צווחת הסירנה

“מדוזות", סרט עתיר סמלים, פרסים ומים לוקח אותי למסע רחוק לילדות, למוכר הארטיקים הקולקטיבי. אולי בסוף גם אני אמצא אותו. מאחר שמדובר בניתוח יותר מאשר בביקורת תסתפקו בשורה התחתונה: חמישה כוכבים

"זה סרט בנות”, אמר מישהו ביציאה מהסרט, ואני התעצבנתי ולגמרי לא הסכמתי. סרט בנות הוא מושג גנאי, ולא משנה כמה ננסה לכבס אותו. אבל אחרי שחשבתי קצת הגעתי למסקנה שאולי הכוונה שלו, מבלי דעת, הייתה אחרת לחלוטין: אולי הוא התכוון לומר שמדובר בסרט נשי. ומדוזות הוא סרט נשי, מאחר שמים הם יסוד נשי (איפה אנחנו שוחים בראשית דרכנו אם לא במי השפיר). וכמויות המים במדוזות יכולות היו לפתור את בעיית המים של ישראל, ולמלא את הכנרת לרווייה לחמש שנות בצורת נוספות.

במדוזות (אמנע מתִמצוּת העלילה ואומר רק: כמה נשים החיות בתל אביב מחפשות את כל מה שאיבדו), המים הם סמל לחיים, לתחייה, ללידה, לפרידה וגם למסע ארוך רחוק מכאן, לבריחה ולאובדן. בתיה (שרה אדלר בעוד תפקיד ראשי, נוגה ומבולבלת, אחת השחקניות הישראליות עם הפנים היותר מורכבים, אינטליגנטיים ומעניינים שפועלות היום) יושבת על שפת הים אחרי פרידה מבאסת, ואחרי עוד ליל עבודה מפרך ונוראי כמלצרית בחתונות. מתוך הים עולה ילדה ציורית ושתקנית כבת חמש (ניקול לייטמן, שחקנית מלידה, שנראית מדהימה מכדי להיות אמיתית). כמו בת הים הקטנה, גם היא לא יכולה לדבר על פני היבשה. הקול היחיד שהיא מוציאה מפיה הוא צרחה מצמררת (ע"פ מסורת תוף הפח) כשבתיה מנסה להסיר ממנה את גלגל הים המתנפח שלה. בלעדיו היא לא יכולה – הוא הסנפירים שלה, הוא גלגל ההצלה שלה. ובת ים לא יכולה להתהלך על פני היבשה בלי אבזרים שכאלו, אחרת לא תשרוד.

 

בתיה (שרה אדלר) ובת-יה (ניקול לייטמן). מי יותר 100ממת?

בתיה לוקחת אותה לתחנת המשטרה, ושם מספר לה השוטר ענתבי (צחי גראד) על נעדרים שונים ומשונים, בונה לה סירת אוריגמי ומשיט אותה אליה בהבל פוווווו, אבל לאן כבר אפשר לשוט בסירת אוריגמי. סירה נוספת, חזקה יותר מסירת האוריגמי של השוטר, אבל גם היא לא ממשית היא סירת מפרש, צעצוע שג'וי, המטפלת הפיליפינית (מונט דה לטורה) רוצה לקנות לבן שלה. הילד מחכה לסירה, והיא יודעת שרק כך תוכל לחזור ולחדור ללבו, לרכוש את אמונו מחדש, אחרי שנטשה אותו כדי לעבוד בישראל. וסירות שלישית ורביעית: בזמן שקרן (נועה קנולר), הכלה הפצועה יושבת בחדרה שבמלון, מוגבלת בתנועה, אחרי שהקיפה בקו סגור את ספינת התענוגות בגלויה שהיא מוצאת בחדר, היא כותבת על סירה הכלואה בבקבוק. מכירים את הסירות האלו, כן? מלאכת מחשבת של בעלי תחביבים אובססיביים ובעלי סבלנות לא אנושית.

בתיה מגיעה עם בת הים לביתה, שם מטפטפים מים מהתקרה. דליים שלמים היא ממלאת בעזרתם. בתיה וגם הילדה שותות מהמים המעופשים האלו, מתוך תקווה שמדובר באיזשהו מעין חיים קסום, ומצולמות בדיוק מאותה זווית. כן, ברור שבת הים הג'ינג'ית היא גם בתיה הקטנה ובתיה הגדולה (בתיה, גם בת אלוהים וגם קיצור של בת הים), היא הילדה שתהיה לה, היא הילדה שהיא הייתה. אותו טפטוף יהפוך בסוף למבול ויציף את הדירה של בתיה בדיוק כמו מי המפל בצילום הקיטשי שמאחורי הנשים הפיליפיניות היושבות וממתינות לעבודה בלשכת התעסוקה. זאת הבעיה עם מים, קשה לווסת את הכמות הדרושה מהם, והם גם נוטים להתפרץ לכל מיני מקומות.

בין הנשים הישובות בלשכה נמצאת ג'וי, שאיבדה את המטופלת שלה ומוצאת אחת חדשה, ולאחריה עוד אחת. כוס מים עומדים שופך בנה של אחת הנשים הקשישות על העציצים הקמלים בביתה. מים, וואסר, מבקשת פעם אחר פעם האישה השלישית, מלכה (זהרירה חריפאי) מג'וי המטפלת בה. מלכה זאת מסרבת לראות בים מקור ניחומים ואופציה להתחדשות כמו בתיה. כשהרופא שלה (העיתונאי גדעון לוי) מציע לה ללכת לטייל ליד הים כדי להרגיש טוב יותר היא אומרת: מה יש שם חוץ מדרעק ומדוזות. והיא לא טועה, אפשר לראות את הים התל אביבי שלנו גם כך.

עוד מים ב"מדוזות" הם מי הביוב המפריעים לזוג הצעיר, קרן (נועה קנולר) ומיכאל (גרא סנדלר) בירח הדבש שלהם במלון התל אביבי הצבעוני הפונה אל הים. כל מה שיש בחדר שלהם זה ריח של ביוב, אבל אי אפשר לראות את הים, מצב מגוחך לחלוטין, מאחר שחזית המלון המפתה פונה אליו: למרות שהים שם, הוא רחוק, למרות שיש פה מים רבים, כולם צמאים, כלומר צמאות. הם, קרן ומיכאל צריכים להסתפק בחדר הזה, הקלוקל, מאחר שחופשתם בקאריביים בוטלה, אחרי שהכלה שברה את הרגל בחתונה. ומה שנשבר בחתונה (חוץ מהכוס, כנראה) יהיה קשה מאוד לתקן. וכן, המלון התל אביבי הוא תחליף עלוב מאוד לחופים הבתוליים (נניח) של הקאריביים, אבל ככה זה כשדברים (איברים) נשברים.

גם בסרט הסופר-שמונה הביתי שמראה נעמי הצלמת (נעמה ניסים) לבתיה יש מים, מי האגם (המלאכותי?) שלידו עומדת נעמי הילדה, עוד ילדה אילמת (מסיבות טכניות, הסופר-שמונה הזה הוא בלי קול, בדיוק כמו סרטים אילמים) ומאכילה ברבורים (או ברווזים, או בני דודים שלהם). לפני שנעמי מראה לבתיה את הסרט היא שואלת “זה מדע בדיוני"? נעמי עונה לה שכן, במובן מסוים. הרי מי זוכר את הסרטים הביתיים האלו, מבחינת בני העשרים, ואולי אפילו שלושים, זה לגמרי מדע בדיוני.

לנעמי יש סופר-שמונה, והמון תמונות על הקירות, אבל אלבום התמונות של בתיה ריק. לא, לא צילמו אותה בילדות, היא אומרת. רק מוכר הארטיקים עומד בו, כשחולצתו מתנפנפת – אחד האלמנטים הוויזואליים המקסימים בסרט (צילם אנטואן הברלה, מתחת לחול) – זה זכרון הילדות האולטימטיבי של בתיה. אחרי שתפתור אותו, אחרי שתמצא את מוכר הארטיקים, ואחרי שתמלא את האלבום שלה תוכל להמשיך הלאה בחייה. רוצה לומר, מדוזות מנסה להחיות את הזכרונות, להחזיר אותם לחיים, לעשות תיקון לכל מה שהשתבש בילדות. לפעמים צריך, לצורך זה, להיוולד מחדש, לצאת מהים, כלומר מהרחם, ממי השפיר, ולפעמים צריך לאבד את ההכרה, לשקוע בדמדומים לעומקי הילדות ולהתעורר. עוד סוג של לידה מחדש.

מדוזות עוסק באבידות ומציאות, בזכרונות ובעיבוד שלהם, בילדות ובבגרות. אבידות, זכרונות ומציאות שווה צילום. על אף דבריו של אייל (עמוס שוב) הבוס של בתיה ונעמי באולם החתונות, מה הבעיה בלצלם? בסך הכל צריך לכוון וללחוץ, זאת הבעיה הגדולה ביותר. לכוון וללחוץ, על אף האקראיות, ועל אף שכרגע לכאורה כל אחד יכול לכוון ללחוץ, כי יש לו את האמצעים הטכניים לכך, זה לא מספיק. על מנת לכוון וללחוץ צריך לדעת גם להתבונן. וזה מה שעושים פה שירה גפן ואתגר קרת, שביימו ביחד את הסרט שגפן כתבה. הם מכוונים, הם בונים את התמונה. רק אחר כך הם לוחצים. זו מהות הצילום, זו מהות הקולנוע. לדעת מה להכניס לפריים ומה להוציא ממנו, ואיך לסדר בתוכו את הדברים.

מדוזות מפרק את הלידה מחדש ואת החזרה לילדות, משחזר את כל הרגעים האבודים שבה. הוא פותח את פצעי ההורות, ההורים שלא היו שם באמת. אני אוהבת את הניגודים שבו, את האמא של בתיה (מירי פביאן), העוסקת בפעילות התנדבותית מציאת בית ואוכל לילדים אבודים, אבל שוכחת את הבת שלה. את בתיה, בתה, צריך להאכיל שוטר זר. גם אבא של בתיה (אסי דיין) לא גידל אותה, לא פעם ולא עכשיו. הוא לא יודע במה היא עובדת, לא יודע מה היא עושה. הוא עסוק בלגדל ילדה אחרת, בת זוגו הצעירה ממנו במיליון שנה, ומספר איך הציל את חייה. היא, שירי (לירון ויסמן) סובלת מבולמיה, אבל הוא לא רואה שבתו האמיתית היא זו הסובלת מרעב, בכל המובנים, והיא זו שהוא צריך להציל. טוב שיש קצת סדר בעולם, ובתיה, שמצילה את בת הים הקטנה, תציל באופן הזה גם את עצמה.

גם גליה (אילנית בן יעקב), שמשחקת את אופליה בהמלט המגוחך ביותר שראיתם מנסה למצוא את אמא שלה, להתחבר אליה, להתחבב עליה. אבל אמא שלה (חריפאי), לא מצליחה למצוא שוב דבר טוב להגיד על בתה השחקנית, וגם לא לחבק אותה. הנחמה היחידה, והאופציה היחידה שלה לשיפור בחייה הוא הקשר שלה עם ג'וי, המטפלת שלה. גליה – גם היא באה מהים, גל-יה, וגם היא בת האלוהים, אם לא הבת של אמא שלה – תצטרך להסתדר לבד. יש אנשים כאלו, יש ילדים כאלו, ולא משנה בני כמה הם.

חיים ומוות, זמן שעובר – "הזמן עובד נגדך" – זועק פעם אחר פעם (אולי פעמיים יותר מדי) שלט הפרסום של חברת הביטוח שלידו מחכה בתיה בשמלה הלבנה לאמא שלה, שלא מגיעה, משחקים במדוזות תופסת. רלי (ברוריה אלבק), שמגיעה למלון לסיים את חייה, פוגשת את הזוג, שצריך להתחיל את חייו. היא מנסה למצוא את המילים הנכונות שיעזרו לה למות, אבל מי שתעזור לה בכך היא קרן, שצריכה להתחיל לחיות באמת אחרי שתשקם את החיים שלה, שנשברו בקצוות.

אבל כל כך קשה להתחיל לחיות לפני שמצאת את מוכר הארטיקים שלך, שהלך לסיבוב ולא חזר עם הארטיק המובטח
. אני למשל עוד מחפ

למה טוני, למה?

על הפרק האחרון ששודר פה של הסופראנוס, בלי רבע ספוילר

אני עם הסופראנוס לפי שעון ישראל, ואף שאני ממש ממש ממש לא קנאית ספוילרים ביומיום, ולא עושה עניין משום דבר שאני יודעת – הפעם אני עם היד על האוזן, מתרחקת מכל כתבה ואתר ואדם שיכולים היו לרמוז לי על סוף כל הסופים, שיגיע לפה בעוד שלושה פרקים. למה אני לא גומרת עם זה, ורואה את הסוף? כי אני רוצה לדחות אותו. לא רוצה שייגמר, אז שותה לאט לאט, טיפה טיפה.

רק היום ראיתי את פרק 18, ששודר ברביעי (ש.ח. הערב, 21:10 ביס סטארס 2), ואני חייבת להודות שבפרק הזה חל משבר ביחסיי עם טוני.

בלי לספיילר: למה, טוני, למה? הגזמת לגמרי, יכולת להתאפק, אבל עברת את כל הגבולות. יש דברים שגם מעריציך הגדולים לא יוכלו לסבול, וזה אחד מהם.

בסוף הפרק, וטוני בטריפ של החיים שלו, הוא יושב עם מישהי, לא כרמלה, על גבעה ורואה את הזריחה (נו, את באמת חכמה, ממתי הולכים לראות את הזריחה עם מישהי שאתה נשוי לה יותר מ-20 שנה?).
פתאום הוא קם ממקומו וצועק "אני מבין", בדמעות, כאילו הבין את הסוד הגדול של היקום ושל הקיום.
אבל אני, טוני, לא מבינה. לא מבינה אותך.

 

סוף העולם ימינה

ב"הסודות" אין סצנת עירום לסבית, אבל יש סצנת עירום, ויש טאץ' לסבי. ועכשיו מה, תרוצו לראות? וברצינות: הסרט החדש של אבי נשר מנסה לשחזר את הנוסחה ואת ההצלחה של קודמו, “סוף העולם שמאלה", אבל העולם הדתי שהוא בורא נשאר מרוחק ואנקדוטיאלי

שלוש שנים אחרי סוף העולם שמאלה חוזר אבי נשר עם סרט חדש, הסודות. יאהבו? לא יאהבו? הקהל? המבקרים? איזה לחץ. הרשו לי לנבא, ככה סתם נחה עלי הרוח, אולי בהשראת הסרט: המבקרים יתחלקו 30% יאהבו, 70% פחות, והקהל לא ינהר. בכל מקרה, אני מניחה שכל מספר נמוך מ-450 אלף הצופים שראו את סוף העולם שמאלה ייחשב בעיני נשר ככישלון. 

התחושה הכי משמעותית מבחינתי אחר הצפייה בהסודות היא שנשר רצה לשכפל ולשחזר את נוסחת ההצלחה של סוף העולם. אז מה היה לנו שם? שתי חברות, שחקניות צעירות מאוד, לא מוכרות, שהפכו בעקבות סוף העולם לכוכבות. לירז צ'רכי ונטע גרטי. ומי יש לנו כאן? אניה בוקשטיין המוכרת (שושלת שוורץ, השיר שלנו, הבורר), ואת מיכל שטמלר החדשדשת (שחקנית להקת תיאטרון החאן, משחקת כרגע בהקמצן, ובעברה טהרה הזכור לרע של דורון ערן). אין ספק שזו פריצת דרך עבורה, והדרך הבטוחה להגיע לקהל רחב יותר מפוקדי החאן ותיאטרון עכו, בלי לזלזל חלילה. והיא באמת מקסימה וכובשת, וניחנה באותה כריזמה מהפנטת, שגורמת לך לרצות לעקוב אחרי כל תנועה שלה.

אם בסוף העולם שמאלה נפגשו שתי הבנות בדרום, ארץ לא זרועה, והיו צריכות למצוא את עצמן, את הזהות שלהן, הרי שכאן, מגיעות שתי הבנות צפונה, לצפת, בדיוק בצד השני של ישראל, כדי למצוא את את עצמן, ללמוד, לגבש את הזהות שלהן כנשים בעולם החרדי. סוף העולם עסק בעולים חדשים שמנסים להשתלב בישראל, להיות חלק ממנה. הסודות מדבר על חרדים, שאין להם שום תוכניות להשתלב פה, ויהי מה, להפך, הם שומרים בקנאות על הבידול שלהם. כלומר, שני צדי המדינה, שני צדי המרקם החברתי, שני הצדדים של אותו מטבע ושתי נשים צעירות המחפשות דרך.

הסצנה הכי בעייתית, זו שהדגישה ביתר שאת את הניסיון לחזור על סוף העולם הייתה סצנת העירום של הגיבורות. סצנה דומה הייתה גם בסרט הקודם, וכאן, אי אפשר היה להימנע מתחושת דז'ה-וו למראה בוקשטיין, שטמלר ו – כבוד – פאני ארדן הטובלות במקווה לצורכי טהרה, ולא סתם הטהרה החודשית ההיא, אלא טהרה במובן הכי עמוק שלה, שמטרתה להיפטר מחטאים כבדים, ומשדים הרובצים בנשמה. אין מה לדאוג. פיסת עור מיותרת לא נראית מגופה של ארדן, והיא גם מתייחסת לכך בסרט ומסבירה כמה קשה לה עם גופה כעת (דיאן קיטון, בערך בת גילה של ארדן, התפשטה בבאהבה אין חוקים, אבל באירופה כנראה הכל אחרת).

מי שמתפשטות הן שתי השחקניות הצעירות, ודומה שהסצנה הזו נועדה במיוחד לשמש מלכודת פתיים על שערי עיתונים. וזה בדיוק מה שקרה עם בוקשטיין, שהתראיינה לפני שבעיים לאחד ממוספי סוף השבוע, והסצנה הזו כיכבה בשער, בצירוף המשובב, ללקק-את-השפתיים כזה, "סצנת עירום לסבית". ובכן יש סצנה לסבית אלא שהיא לא סצנת עירום, לצערם של מי שממתינים לכך בכליון עיניים. בעצם אולי לשמחתם, כי זה אומר שיש שתי סצנות מסעירות דמיון.

בהסודות מחליטה בת הרב הלמדנית נעמי (בוקשטיין) לדחות את החתונה שלה עם מיכאל (גורי אלפי) אחרי מות אמה. היא מבקשת מאביה רשות לעבור למדרשה בצפת "כדי להתחזק", כשלמעשה ברור שהיא רוצה להימלט מהשידוך המיועד לה. הסיבות לכך יתבררו בהמשך, כשנעמי תתקרב למיכל, סליחה מישל (שטמלר) קרבה מסוכנת, שתערער את עולמן של השתיים. באותו חדר במדרשה מתגוררות גם סיגי (דנה איבגי), חוזרת בתשובה טרייה, שמוסיפה את הנופך הקומי לחבורה, ושיינה (טלי אורן) השמנמונת (“יש שני איברים בגוף שלי שאני לא אוהבת. הסנטר”), שהגיעה כדי למצוא שידוך, שתי דמויות ססגוניות ובנויות היטב. ובכלל, כמו בסוף העולם גם כאן – המון דמויות משנה ססגוניות שנעים להתבונן בהן.

אחת מהדמויות היותר מפתיעות בקאסט המאוד מוצלח ומגוון של נשר היא ינקי (אדיר מילר) המחזר של מישל. צריך עין מאוד מיומנת וחתיכת מעוף כדי לקחת בדרן לאומי כמו מילר, ולתת לו תפקיד המנוגד לכל מה שעשה עד כה בחייו. הייתי שמחה אם מילר היה עושה הסבה מקצועית, ובמקום להמשיך בקריירה של בדחן טלוויזיה היה מחזק את שרירי המשחק (בסדר בסדר, גם להיות בדרן זה לשחק. לא לזה התכוונתי). מהזווית הזו הוא מעניין אותי הרבה יותר. מגוון שחקנים בקולנוע הישראלי לא היה מזיק. זה החלק המצוין של נשר: התוספות שלו לרשימת השחקנים המקומיים. וזה לא הישג קל ערך.

ובאשר לסיפור עצמו. להבדיל ממדורת השבט, שעסק, ובהצלחה, בחובשי הכיפה הסרוגה ובקונפליקטים המייסרים אותם, הסודות נשארה בגדר האנקדוטות הפרועות, במקרי קיצון לא מרשימים במיוחד. הוא טווה מעין רומן למשרתות שמשוטט מעט בנבכי הדת, אבל נשאר בשוליים שלה. נשר אמנם כתב את התסריט עם הדר גלרון (לשעבר נורית הדר-פויירשטיין),שבקיאה בהלכות ובמצוות ומכירה את העולם החרדי, ולפיכך אני מקווה שאין בו קטסטרופות מזעזעות, אבל הם לא הצליחו ליצור עולם אמיתי ממשי. חוץ מגינונים חיצוניים נשר לא באמת מכניס את צופיו לנבכי הדת והקונפליקטים שבה.

 ולסיכום, גם הפתרונות שלו לפרק את הבלגנים הרגשיים והמעשיים יותר מדי טובים, מתוקים וקצת רחפניים. תגידו, אבל בשביל זה יש קולנוע, בשביל חלומות באספמיה, לא? כן ולא. צריך שהקולנוע ישכנע באפשריותו של החלום, ובהסודות נותרתי בחוץ, וצפת נשארה עיר רחוקה בצפון, שיש בה מקובלים ומשוגעים.

מתוך רייטינג, גיליון 417, 13.6.7

עוד ביקורות על הסודות
רותם דנון
יאיר רוה – 4 כוכבים
ניב שטנדל
יקיר אלקריב – 3 כוכבים
יעל שוב (צריך לדפדף, מה לעשות) – 3
אורי קליין – 2
שמוליק דובדבני – 3
ישי קיצ'לס, העיר – 2
נחום מוכיח, ישראלי – 4

שניצר – 3 (בתגובה 15 הבאתי קצת ציטוטים ממנו)
יהודה סתיו – 1 וחצי
אני – 3

מדוזות ובת הים הקטנה

הייתי הבוקר בצפייה מוקדמת של מדוזות, הסרט המהולל של שירה גפן ואתגר קרת (היא כתבה, שניהם ביימו). הוא יעלה לקראת סוף החודש, ולכן בינתיים רק ראשי פרקים, מעין טרום ביקורת, ורושם ראשוני כללי

* יצאתי מוקסמת. אנושי. רגיש. אמיתי. מהסרטים שעושים לי צמרמורת לאורך עמוד השדרה גם באמצע החום הגדול.

* שרה אדלר כוכבת. אבל את זה אני יודעת כבר מאז שנת אפס של יוסף פיצ'חדזה.

* המון ים, מים. מציפים את הדירה, נוזלים מהתקרה. אפשר גם לשתות ממנה. בת ים קטנה עם גלגל הצלה עולה מהמים. אחת הגיבורות מבקשת פעם ועוד פעם לשתות מים. סירה גדולה. גלגל ים. והסצנה הלפני אחרונה, בכלל מתחת למים.

* משפטים לזכור:
"מה לערבי ולהמלט”? שואלת זהרירה חריפאי את בתה, שמשחקת בהצגה ומספרת לה שלבמאי קוראים יוסף מחמוד.

"מה זה ים? כולה חרא ומדוזות" (חריפאי לרופא – גדעון לוי! – שמציע לה ללכת להירגע ליד הים).

אוף, שכחתי את השאר. מקווה שהם יחזרו אלי.

* לאתגר קרת יש הופעת אורח קצרצרה – הוא חולף בפריים כהיצ'קוק. חפשו אותו.

* אחרי שעה הסתכלתי על השעון, אבל לא מהסיבות הידועות, אלא מתוך תפילה, שלא ייגמר.

* ההקרנה הייתה בסינמטק 2 בתל אביב, כלומר באולם הקטן. בסופה, מחאו הנוכחים (עיתונאים) כפיים ונשארו ישובים עד שנגמר רולר הקרדיטים, וגם אז, אף אחד לא רצה לקום.

* ראיתי את שירה גפן עומדת בחוץ, אבל לא ניגשתי להגיד לה כלום. בכל זאת, פאסון. איזה פארשית אני.

* בקיצור, אני חושבת שאני מאוהבת בקולנוע הישראלי, ואני עוד ידועה כאנטישמית.

3 ימים ולונדון

יש מיליון אופציות לעשות את לונדון, ואילו זו נשלפה בלי הכנות מוקדמות, והיא לא מאוד תרבותית. אין בה תיאטרון, קולנוע, או חנויות ספרים. אפילו לא מיוזיקל או קומדי סטור. בפעם הבאה

אוכל – בבוקר במלון (טוסט עם ריבה, חלב עם קורנפלקס. נו, מתפשרים), בצהריים סנדוויץ ב-Pret a Manger
ובערב מסעדה.

אינטרנט – 14 פאונד (פאונד=8 שקלים) ליום במלון יוקרה. שווה לוודא בבירור אם יש במלונכם, ואם אין, אם כדאי לטלטל את הלפטופ.

אנדרגראונד – 4 פאונד לכיוון אחד. 5.1 פאונד חופשי יומי. מתי ימזגנו? אפילו אני מודה שחם. Never?
נקודת הזכות: תדירות הרכבות מהירת כברק. ולווט חשה שם בנוח.

בורואו מרקטשוק אוכל ענק, היסטרי, עם אלפי צבעים ריחות וטעמים. הייתי מוכנה לארוז שם הכל ולקחת הביתה (לא כולל החיות) אבל אפשר לשוטט ולאכול יום שלם ולא לכסות אפילו שמינית ממנו.
מגיעים דרך london bridge station

בקינגהאם – סוף סוף הגעתי. והמלכה הייתה בבית אפילו.

J. Sheekey – מסעדת מאכלי ים טרנדית מאוד, מלאה וגדושה בבריטים, ולא בתיירים, ובכ"ז המזון בה מחפיר, פירות הים קפואים, והדגים לא נעימים (כך התלוננו האוכלים, לא אני). שניים וחצי אנשים: 148 פאונד.

Dim t – מסעדת דים סאם משביעה ולא יקרה (80 פאונד לחמישה אנשים שבלסו עד להתפוצץ) בהמפסטד.

הולנד פארק – יפה, קומפקטי מגוון, וגדוש ילדים ומשפחות.

H&M – שלוש שמלות, גופיה וחולצה ב-36 פאונד (בגדי מעצבים? נקסט טיים).
לא היה לי זמן לשופינג, אז דחסתי הכל לחצי שעה אובססיבית רגע לפני התחלת המסע לשד"ת.

הליכה – עשרות קילומטרים ביום. בחיי. לקח: לא לעשות את זה יותר עם מגפי בוקרים (ע"ע בצילום הבלוג), אחרת תצטרכו למצוא את עצמכם קונים אדידס שחורות ומכוערות באאוטלט מאובק ומחתלים את האצבעות הצבות בפלסטרים בלי הפסקה.

האמפסטד הייטס – זכיתי לבקר שם בבית של עשיר לונדוני. כדי לשמור על פרטיותו לא אפרט את שלל הפסיליטיז והאבזור. נאנחתי קשות.

הקאסאן (Hakasan) – מסעדה סינית נחשבת, אפלולית ומרווחת. לא אהבתי את העיצוב דמוי הכלוב ואת הרעש הבלתי נסבל.
לעומת זה, המוני המנות היו אחת אחת מצוינות.
5 אנשים: 258 ליש"ט.

ווגמאמא – מאחר שיש לנו זוזוברה, אין צורך. עדיף לוותר. היה ממש רע. 

זריחה – נראה לי שהזריחה ממטוס היא אחת היפות שיש. השמש בוקעת כמו יהלום מתוך העננים, ובגלל ההפנוט קשה להסיר ממנה מבט עד שמסתנוורים – זה קורה תוך דקות, ואז ממש מתחילים לראות כוכבים ואלפי שמשות. אז בזמן שכל מאה אלף הנוסעים ישנו, אני נעצתי מבטים בשמש.

חסרים – תיירים ישראלים. אפשר ללכת שעות ולא לשמוע ציוץ אחד בעברית.

טאוור אוף לונדון – למרגלותיו טיילת ומרינה ומוזיאון לעיצוב, ומבנה המשרדים – מלפפון חמוץ.  כמו בנמל תל אביב המחודש אבל יותר יפה ופחות עמוס. וכמובן המון סניפים של סטארבקס. בכלל, נראה לי שלונדון רוצה לעקוף את ניו יורק במספר סניפי הקפה הללו.

ישראייר – חברת תעופה המקפידה שבאיירבאס 320 שלה לא יישבו אנשים שגובהם מעל 170, וגם אלו ייצאו עם שפשופים בברכיים. ולדיילים יש מדים משונים, חליפות סבנטיז רטרואיות.

כ – וויי, לא נשאר לי כלום?

לילה – מגיע ממש מאוחר, בין תשע לעשר, ובקיץ ממש – עד עשר אור מלא.

מלון – כשבחברת הנסיעות אומרים לכם שאין מלונות בטווח המחירים שלכם, או לחילופין שעוד לא אישרו להם את ההזמנה (משומה זה לוקח להם 24 שעות), עזבו אותם, ותתחילו לחפש לבד. Sussex Gardens הוא רחוב המלונות הזולים. יש בו כ-60 מלונות, אמר לי נהג המונית. מה זה זולים? 60 פאונד ללילה, ובטח יש גם בפחות. אז נכון שאין אינטרנט, ונכון שחדר לאדם הוא בעצם קיטונצ'יק עם מיטת יחיד (אבל גדולה יותר ממיטת נוער), אבל זה כולל ארוחת בוקר, ונקי ונחמד שם.
זה המלון שלי, אולימפיק האוז הוטל , והנה עוד אחד – אירופה האוז הוטל.
 אבל כמו בספר עני ועשיר, חבריי לנסיעה, שזכו להיות ממומנים על ידי מעסיק נדיב התגוררו בקמפינסקי בסוהו. המחיר: 500-650 פאונדים ללילה. 
הייתי מגיעה בבקרים מקופסת הנעליים שלי להיכל הפאר שם, מתעלקת על המיני בר ושותה מים – Voss Sparkling , וגם לקחתי הביתה שני בקבוקים ריקים ומעוצבים.

Surreal things – Surrealism and design
דאלי וטלפון הלובסטר שלו, ספת השפתיים, מגריט, השולחן עם  רגלי הציפור9 פאונד, אבל שווה. חוץ מזה, אחריה אפשר למחוק את יסורי המצפון על שלא הלכתם לעוד תערוכות: מה, כל כך הרבה כסף? אפשר לקנות בזה 2 טי שירט ב-H&M.

נוטינג היל – בלי ג'וליה רוברטס אבל עדיין יפה

נתב"ג – לזכור לעשות בפעם הבאה זיהוי ביומטרי כדי לא לעמוד בתור הדרכונים.

סטאנסטד – שדה התעופה הכי רחוק מהעיר. שעה נסיעה ממנה. 
הדיוטי נסגר בתשע וחצי על ראשכם.

עבודה – וואללה שכחתי. כלומר הדחקתי, אם כי הכל חומרים, כן?

פוד הולס – שווה ללכת לכל חדרי האוכל בכלבואים הגדולים. 

פרוטקט אנד פרפקט – הקרם שזכה לשבחים בתוכנית הורייזון של BBC הפך ללהיט בן לילה, נחטף מהחנויות ונעלם, ייצורו הוגבר, והוא הוחזר במנות קצובות. המצב נכון לעכשיו בלונדון הוא כזה: אם תגיעו לסניפי Boots בשעות הבוקר, יש סיכוי שתמצאו את המוצר – שפופרת אחת לאדם, זו ההקצבה בכל סניף, כך שאי אפשר לצבור סטוק.
מה שאפשר לעשות זה באמת לעבור בין הסניפים (יש אחד כל 100 מ'). בסופי שבוע הרבה יותר קשה למצוא את סרום הזהב, וסביר שיגידו לכם: “בואו באמצע השבוע”. מה שלא ברור לי זה מי מספיק לקנות אותו, ומתי, מאחר שאף פעם, בעומדי בקופה, שואלת אם יש (כן, חסכו שוטטות בסניף. זה נמצא בקופות) לא נתקלתי ולו באישה אחת השואלת את אותה שאלה או אוחזת בידה את הפלא.
כמה קניתי בסוף? 2 שפופרות.
נו, ו? לא יודעת, צריך לחכות 4 שבועות כדי לראות אם אראה בת 12.

צילומים – לא הבאתי מצלמה, אבל היה מי שצילם.

רכבת – 12 שקלים לנתב”ג. תענוג בוקר: לראות את הפקקים משתרכים על הכביש.

קיילי, התערוכה – מתחתוניה המוזהבים ועד שלל שמלותיה המזעזעות. כן, קיילי מינוג היא אייקון בריטי לתפארת. אפשר להתפעל ולהעריץ את הבגדים והאבזרים והתמונות והווידיאו, ואפשר גם לקונן על פולחן האישיות. צריך לזכור שקיילי של לונדון היא לא קיילי של תל אביב.
עוד שבוע בלבד.
התערוכה הסוריאליסטית (ע"ע) וקיילי, שניהם במוזיאון ויקטוריה ואלברט.

Shoreditch איך אמר אורי? פלורנטין של לונדון: הרבה גרפיטי, מעצבי אופנה ומעצבים בכלל. מבנים תעשייתיים ותיקים מול בנייני הייטק חדשים. אווירה אווירה ועוד פעם אווירה. 
וזה המק
ום הכי טוב לקוקטיילים שם, Hawksmoor.

שמש – שלושה ימים של שמש קופחת ברמות שקשה לתאר. התהלכתי כשערכת מסנני קרינה עליי ולא הפשלתי שרוולים לשנייה.

תבואי כל יום, אני אומרת לעצמי. ללונדון, לאנשהו.