מבזקוני פסטיבל

כבר היום הרביעי שלי בפסטיבל ועוד לא כתבתי עליו מילה. פשוט אין לי זמן. כל החובות הקודמים מותירים אותי עם זמן לחמש שעות שינה וזהו. אבל די, זה לא בסדר. ולכן, במבזקיות, כל מה שקרה (לי) עד כה.

לוגיסטיקה: רוב הסרטים מתחילים באיחור לא אלגנטי. בעיקר הישראלים, 20-25 דקות איחור, וזה מורט עצבים. בטח ובטח אחרי יום שלם של ישיבה באולמות. זה מה שקרה אתמול לזרים, של גיא נתיב וארז תדמור. 25 דקות איחור וקור אימים ששרר באולם (לא, לא רק אני, אנשים התמרמרו מכל עבר). בסוף הסרט, אף שמקובל להישאר באולם ולחכות לברכות התודה של היוצרים, הייתה הימלטות המונית. האיחור והקור עשו את שלהם.
הסרט כשלעצמו איך? שם פניו לייצוא, הכלאה בין לפני הזריחה/שקיעה של ריצ'רד לינקלייטר, בגרסת ישראלי פוגש פלסטיניאית והם יורים את תולדות הסכסוך במשך 80 דקות.

סיקור: בשנים עברו כל עיתון הקצה ידיעה יומית לנעשה בפסטיבל. השנה, ידיעות מתעלם מהפסטיבל, מעריב מסקר מגזינית, כלומר יש דיליי של יום, והארץ בגלריה מתמקד בכתבות עומק. אפילו בווינט אפשר לקרוא הבוקר התייחסות מסוף השבוע.  בוואלה! עדיין מופיעה כתבת ההמלצות מאמצע שבוע שעבר. 
זה המקום בו הבלוגים צריכים להיכנס לפעולה, אבל זה קשה, הן בגלל חוסר הזמן, והן מאחר שהחיבור האלחוטי המובטח באזור הסינמטק לא ממש פועל.
אם יש בלוגים עדכניים (חוץ מסינמסקופ כמובן) אשמח להוסיף, אין לי זמן לחפש.

שיקולים זרים: חלק מההחלטה איזה סרטים לראות תלוי במרחק ההליכה מהסינמטק, נמל הבית. והמרחק שיש ללכת מושפע גם משעות היום, שהרי אין הליכה של עשר דקות בשמש הקופחת של שתיים בצהריים (סינמטק-סמדר) להליכה דומה בשבע-שמונה בערב, בה מתחילה הצינה הירושלמית לנגוס בלהט.

טוב, די לקטר, מה ראית?
כדי להיות חיובית, רק דברים טובים:
פרספוליס  – סרט האנימציה האיראני בשחור לבן, שהעביר בקלילות, בהומור ובחן את חוויית הדיכוי של הבמאית מילדות לבגרות, ועורר מהומה בקאן, בטענה שהוא חוטא למציאות שם.

ראיון – של סטיב בושמי, עם סטיב בושמי (הוריי) ובו הוא כתב פוליטי שנאלץ לראיין כוכבנית בלונדינית. כל אחד מהם מתמודד עם הדעות הקדומות שיש לו על האחר. אחד המוצלחים שראיתי. 

2 ימים בפריס – שביימה ג'ולי דלפי והיא גם משחקת בו.  זוג מורכב, היא צרפתייה והוא אמריקאי מגיעים ליומיים בעיר הולדתה של דלפי, וכל הקונפליקטים ביניהם ובמערכות יחסים בכלל צצים. הסרט יעלה בקרוב בבתי הקולנוע, אבל אפשר לראות אותו גם היום בשמונה בתיאטרון ירושלים.

תפיסת נלסון – יחסי מורה/תלמידה כמותם לא ראיתם. הסרט יגיע בקרוב לבתי הקולנוע, אז לא להתבאס.
תיקון (תודה לאבנר): נדמה לי שהוא יגיע. הוא שודר בערוצי הסרטים באחרונה. אבדוק בהמשך. 

סטפן בראון – על הפרוון התל אביבי ההומוסקסואל. ראיתי רק חצי שעה ממנו כי מיהרתי לסרט אחר, אבל החצי שעה הייתה מקסימה לחלוטין בזכות המרואיינים הוורבליים והצבעוניים שלו. 

המלצות היום של הארץ.
 
בנוסף, אני מתכוונת לראות את תסמונות ומאה שנה  וגם את הטמאים.
יאללה רצתי.