הספירה לאחור ונודל

 

הביקורת שלי על נודל
והנה זו של אורי קליין.
ורותם דנון
ויעל שוב (ע' 136, 4 כוכבים).

יקיר אלקריב (4).
יובל ריבלין.
יאירוה (3 וחצי).
שמוליק דובדבני (3).
שניצר תיעב למדי.
וטבלת המבקרים.

ברביעי התפרסם המדור הלפני-אחרון שלי ברייטינג, והקדשתי את כולו לנודל.
בשבוע הבא, ברביעי, הפעם האחרונה, המדור האחרון, עם משפחת סימפסון והיירספריי ופרידה קצרה. נראה לי שסיכום ארוך יותר יהיה פה.
איזו הרגשה מוזרה.

סגירת מעגל

על הקרנת "סוסעץ" במלאת לו 30

1. עמינדב סוסעץ הגיע, כמו גיבור. אמנם 30 השנים שעברו על שמוליק קראוס מאז 77' לא ריחמו עליו, אבל הוא הגיע, ובהליכה. כמו שאמר יענקל'ה רוטבליט שהזמן רק רפרף עליו בנוצת זהב, הקול – קול קראוס, היד – יד שרה (והכוונה לארגון המעניק אבזרים רפואיים לנזקקים. קראוס נעזר במקל הליכה בדרכו למושב בסינמטק, מאחר שעבר אירוע מוחי, כלומר שניים, לא בכיסא גלגלים, כמתואר בכתבה).

2. מאחר שאלפי מצלמות אימתניות תיעדו את המאורע, יש מצב שתיראו אותי (ישבתי מאחורי שורת השמורים והמכובדים) ברקע, להרף עין (ולכן המצמוץ אסור) באחד הערוצים שידווחו על האירוע, חמושה בקוקו משורבב ובמשקפיים חדשים אדומי מסגרת, ומדברת בסלולרי עם מקור בכיר (כן, עבודה, נו). זה היה לפני תחילת הסרט, אחר כך כיביתיו כמובן.

3. יקי יושע, שביים את סוסעץ בגיל 25 (חוזרת, 25) עלה גם הוא לדבר ולספר על הסרט ועל העשייה שלו בנוסטלגיה. הוא נזכר בדיליג'נס שצריך היה להביא לסט. דיליג'נס, כן? יודעים מה זה, נכון? מתי בפעם האחרונה שמעתם את המילה הזו?

4. הגעתי מאוחר, ויתרתי על קבלת הפנים (אוכל, שתייה ומינגלינג) שנערכה בשמונה בערב. חשבתי שאם אגיע בתשע וחצי אוכל לדהור ישירות לתוך הסרט. מה פתאום. רק אחרי עשר, ואחרי שהאולם הגדול התמלא עד אחרון המושבים התחילה ההקרנה.

5. הייתה לי משימה בצפייה בסוסעץ: להיזכר למה הוא השפיע עלי כל כך ושיגר אותי ללימודי קולנוע. תוך כדי הבנתי כמה דברים: אמנם אהבתי את הסרט, אבל את הספר הרבה יותר. למעשה לספר היה גורם מכריע בהחלטה שלי, הסרט היה רק נספח. והדברים שנראו פעם גדולים ועצומים – דעכו.

6. ובכל זאת למה? עמינדב סוסעץ, צייר ששרף את התמונות שלו רגע לפני התערוכה בניו יורק חוזר לארץ, ורוצה לעשות סרט על החיים שלו, כלומר על תל אביב של תחילת המאה העשרים ועל שנת 30' בה נולד. כן, סרט, קולנוע, נראה לי באותן שנים הדרך ההגיונית ביותר להתמודד עם החיים, לתעד אותם, לשמור שלא יברחו, להכניס אותם לפוטושופ, להפוך אותם לממשיים יותר. נו, הייתי קטנה ופתיה, מה לעשות. עמינדב שרף את התמונות שלו. עמינדב שרף את הסרט שלו. מה יכול להיות יותר מדכא מזה.

7. המצפונאי – גדליה בסר הוא המצפונאי, כלומר המסספונאי (לשון בחיך) שסופר את המססגלים (בעיקר של הזונות) בחוף תל אביב, ומטרתו להחזיר את האהבה לעולם. הוא נכנס בבקרים למיטותיהן של נשים ישנות ומשלים את כל מה שבעליהן מונעים מהן במשך שנות הנישואין. הנשים לא מתלוננות, כך הוא מספר, ורק פעם אחת ישב בכלא, כי נכנס בטעות למיטה של הבת.
מצפונאי, שלמד עם עמינדב בבית הספר שמח לבואו. הוא משוכנע במצפונאיותו של עמינדב, וזה מעמיד אותו על מקומו: מה פתאום מזכיר לו עמינדב את מצפונו הלא קיים. שניהם, הוא חושב, יצליחו להחזיר את האהבה לתל אביב. “אתה עם הפוטנציאל שלך", אומר הליימך מאותגר הלשון לעמינדב היפה.

8. שמוליקראוס – אין ספק שהוא עושה את הסרט, וקשה לחשוב על מישהו בעל לוק הוליוודי/תל אביבי יותר מתאים ממנו באותן שנים. לכן מצחיק בכלל לחשוב שיקי יושע חשב על אלכס אנסקי לתפקיד.

9. אריק לביא – בתפקיד מפיק הקולנוע הרעשן, הלוחם לשעבר, שזמנו כמעט עבר. געגועים לאריק.

10. "מר ליכט" – ממלמל אבא סוסעץ מהרגע הראשון שעמינדב מגיע אליו לחדר במוסד הגריאטרי העצוב בו הוא מאושפז. "מר ליכט" – עוד אור, וזה מה שאמר גתה לפני מותו, רגע לפני החושך הגדול. אבא היה קורא את גתה. וכמו שאמא שלו אמרה: “גתה בילה איתו במיטה הרבה יותר ממני".

11. לצאת מהמסגרת – מסגרות לתמונות עשה אבא של עמינדב כל חייו, וחיכה שהבן יבוא לרשת אותו. עמינדב ברח מהמסגרת, אבל לא הצליח למלא אותה בתכנים אחרים. הוא נשאר בלי מסגרות ובלי תמונות. אבק ברוח.

12. העותק – לא יודעת עד כמה הושקע ברסטורציה של העותק הישן, אולי המון, אולי זה המקסימום שאפשר היה להגיע אליו, אבל הגרייניות הלא מכוונת (grainy) של העותק הייתה קשה לצפיה. אולי רק העדשה המקומית? לא יודעת איך זה נראה על מסך קטן, בדי.וי.די, אבל הצפייה הסינמטקית הייתה קשה. ואם כבר, לא שווה להשקיע בכתוביות? עברית, אנגלית, משהו? הרי הסאונד הוא רק 8 פה, לא 10.

13. הדי.וי.די – כמו שאמר אלון גרבוז (נדמה לי), אמנם אנחנו מוכרים הערב את הדי.וי.די – חלק מהסיבות לקיומו של הערב היה מארז סרטי יקי יושע שיצא בעזרת האוזן השלישית –  אבל אני יודע שהקהל היום זה לא קהל שקונה. “זה קהל שעושה", מילמלה מישהי מאחורי.
ובאמת, מארזי הדי.וי.די נשארו על מקומם בדלפק האוזן שהיה ממוקם ליד הכניסה. נציג הספרייה/חנות עמד מובטל.

14. אחרון ודי – זה הסרט האחרון אליו הוזמנתי רשמית במסגרת תפקידי כמבקרת. זה לא אומר שלא אוזמן יותר, הכל תלוי בטוב לבם של היחצ"נים, אבל סמלי מאוד הדבר.

15. יורם קניוק – לא ראיתי אותו. מישהו ראה? היה?
עדכון: יאירוה מזכיר לי שהם מסוכסכים על הזכויות של אדם בן כלב. יושע טוען שכתב תסריט לאב"כ בשנות השמונים, ושזה מקנה לו זכויות עליו, אלא שקניוק לא חפץ בתסריט ועבר הלאה.
מסקנה: ברור שקניוק לא היה.

16. מעניין מה יעלה בגורל אדם בן כלב של קניוק, אותו ביים פול שרדר (שיעלה רק ב-2008 לפי ימד"ב).

סוסעץ שלי

על עטיפת סוסעץ שלי כתוב: “יורם קניוק סופר ועתונאי נולד בתל-אביב לפני 43 שנים"
זו לא טעות. הספר הודפס ב-1976, הדפסה שלישית.
עדכון: יואב כותב לי שדווקא כן טעות, קניוק נולד ב-1930. ז"א שמי שהדפיס את המהדורה ב-76' לא עדכן את העטיפה. הרבה יותר הגיוני, כמובן, לכתוב עליה את שנת הולדתו של האיש, נתון קבוע.

סוסעץ, כך אני מספרת תמיד, הספר והסרט, היה הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד קולנוע. זה היה רגע החיבור, ההארה, איך שלא תקראו לזה, בו הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.

עכשיו, תשאלו אותי למה, ואני בצרות. כבר לא זוכרת. כל כך הרבה זמן עבר. לקחתי לידי את העותק והתחלתי לדפדפ: חיפשתי סימונים ומרקורים שלי. פעם נהגתי לעשות את זה. אבל כלום, הספר חלק.

בסופשבוע התפרסם ראיון עם שמוליקראוס לכבוד שלושים שנה לסרט (והנה מילות השיר). 

ביום שלישי, 24 ביולי, 21:30 תיערך בסינמטק הקרנה לסרט, לכבוד היומולדת ויציאתו בדיוידי. אהיה שם, אולי אמצא את כל מה שאיבדתי. ואחר כך אכתוב ואסביר איך התאהבתי בקולנוע בזכות סוסעץ

הכל מואר

הייתי בהקרנת הסרט של רן טל, ילדי השמש , שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע בירושלים. ומה היה מיוחד בה? נוכחות מסיבית של רבים מאנשי הקיבוץ של טל שהגיבו על המתרחש כמו ילדים, בפטפטת אינסופית ("הנה שלוימה", "אוי, חווצ'ו!"). אבל סלחתי להם, נו, אחרי שראיתי כמה סבלו.

אני מנהלת יחסים תיאורטיים ארוכים מאוד עם הקיבוץ. בילדותי רציתי לעבור לגור שם, זה נראה לי, ילדה עירונית מדוכדכת מעיר ישנונית ושוממה כטוב שבכל העולמות. לגור בלי ההורים היה משאת נפש שלי. אבל לא רק שהוריי סירבו בכל תוקף לבקשתי (לעזוב את הבית נחשב כטרגדיה ממדרגה ראשונה שתדרדר אותי לפשע ולזנות במהירות), גם לא היו לי קרובים בקיבוץ כדי לבלות שם בחופשות וליהנות מכל מנעמי החיים עליהם קראתי ושמעתי. רק שנים רבות מאוחר יותר פגשתי כל מיני ניצולים שהתלוננו בפני כמה נורא היה בקיבוץ. סיפוריי על כמה קשה ומשמים היה בעיר האורות הכבים לא שכנעו אותם.

כילדה (וכאדם) לא חברותי במיוחד רוב הסיכויים שהייתי סובלת בקיבוץ אולי יותר מאשר בעיר. מצד שני, אולי להפך, אולי החופש המוחלט שהיה בקיבוץ היה מחשל אותי ומקנה לי כישורים החסרים לי.

ילדי השמש מורכב כל כולו מצילומי ארכיון ומסרטים בשחור לבן, שמחזקים את סיפוריו של דרור שאול באדמה משוגעת . הלינה המשותפת היא, כך נראה, הטראומה הגדולה ביותר של ילדי השמש. צילומי הסטילס והסרטים המלווים את שעת ההשכבה של הילדים דאז מרגשים וראשוניים – זאת הפעם הראשונה שאני לפחות רואה דוקומנטציה של הסיטואציה הזו.

טל סיפר לאחר ההקרנה שערך את החומרים מתוך מאות שעות מצולמות. אורך הסרט כעת הוא 70 דקות, אבל הייתי מוכנה לראות עוד שעה-שעתיים לפחות. את הצילומים הערוכים מלווה קריינות של הוריו ושל עוד כמה פליטים מהקיבוץ. במהלך הצפייה התעוררה בי סקרנות גדולה לראות את הדוברים. מעניין איך היה נראה הסרט לו הראשים המדברים היו שזורים בו, ולא רק בקולם, אלא גם בדמותם. אלא שהם מופיעים רק בסוף.

בעיה קטנה/גדולה שעוד לא מאוחר לתקן:
להוסיף כתוביות עם שמות הדוברים לדיוקנאותיהם המגיעים בסוף. זה קריטי.

מבזקוני פסטיבל

כבר היום הרביעי שלי בפסטיבל ועוד לא כתבתי עליו מילה. פשוט אין לי זמן. כל החובות הקודמים מותירים אותי עם זמן לחמש שעות שינה וזהו. אבל די, זה לא בסדר. ולכן, במבזקיות, כל מה שקרה (לי) עד כה.

לוגיסטיקה: רוב הסרטים מתחילים באיחור לא אלגנטי. בעיקר הישראלים, 20-25 דקות איחור, וזה מורט עצבים. בטח ובטח אחרי יום שלם של ישיבה באולמות. זה מה שקרה אתמול לזרים, של גיא נתיב וארז תדמור. 25 דקות איחור וקור אימים ששרר באולם (לא, לא רק אני, אנשים התמרמרו מכל עבר). בסוף הסרט, אף שמקובל להישאר באולם ולחכות לברכות התודה של היוצרים, הייתה הימלטות המונית. האיחור והקור עשו את שלהם.
הסרט כשלעצמו איך? שם פניו לייצוא, הכלאה בין לפני הזריחה/שקיעה של ריצ'רד לינקלייטר, בגרסת ישראלי פוגש פלסטיניאית והם יורים את תולדות הסכסוך במשך 80 דקות.

סיקור: בשנים עברו כל עיתון הקצה ידיעה יומית לנעשה בפסטיבל. השנה, ידיעות מתעלם מהפסטיבל, מעריב מסקר מגזינית, כלומר יש דיליי של יום, והארץ בגלריה מתמקד בכתבות עומק. אפילו בווינט אפשר לקרוא הבוקר התייחסות מסוף השבוע.  בוואלה! עדיין מופיעה כתבת ההמלצות מאמצע שבוע שעבר. 
זה המקום בו הבלוגים צריכים להיכנס לפעולה, אבל זה קשה, הן בגלל חוסר הזמן, והן מאחר שהחיבור האלחוטי המובטח באזור הסינמטק לא ממש פועל.
אם יש בלוגים עדכניים (חוץ מסינמסקופ כמובן) אשמח להוסיף, אין לי זמן לחפש.

שיקולים זרים: חלק מההחלטה איזה סרטים לראות תלוי במרחק ההליכה מהסינמטק, נמל הבית. והמרחק שיש ללכת מושפע גם משעות היום, שהרי אין הליכה של עשר דקות בשמש הקופחת של שתיים בצהריים (סינמטק-סמדר) להליכה דומה בשבע-שמונה בערב, בה מתחילה הצינה הירושלמית לנגוס בלהט.

טוב, די לקטר, מה ראית?
כדי להיות חיובית, רק דברים טובים:
פרספוליס  – סרט האנימציה האיראני בשחור לבן, שהעביר בקלילות, בהומור ובחן את חוויית הדיכוי של הבמאית מילדות לבגרות, ועורר מהומה בקאן, בטענה שהוא חוטא למציאות שם.

ראיון – של סטיב בושמי, עם סטיב בושמי (הוריי) ובו הוא כתב פוליטי שנאלץ לראיין כוכבנית בלונדינית. כל אחד מהם מתמודד עם הדעות הקדומות שיש לו על האחר. אחד המוצלחים שראיתי. 

2 ימים בפריס – שביימה ג'ולי דלפי והיא גם משחקת בו.  זוג מורכב, היא צרפתייה והוא אמריקאי מגיעים ליומיים בעיר הולדתה של דלפי, וכל הקונפליקטים ביניהם ובמערכות יחסים בכלל צצים. הסרט יעלה בקרוב בבתי הקולנוע, אבל אפשר לראות אותו גם היום בשמונה בתיאטרון ירושלים.

תפיסת נלסון – יחסי מורה/תלמידה כמותם לא ראיתם. הסרט יגיע בקרוב לבתי הקולנוע, אז לא להתבאס.
תיקון (תודה לאבנר): נדמה לי שהוא יגיע. הוא שודר בערוצי הסרטים באחרונה. אבדוק בהמשך. 

סטפן בראון – על הפרוון התל אביבי ההומוסקסואל. ראיתי רק חצי שעה ממנו כי מיהרתי לסרט אחר, אבל החצי שעה הייתה מקסימה לחלוטין בזכות המרואיינים הוורבליים והצבעוניים שלו. 

המלצות היום של הארץ.
 
בנוסף, אני מתכוונת לראות את תסמונות ומאה שנה  וגם את הטמאים.
יאללה רצתי. 

המסך השחור של הסופרנוס

 

כשגמרתי לראות הלילה את הפרק ה-א-ח-רון של הסופרנוס, הורה השעון 0:00 ומה יותר סמלי מזה. מאפסים את השעון, חוזרים להתחלה. כי סוף זה תמיד התחלה וכו' .
המון ספוילרים. פוסט המיועד רק למי שכבר צפו

אין לי תשובות נחרצות, אבל יש לי הרהורים ראשוניים:
* טוני לא נרצח. אין שום סיבה שהוא לא יזדקן בנחת, ויגיע לגיל של סניליות מופלגת ואלצהיימר מתקדם כמו ג'וניור.
* הרוגע בו הוא יושב עם המשפחה בדיינר הכל אמריקאי צריך להרגיע גם את הצופים. אם טוני רגוע, גם אני יכולה להרשות לעצמי. כי אם יש מישהו חרדתי יותר ממני, זה הוא.
* המפתח להבנת הסצנה האחרונה טמון אצל מדו. כרמלה מספרת שמדו תאחר כי הלכה לרופא. טוני מרים את הראש בדאגה, וזו מרגיעה: הלכה להחליף גלולות. על פניו סיבה פרוזאית, ומוזר שכרמלה מפרטת, היא יכלה להסתפק רק ב"היא הלכה לגינקולוג". למה מחליפים גלולות? בגלל בעיות הורמונליות, או בגלל איזושהי חוסר התאמה. אני חושבת שהיא אמנם הלכה להחליף גלולות, אבל התברר לה שהיא בהריון (בהנחה שהייתה איזשהו פרק זמן בין שני מחזורי הגלולות). או: שסתם זרקה סיבה כלשהי לכרמלה, כשהיא למעשה כבר חשדה/חששה/ידעה שהיא בהריון. אישה לא הולכת לגינקולוג (בקולנוע/טלוויזיה/ספרות/תיאטרון) סתם. זאת הסיבה שהיא מתקשה לחנות – היא מבולבלת ונסערת. לכן מדו גם נכנסת בריצה לדיינר. לא בגלל שהיא מאחרת לארוחה המשפחתית, אלא כדי לספר.
* אפשרות אחרת: משהו קרה למישהו – אולי לחבר שלה פטריק – הוא עובד על תיק השחיתויות של התובע, והיא רוצה לספר על כך.
* ענייני התינוקות מתקשרים לשיחה שהייתה לה עם טוני במהלך הפרק על כך שהחליטה לא ללמוד רפואה אלא משפטים. טוני מוטרד מכך שהיא לא תטפל בתינוקות חולים.
* מצד שני: לידה בסרט או בסדרה מסמלת מוות של מישהו אחר. זה הסדר הקוסמי.
* ד"ר מלפי הרי קראה בספר על הקרימינלים, שהם מגלים חיבה יתרה לחיות מחמג ולתינוקות.
* הטיפול של טוני אמנם נכשל, אבל של איי ג'יי הצליח (בניגוד למה שכתב נעם רשף בידיעות היום)
* אני עדיין תוהה מה הסיבה לכך שהסרט שמשודר בטלוויזיה כשטוני מבקר את סיל שנמצא בקומה הוא מיס סאנשיין הקטנה, ובדיוק הרגעים בהם מתברר לאביגייל ברסלין שהיא זכתה, ומועמדת בתחרות הארצית. "I won, I won", היא צועקת בהיסטריה. ההודעה הזו בטלפון מובילה את כל המשפחה למסע ברחבי אמריקה ומשלב מסוים – עם גוויית הסב בתא המטען.
* טבעות בצל מטוגנות – מאכל חסר ערך תזונתי, אבל כל-אמריקאי. מזכיר את דליי הכרעיים שמביאה אם המשפחה טוני קולט לארוחה המשפחתית בראשית מיס סאנשיין.
* למה נשרף הג'יפ של איי ג'יי? מה נשרף (מטאפורית) יחד איתו?
* טוני קורא תסריט, תסריט ששכב אצלו הרבה זמן. כרמלה אומרת שהתסריט מפחיד. טוני מצליח להביא את הסרט לכדי הפקה. הוא רוצה להמשיך את המורשת של כריס? רגשי אשמה אולי? מאותה סיבה הוא גם רוצה שאיי ג'יי ייכנס לתעשיית הקולנוע?
* החתול הג'ינג'י מסתכל על התמונה של כריס. אחר כך הוא מתיישב מול פולי המתחרדן בשמש. מה זה אומר, שגם פולי בדרך להפוך למנוח?
* ואני לא יכולה לגמור בלי להזכיר את המסך השחור המושהה בסוף, בין הפריצה של מדו לדיינר לבין הקרדיטים. למה? כדי להשאיר את הכל פתוח. למה לא?
* דרושה צפייה שנייה, אבל זה יקרה רק אחרי פסטיבל הקולנוע בירושלים שאליו אני נוסעת מחר. כלומר היום.

ניתוחים נוספים:

רציתי לתת את הכותרת הסופ-רנוס ואז ראיתי שזו הכותרת של יאיר וגם של ידיעות היום.
על החיים אחרי הסופרנוס.
ניתוח בן שלושתלפים מילה של בוב האריס (עד כה קראו אותו 160,000 איש. אמריקה, נו).
ניו יורק מגזין.
המסך המפוצל.

הסודות של הסודות

זו הביקורת שלי על הסודות, כזכור, ובינתיים ביקשתי משומר החומות עופר גדנקן ביקורת מהצד המאמין ושומר המצוות.
נכון, זה לא סרט תיעודי ואין צורך להקפיד על קוצו של יוד, אבל לפחות על סדר הא'-ב'

וזה מה שהיה לו לומר:
"אני לא מבין למה בחרו בעולם החרדי. זה פשוט לא מתאים. אם היו בוחרים בציבור הדתי לאומי (החל מראש ישיבת הסדר, המשך במדרשה דתית וכד') זה היה עובד מצוין (להוציא אולי את נושא השידוך שהיה ניתן להמיר בהיכרות וכלום לא היה קורה).
כך למשל היה ניתן היה להראות את כל נושא התיקון כמשובת נעורים ולא כמשהו כל כך רציני – וזה היה עובר הרבה יותר טוב.
בנוגע לצד הדתי, אלוהים ישמור. יותר גרוע מהחצר, מרחק נגיעה ולתפוס את השמים ביחד!
דוגמאות:
1. בית חרדי, ועוד של ראש ישיבה, עם כיור אחד?
2. הגיבורה מצטטת מהמקורות באופן שנראה יותר כמו דקלום התסריט. צריך להכיר ציטוט כדי להבחין בהבדל – ויש הבדל!
3. איזה שמות יש לחרדיות? כשהמשגיחה קוראת שמות במטבח חצי מהשמות לא קיימים במגזר החרדי.
4. החומר שהבנות לומדות בכיתה הוא חומר של בית ספר יסודי. אין בחורה חרדית בתיכון שלא יודעת אותו – והוא בטח לא נתפס כחומר עמוק.
5. הבנות מתנענעות בשירה כל כך חזק עד שעוד רגע הכיסאות נופלים. הגזמנו.
6. אגב השירה – ממתי חבורת בנות פורצות בשירה סביב שולחן שבת בארבעה קולות מדויקים שכאלו – איפה הזיופים, איפה חוסר התיאום (והשטות הזו חוזרת על עצמה במערה)?
7. מיכל היא לא-מקפידה. היא מעשנת (אבוי לחרדית שתעשן!), מדברת עם בנים (מפלרטטת), עושה תיקון לגויה – אבל מקפידה לברך לפני שהיא אוכלת חתיכת משהו בדביקות של תפילה ביום כיפור.
אני זוכר את יוסי סידר מספר בראיון שאקי אבני התחיל לברך על מלפפון בההסדר וסידר עצר אותו ואמר לו: מי מברך בכזאת דביקות על מלפפון – מלמל!
8. טבילה של רווקות? ביחד (טובלים אחת בכל פעם)? ומה זו השטות הזאת של לנסות להחזיק את הראש בתוך המים הרבה זמן? טובלים חת-שתיים – לא עושים תחרות צלילה.
9. חרדים אוכלים במלון רימונים בצפת (הלא כשר למהדרין) תוך שברקע מתנגנת שירת נשים? מוסיקה עברית? ועוד כשכל המלון מלא לכאורה בחרדים?" 
10. לזה אני רוצה להוסיף משהו משלי, ששכחתי לכתוב בביקורת: השמלה הצמודה והדקיקה בה פוסעת אניה בוקשטיין בסוף הסרט נועזת גם בקנה מידה של נשים חילוניות לחלוטין. נבוכותי.
* * * * * *

ובלי שום קשר, סיפור האודישנים של אבי נשר, לכתבה ששודרה בשישי האחרון בערוץ 2 קשה לעיכול.
הוא לא יודע, משרד יחסי הציבור קיבל אישורים, הבנות המומות, מה זה? איך קרה? למה בכלל להעביר את החומרים האלו לשידור? כי יצא באותו סופשבוע עוד סרט ישראלי (מדוזות) ומישהו רצה לשמור על אש היח"צ?