טרנטינו ואני בקאן

גם אני הייתי שם, כלומר בקאן, ושיואו, איך נהניתי

 

2004 הייתה השנה הכי טובה שלי ברייטינג. בין היתר בגלל שזכיתי בנסיעת צ'ופר של פעם בחיים. טסתי ללונדון לסמינר סיפור של רוברט מקי, משם המשכתי לעוד כשלושה ימים לפסטיבל קאן. פעם ראשונה, וכמסתמן גם האחרונה בחיי.

נהניתי מאוד, ולקראת סגירת הגיליון הרלוונטי העברתי טקסט  שכתבתי בכתב יד בפקס (בפקס!) למערכת. עוד לא היה לי מחשב נייד, ובחדר העיתונות שם לא הייתה מקלדת בעברית. נו, למה שתהיה. וזה הטקסט שהתפרסם ב-26 במאי 2004, כלומר בדיוק היום לפני שלוש שנים.

אגב, אחרי הנחיתה הגעתי למערכת, זה היה בערך באחת-שתיים בלילה שבין ראשון לשני, לעזור בסגירת הגיליון. כן, פעם הייתי מורעלת.
וזה הטקסט, בשינויי עריכה קלילים.
* * *
7:30 ואני שועטת במורד הרחוב. 20 דקות הליכה מהירה מהמלון לפלה דה פסטיבל, שם קורה הכל. חייבת את הקפה-קרם והקרואסון והמיץ תפוזים שלי. כה הצתרפתתי תוך 24 שעות. אני ממהרת לתפוס מקום בתור דרום אמריקה באופנוע, הסרט הברזילאי הכי מדובר פה – לפחות בתורים שבהם עמדתי. ועמדתי, דם יו. או בצרפתית, מרד אלור.

ב-8:15 אני רבה עם הסדרן וב-8:25 אני בשורה האחרונה בבלקון, כלומר היציע, שאליו דוחסים את דלת העם, קרי העיתונאים. אבל גם בין העיתונאים יש מעמדות, ועוד איך. הכל מתחיל ונגמר בתגים, כלומר בצבע התגים. אני זכיתי בכחול. כחול=תחתית הפירדמיה. אורי קליין מהארץ מסתובב עם תג ורוד עם נקודה צהובה. אם רק הייתי יכולה להסביר כמה זה נחשב. באלוהים, ואני לא מתבדחת, הארץ הוא שם דבר פה, בקאן. אפילו ז'אן-לוק גודאר שיבץ את העיתון גופו (כן כן) וגם כאילו עיתונאית משם בסרט שלו, המוזיקה שלנו.

ואני? הגשמתי את חלום חיי, לפחות אחד מהם – הייתי עם גודאר באותו אולם קולנוע. הגאון לא עלה לבמה לפני ההקרנה או בסופה, אבל זכה למחיאות כפיים היסטריות מהקהל ולעשרות הבזקי פלאשים. הסרט עוסק במלחמות מההיבט הכי רחב ופילוסופי שלהן, ובעניין שלנו, כלומר הישראלים והפלסטינים. לאן נעלם גודאר לאחר ההקרנה ולמה לא החלפתי איתו מילה? אה, התג הכחול.
(תוספת: הסרט מעולם לא הגיע להקרנה מסחרית בארץ, והיו לו רק כמה הקרנות מיוחדות בקולנוע לב)

פוסט גן עדן

“אם יש ישלב מעבר לגן העדן, הרי זה המקום שבו אני נמצא", אמר קוונטין טרנטינו אחרי שהגיע לקאן, ואני מסכימה איתו. אני יכולה לקטר עד מחר על המרחק של המלון מה-פלה, ועל זה שאני צריכה לשלם עבור הפעלת הטלוויזיה בחדר, אבל זו הפעם הראשונה שלי בקאן (תוספת: Little that i know), ואני מרגישה כבתולה בליל כלולותיה, ועוד כזו שנישאה למאהב הכי טוב בעולם.

 מתי בפעם האחרונה הייתי צריכה לפצח את השיטה מחדש, ללמוד מי נגד מי מההתחלה ולתרגל מערכת קודים חדשה ובלתי מוכרת? מתי בפעם האחרונה הבנתי שלא כל העולם מדבר אנגלית? מתי בפעם האחרונה הייתי צריכה לפענח מחדש מאיזו כניסה נכנסים, מהם הכללים במסיבת עיתונאים שאתם מגיעים אליה עם עוד 200 עיתונאים, ובעיתונים אחרים קוראים לה "ראיון בלעדי"?

נעים מאוד, אורי קליין

קאן דומה ברגעיה היפים לגבעתיים. ברגעים הפחות יפים היא דומה לפרויקט פיתוח שכונות ביפו. חנויות מכולת שכונתיות ומספרות לרוב. רחוב ראשי של העיר שלא הייתם רוצים לגור בה אף פעם. אבל מה, המקומיים דופקים קופה פעם בשנה ומשכירים את הנכסי דלא ניידי שלהם בעבור סכומים נטולי פרופורציות לחלוטין, שההצדקה היחידה להם היא שהם שוכנים פה, בקאן אשר על הריביירה.

אבל כאותה גבירה מקשישה שמקפידה על כבודה בבואה בציבור, שני הרחובות הראשיים, אולי שלושה, משובצים בחנויות מעצבים יקרות ובמסעדות מוצלחות. וכך אכלתי פסטה וסלט ושתיתי יין זול במדרחוב עם דורית חורדי היחצנית, וגם פגשנו את אורי קליין, ומה שלא קרה בתל אביב מעולם קרה כאן, בקאן – לחצנו ידיים והיכרנו באופן רשמי. הו כן, הניכור בחברה האורבנית (תוספת: מאז, אגב, אנחנו ממשיכים להיפגש בבתי הקולנוע ולהתעלם אחד מהשני, הו כן, הניכור וכו'). השהות בקאן הרחיבה את אופקי והזכירה לי שהתעשייה לא כוללת רק מבקרי קולנוע ממורמרים, שאותם מושיבים במיטב האולמות (אם כי לפעמים בבלקון), אלא גם מפיצים וקניינים וסוחרי צלולואיד מכל הסוגים שמגלגלים או מנסים לגלגל מיליונים.

קוונטין, חכה לי

טוב, די עם השטויות, הסרטים, המבקרים והתגים. מה עם הכוכבים? אולי גווינת הגיעה עם אפל במקרה? אולי בראד פיט קפץ לקדם את טרויה? זאת אומרת, את מי לעזאזל ראית על השטיח האדום? בשביל מה שלחו אותך לשם? מה עם המסיבות? אולי תאווררי כבר את השמלה השחורה הקטנה שלך, המנוקדת ביהלומים הקטנים ההם? כן, בטח.

זה הולך ככה: מי שמוזמנים למסיבות הם אנשי המרקטינג והמפיצים והיחצנים, ולמעשה כל מי שבשרביט הקסם שלו יכול לתרום לשגשוגה של מכונת הכסף. גיא פינס? אולי. נו טוב, הוא נוגע בזוהר. אני מקסימום יכולה לדווח שראיתי את ג'ואל כהן דרך מסך פלזמה צועד על השטיח האדום לקראת הפרמריירה של לחסל את הליידי, הסרט הלא מהמם שלו ושל אחיו אית'ן, ושהוא ממש גוד לוקינג. ועוד במאי שווה אחד שדומה לג'ואל הוא וולטר סאלס, במאי דרום באמריקה באופנוע, יצור יפהפה במיוחד.

העיתונאית הברזילאית שיושבת לידי כעת, על הריבוע הכתום (בחסות אורנג', אלא מה) בחדר העיתונות הלבן, מסכימה איתי שהוא אכן גורג'ס, ומספרת שהוא ממשפחה מאוד עשירה. חוץ מהרכילאית אני חולקת מטר מרובע גם עם מארק, רכילאי שכותב לפלייבוי (מראיין את נערות האמצע! תוזפת: לא שמרתי איתו על קשר למגינתכם) וגם לאנטרטיינמנט וויקלי ולאין סטייל. הוא יהודי עצוב מלוס אנג'לס ויש לו משפחה בפתח תקווה. פלא שהוא עצוב? אפילו מארק לא יכול לספר לי על מסיבות שהיה בהן פה, עד שמגיעה עיתונאית של אס וויקלי, שהייתה במסיבה עם קווין בייקון וקיירה סדג'וויק.

והנה, גם אני מקבלת הזמנה לפרמיירה של מחול הפגיונות ורצה לחפש שמלה. בסוף רכשתי מכנסיים סופר מחויטים וחולצה קום-איל-פו ואת הלילה האחרון אני מבלה עם שני גברים איכותיים, בילי בוב תורנטון וקוונטין טרנטינו. את בילי פגשתי בהקרנה של בד סנטה (לא הוקרן בסוף בארץ), שאליה הגיע באיחור של 20 דקות. הוא הציג את קומדיית חג המולד החתרנית הזו וציווה – Laugh your ass off. ישבנו באותה שורה, כעשרים כיסאות מפרידים בינינו. לצערי בילי הגיע עם פעוטה כלשהי ופסע איתה יד ביד במעבר, שערו צבוע בחום וחולצתו אדמדמת באופן לא הולם.

אני על השטיח

כמדונה בסוזן סוזן אני רצה לשירותים ללבוש את בגדי השטיח האדום שלי. כאחד הסלבז אני פוסעת, ראשי כבוש בקרקע, מצלמות אול אובר דה פלייס. חבל שאני לא דומה לאותן שחקניות חרסינה מעודנות של ג'אנג יימו. גם באולם, על המסך, מועבר שידור מהשטיח האדום. מון דיה – טרנטינו. לבד. הוא מתיישב עשר שורות לפני. כמה מטרים בקו אווירי, אבל לא נעים לי להתנפל. כולם פה כה מאופקים אז גם אני קופצת ישבו וממתינה שעתיים עד שייגמר סיפור האהבה-אומנויות-לחימה הזה, שהחרבות בו מעופפות בהדר. אני מדמיינת את טרנטינו הבטח מרוגש עד שורשי מכנסיו ומתכננת את משפט הפתיחה הממיס שלי, כשיידלקו האורות ואעבור במעוף קליל את המרחק ההולך ומתקצר בינינו.

אבל כשזה קורה, וכולם מריעים ליימו ולשחקנים היפהפיים שלו, והשופט טרנטינו גומר לנשק אותם, הוא נמלט מהאולם, לבד. ברגע השיא המרחק בינינו עומד על שני מטרים וחצי, ואני אפילו לא יכולה לרחרח אותו, ודאי שלא לרדוף אחרי המסכן, שבטח יש לו עכשיו איזה 20 דקות הליכה עד למלון שלו, שאותן הוא גומא בהליכה מהורהרת, מותיר מאחוריו את חזיתה המהודקת בקורסט של קאן, העיר שלמשך עשרה ימים בשנה אינה מסירה לרגע את האיפור מפניה, גם לא כשהיא דועכת לשנת לילה קצרה.
* * *
אורי קליין בקאן השנה
יאיר מדווח על קאן מתל אביב.

14 מחשבות על “טרנטינו ואני בקאן

  1. מתי לאחרונה *לא* מיחזרת משהו?
    כל הכבוד על איכות הסביבה (פחות טקסטים על מגפיים חדשים=פחות ג'אנק), אבל בכל זאת. תתחשבי.

  2. זה מה שאני עושה כל חיי, ממחזרת.
    אני שמחה שאתה נמנה עם מאות האלפים שקראו את הטקסט ברייטינג, ומקווה שרק לך זה מפריע.

  3. דבורית יקירה,
    פוסט מ-צו-ין
    כתוב נפלא.
    עשית לי חשק.
    בפעם הבאה שאת נוסעת,
    תדחפי אותי למזוודה 🙂

  4. ההיי-לייט של נסיעותיי לקאן היה הניסיון להסביר לרוקחת צרפתיה שאני צריך משחה נגד שפשפת. אפילו באנגלית לא ידעתי איך קוראים לזה וזה הוביל לפנטומימה שלא התקבלה ברוח טובה.

  5. בגלל זה, בגלל המלון ב 250 יורו ללילה שלא מסכים להפעיל מיזוג בחודש מאי, בגלל הרחובות העמוסים שאי אפשר לעבור בהם מבלי להיקלע לעשרות שיחות סמולטוק עם מכרים/עמיתים, בגלל סוכני המכירות שמשננים את התמונה שלך מהמדריך ורודפים אחריך בבתי הקפה, ובגלל הכוס קפה ב 10 יורו. אבל עדיין – יותר טוב מתל אביב כנראה, לפחות אפשר לעשן בכל מקום בלי שאנשים ינפנפו בעצבנות בידיים מסביבך…

  6. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 20.5.11‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s