צווחת הסירנה

“מדוזות", סרט עתיר סמלים, פרסים ומים לוקח אותי למסע רחוק לילדות, למוכר הארטיקים הקולקטיבי. אולי בסוף גם אני אמצא אותו. מאחר שמדובר בניתוח יותר מאשר בביקורת תסתפקו בשורה התחתונה: חמישה כוכבים

"זה סרט בנות”, אמר מישהו ביציאה מהסרט, ואני התעצבנתי ולגמרי לא הסכמתי. סרט בנות הוא מושג גנאי, ולא משנה כמה ננסה לכבס אותו. אבל אחרי שחשבתי קצת הגעתי למסקנה שאולי הכוונה שלו, מבלי דעת, הייתה אחרת לחלוטין: אולי הוא התכוון לומר שמדובר בסרט נשי. ומדוזות הוא סרט נשי, מאחר שמים הם יסוד נשי (איפה אנחנו שוחים בראשית דרכנו אם לא במי השפיר). וכמויות המים במדוזות יכולות היו לפתור את בעיית המים של ישראל, ולמלא את הכנרת לרווייה לחמש שנות בצורת נוספות.

במדוזות (אמנע מתִמצוּת העלילה ואומר רק: כמה נשים החיות בתל אביב מחפשות את כל מה שאיבדו), המים הם סמל לחיים, לתחייה, ללידה, לפרידה וגם למסע ארוך רחוק מכאן, לבריחה ולאובדן. בתיה (שרה אדלר בעוד תפקיד ראשי, נוגה ומבולבלת, אחת השחקניות הישראליות עם הפנים היותר מורכבים, אינטליגנטיים ומעניינים שפועלות היום) יושבת על שפת הים אחרי פרידה מבאסת, ואחרי עוד ליל עבודה מפרך ונוראי כמלצרית בחתונות. מתוך הים עולה ילדה ציורית ושתקנית כבת חמש (ניקול לייטמן, שחקנית מלידה, שנראית מדהימה מכדי להיות אמיתית). כמו בת הים הקטנה, גם היא לא יכולה לדבר על פני היבשה. הקול היחיד שהיא מוציאה מפיה הוא צרחה מצמררת (ע"פ מסורת תוף הפח) כשבתיה מנסה להסיר ממנה את גלגל הים המתנפח שלה. בלעדיו היא לא יכולה – הוא הסנפירים שלה, הוא גלגל ההצלה שלה. ובת ים לא יכולה להתהלך על פני היבשה בלי אבזרים שכאלו, אחרת לא תשרוד.

 

בתיה (שרה אדלר) ובת-יה (ניקול לייטמן). מי יותר 100ממת?

בתיה לוקחת אותה לתחנת המשטרה, ושם מספר לה השוטר ענתבי (צחי גראד) על נעדרים שונים ומשונים, בונה לה סירת אוריגמי ומשיט אותה אליה בהבל פוווווו, אבל לאן כבר אפשר לשוט בסירת אוריגמי. סירה נוספת, חזקה יותר מסירת האוריגמי של השוטר, אבל גם היא לא ממשית היא סירת מפרש, צעצוע שג'וי, המטפלת הפיליפינית (מונט דה לטורה) רוצה לקנות לבן שלה. הילד מחכה לסירה, והיא יודעת שרק כך תוכל לחזור ולחדור ללבו, לרכוש את אמונו מחדש, אחרי שנטשה אותו כדי לעבוד בישראל. וסירות שלישית ורביעית: בזמן שקרן (נועה קנולר), הכלה הפצועה יושבת בחדרה שבמלון, מוגבלת בתנועה, אחרי שהקיפה בקו סגור את ספינת התענוגות בגלויה שהיא מוצאת בחדר, היא כותבת על סירה הכלואה בבקבוק. מכירים את הסירות האלו, כן? מלאכת מחשבת של בעלי תחביבים אובססיביים ובעלי סבלנות לא אנושית.

בתיה מגיעה עם בת הים לביתה, שם מטפטפים מים מהתקרה. דליים שלמים היא ממלאת בעזרתם. בתיה וגם הילדה שותות מהמים המעופשים האלו, מתוך תקווה שמדובר באיזשהו מעין חיים קסום, ומצולמות בדיוק מאותה זווית. כן, ברור שבת הים הג'ינג'ית היא גם בתיה הקטנה ובתיה הגדולה (בתיה, גם בת אלוהים וגם קיצור של בת הים), היא הילדה שתהיה לה, היא הילדה שהיא הייתה. אותו טפטוף יהפוך בסוף למבול ויציף את הדירה של בתיה בדיוק כמו מי המפל בצילום הקיטשי שמאחורי הנשים הפיליפיניות היושבות וממתינות לעבודה בלשכת התעסוקה. זאת הבעיה עם מים, קשה לווסת את הכמות הדרושה מהם, והם גם נוטים להתפרץ לכל מיני מקומות.

בין הנשים הישובות בלשכה נמצאת ג'וי, שאיבדה את המטופלת שלה ומוצאת אחת חדשה, ולאחריה עוד אחת. כוס מים עומדים שופך בנה של אחת הנשים הקשישות על העציצים הקמלים בביתה. מים, וואסר, מבקשת פעם אחר פעם האישה השלישית, מלכה (זהרירה חריפאי) מג'וי המטפלת בה. מלכה זאת מסרבת לראות בים מקור ניחומים ואופציה להתחדשות כמו בתיה. כשהרופא שלה (העיתונאי גדעון לוי) מציע לה ללכת לטייל ליד הים כדי להרגיש טוב יותר היא אומרת: מה יש שם חוץ מדרעק ומדוזות. והיא לא טועה, אפשר לראות את הים התל אביבי שלנו גם כך.

עוד מים ב"מדוזות" הם מי הביוב המפריעים לזוג הצעיר, קרן (נועה קנולר) ומיכאל (גרא סנדלר) בירח הדבש שלהם במלון התל אביבי הצבעוני הפונה אל הים. כל מה שיש בחדר שלהם זה ריח של ביוב, אבל אי אפשר לראות את הים, מצב מגוחך לחלוטין, מאחר שחזית המלון המפתה פונה אליו: למרות שהים שם, הוא רחוק, למרות שיש פה מים רבים, כולם צמאים, כלומר צמאות. הם, קרן ומיכאל צריכים להסתפק בחדר הזה, הקלוקל, מאחר שחופשתם בקאריביים בוטלה, אחרי שהכלה שברה את הרגל בחתונה. ומה שנשבר בחתונה (חוץ מהכוס, כנראה) יהיה קשה מאוד לתקן. וכן, המלון התל אביבי הוא תחליף עלוב מאוד לחופים הבתוליים (נניח) של הקאריביים, אבל ככה זה כשדברים (איברים) נשברים.

גם בסרט הסופר-שמונה הביתי שמראה נעמי הצלמת (נעמה ניסים) לבתיה יש מים, מי האגם (המלאכותי?) שלידו עומדת נעמי הילדה, עוד ילדה אילמת (מסיבות טכניות, הסופר-שמונה הזה הוא בלי קול, בדיוק כמו סרטים אילמים) ומאכילה ברבורים (או ברווזים, או בני דודים שלהם). לפני שנעמי מראה לבתיה את הסרט היא שואלת “זה מדע בדיוני"? נעמי עונה לה שכן, במובן מסוים. הרי מי זוכר את הסרטים הביתיים האלו, מבחינת בני העשרים, ואולי אפילו שלושים, זה לגמרי מדע בדיוני.

לנעמי יש סופר-שמונה, והמון תמונות על הקירות, אבל אלבום התמונות של בתיה ריק. לא, לא צילמו אותה בילדות, היא אומרת. רק מוכר הארטיקים עומד בו, כשחולצתו מתנפנפת – אחד האלמנטים הוויזואליים המקסימים בסרט (צילם אנטואן הברלה, מתחת לחול) – זה זכרון הילדות האולטימטיבי של בתיה. אחרי שתפתור אותו, אחרי שתמצא את מוכר הארטיקים, ואחרי שתמלא את האלבום שלה תוכל להמשיך הלאה בחייה. רוצה לומר, מדוזות מנסה להחיות את הזכרונות, להחזיר אותם לחיים, לעשות תיקון לכל מה שהשתבש בילדות. לפעמים צריך, לצורך זה, להיוולד מחדש, לצאת מהים, כלומר מהרחם, ממי השפיר, ולפעמים צריך לאבד את ההכרה, לשקוע בדמדומים לעומקי הילדות ולהתעורר. עוד סוג של לידה מחדש.

מדוזות עוסק באבידות ומציאות, בזכרונות ובעיבוד שלהם, בילדות ובבגרות. אבידות, זכרונות ומציאות שווה צילום. על אף דבריו של אייל (עמוס שוב) הבוס של בתיה ונעמי באולם החתונות, מה הבעיה בלצלם? בסך הכל צריך לכוון וללחוץ, זאת הבעיה הגדולה ביותר. לכוון וללחוץ, על אף האקראיות, ועל אף שכרגע לכאורה כל אחד יכול לכוון ללחוץ, כי יש לו את האמצעים הטכניים לכך, זה לא מספיק. על מנת לכוון וללחוץ צריך לדעת גם להתבונן. וזה מה שעושים פה שירה גפן ואתגר קרת, שביימו ביחד את הסרט שגפן כתבה. הם מכוונים, הם בונים את התמונה. רק אחר כך הם לוחצים. זו מהות הצילום, זו מהות הקולנוע. לדעת מה להכניס לפריים ומה להוציא ממנו, ואיך לסדר בתוכו את הדברים.

מדוזות מפרק את הלידה מחדש ואת החזרה לילדות, משחזר את כל הרגעים האבודים שבה. הוא פותח את פצעי ההורות, ההורים שלא היו שם באמת. אני אוהבת את הניגודים שבו, את האמא של בתיה (מירי פביאן), העוסקת בפעילות התנדבותית מציאת בית ואוכל לילדים אבודים, אבל שוכחת את הבת שלה. את בתיה, בתה, צריך להאכיל שוטר זר. גם אבא של בתיה (אסי דיין) לא גידל אותה, לא פעם ולא עכשיו. הוא לא יודע במה היא עובדת, לא יודע מה היא עושה. הוא עסוק בלגדל ילדה אחרת, בת זוגו הצעירה ממנו במיליון שנה, ומספר איך הציל את חייה. היא, שירי (לירון ויסמן) סובלת מבולמיה, אבל הוא לא רואה שבתו האמיתית היא זו הסובלת מרעב, בכל המובנים, והיא זו שהוא צריך להציל. טוב שיש קצת סדר בעולם, ובתיה, שמצילה את בת הים הקטנה, תציל באופן הזה גם את עצמה.

גם גליה (אילנית בן יעקב), שמשחקת את אופליה בהמלט המגוחך ביותר שראיתם מנסה למצוא את אמא שלה, להתחבר אליה, להתחבב עליה. אבל אמא שלה (חריפאי), לא מצליחה למצוא שוב דבר טוב להגיד על בתה השחקנית, וגם לא לחבק אותה. הנחמה היחידה, והאופציה היחידה שלה לשיפור בחייה הוא הקשר שלה עם ג'וי, המטפלת שלה. גליה – גם היא באה מהים, גל-יה, וגם היא בת האלוהים, אם לא הבת של אמא שלה – תצטרך להסתדר לבד. יש אנשים כאלו, יש ילדים כאלו, ולא משנה בני כמה הם.

חיים ומוות, זמן שעובר – "הזמן עובד נגדך" – זועק פעם אחר פעם (אולי פעמיים יותר מדי) שלט הפרסום של חברת הביטוח שלידו מחכה בתיה בשמלה הלבנה לאמא שלה, שלא מגיעה, משחקים במדוזות תופסת. רלי (ברוריה אלבק), שמגיעה למלון לסיים את חייה, פוגשת את הזוג, שצריך להתחיל את חייו. היא מנסה למצוא את המילים הנכונות שיעזרו לה למות, אבל מי שתעזור לה בכך היא קרן, שצריכה להתחיל לחיות באמת אחרי שתשקם את החיים שלה, שנשברו בקצוות.

אבל כל כך קשה להתחיל לחיות לפני שמצאת את מוכר הארטיקים שלך, שהלך לסיבוב ולא חזר עם הארטיק המובטח
. אני למשל עוד מחפ

12 מחשבות על “צווחת הסירנה

  1. אהבתי. ואחר כך כשחשבתי הבנתי שהמלצמה שלהם, התנועות שלה, כל הזמן הפתיעו אותי וזה, מעבר לעונגים האחרים,של המשחק – אדלר באמת מופלאה -היה דבר שלא פגשתי מזמן, מצלמה שמדברת קצת אחרת. מפתיעה. היה עונג צהרים.

    ובכלל יוני/ יולי חודשים טובים לנו, אנשי הכרטיס 🙂

  2. המון אמירות שלא את כולם הבנתי שלא את כולם הספקתי לתפוס כדי להצליח אחר כך לשחזר (סירה בבקבוק לא טובעת … אבל גם רוח במפרשים לא נושבת לה… משהו כזה אבל לא בדיוק)

    התמונה של מוכר הארטיקים באלבום – מרהיבה. וכמוה לא מעט קטעים וזויות צילום.

    יצאתי עם מועקה אך אחזור לראות אותו שוב.

  3. ראיתי את הסרט ונהניתי עד מאד, אבל יצאתי ממנו בתחושה שלא הבנתי.
    כל כך טוב לקבל קצת יותר הסברים וניתוח, עם כל הכאב שבעניין לפעמים אנחנו באמת צריכים שמישהו ילעס לנו קצת את החומר.
    פוסט נהדר

  4. ראיתי את הסרט וגם אני התרגשתי למרות שאני חושב שמדובר בסרט ביכורים מוצלח מאד שיהווה בתקווה התחלה של דרך קולנועית מרתקת ומיוחדת.
    בקשר לביקורת שלך- רציתי להוסיף לך עוד פרשנות קצת יותר פשוטה לאבטיח.
    אבטיח זה מה שאוכלים בחוף הים ובסרט אנו מבינים שהרגע המשמעותי והלא פתור בחייה של בתיה הוא סצנה מילדותה שהתרחשה בחוף הים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s