפעמים אפילו בלי שהספקנו לראות.
ד. מי לוקח סרטים מהספריה, השתגעת? מורידים!
ה. אין מצב, תמיד בזמן.

4. כמה סרטים אתם רואים בחודש בבית?
א. 1.
ב. 2-3.
ג.  4-5.
ד. 7-8.
ה. עשרה ויותר.

5. בכללי, מה תעדיפו לקחת?
א. להיטים שזה עתה ירדו מהמסכים הגדולים או עדיין שם.
ב. סרטים ישנים שראיתם בילדות/נעורים/עלומים ועכשיו הגיע הזמן להתרפק עליהם.
ג. סדרות טלוויזיה שמגיעות לדי.וי.די.
ד. קלאסיקות עבר גדולות. אני עושה לי ערב גודאר, ערב ברסון, ערב לוביטש, וגו'
ה. הכל.

 

ניקוד
א-1, ב-2, וכן הלאה. ככל שצברתם יותר נקודות סימן ש-

1. ראייתכם בסכנה.
2. משעמם לכם נורא.
3. אתם מעדיפים חיים של אחרים.
4. זכיתם בפרס הגדול ואתם מבקרי קולנוע.
5. אף תשובה לא סותרת את זו הקודמת לה.

אשת העכביש

 

מחרתיים עולה ספיידרמן 3 בבתי הקולנוע. לצערכם ולצערי לא תוכלו לקרוא ביקורת עליו בגיליון הקרוב של רייטינג שיוצא מחר בגלל חרם המפיצים שמונע ממבקרי קולנוע להגיע להקרנות המוקדמות הנערכות לסרטים אם לא יבטיחו לכתוב על הסרט שבוע אחרי שהוא יוצא – כך זה באשר לשבועונים.
ליומיים “מותר” לכתוב עליו אחרי סופהשבוע הראשון שלו בקופות. 

ב-25 במאי 2006 קיבלו מבקרי הקולנוע מכתב מהתאחדות ענף הקולנוע ובו הוכרז בפניהם שאם לא יעמדו בגזירה הזו לא יוזמנו להקרנות המוקדמות. בינתיים רוב החברות ירדו מהעץ, למעט פורום פילם וא.ד מטלון. מי שניזוקים הם בעיקר המגזינים המודפסים, מאחר שאתרי האינטרנט יכולים להעלות ביקורת על הסרט ביום בו הוא יוצא מבלי להזדקק לחסדי ההקרנות המוקדמות, פשוט ללכת לבית הקולנוע ולרכוש כרטיס ושעתיים לאחר מכןלהעלות ביקורת לאתרם. בגלל זמני העבודה וההורדה לדפוס של השבועונים אנחנו לא יכולים לעמוד בכך. חבל? נכון. אבל ברור למי צריך לבוא בטענות.

יאיר רוה מפנאי פלוס וסינמסקופ ויעל שוב מטיים אאוט כתבו מיילים על כך לבלוגרית ניקי פינק. יעל סיפרה גם על מורכבות העניין, תוך שהיא מסבירה שנאלצה לפרסם ראיון עם דני בויל בלי ביקורת עליו. בפוסט הזה וגם זה של יאיר יש קישורים לכל. יאיר שלח מיילים גם לכמה אנשי מפתח באולפנים ובהם קבל על מצבנו, אבל עדיין לא קיבל תשובות ממשיות.

כשלעצמי, חובבת ספיידרמן די גדולה, אצפה בו בסוף השבוע, ואני די מתרגשת לקראת. טובי, חכה לי.