הכל מואר

הייתי בהקרנת הסרט של רן טל, ילדי השמש , שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע בירושלים. ומה היה מיוחד בה? נוכחות מסיבית של רבים מאנשי הקיבוץ של טל שהגיבו על המתרחש כמו ילדים, בפטפטת אינסופית ("הנה שלוימה", "אוי, חווצ'ו!"). אבל סלחתי להם, נו, אחרי שראיתי כמה סבלו.

אני מנהלת יחסים תיאורטיים ארוכים מאוד עם הקיבוץ. בילדותי רציתי לעבור לגור שם, זה נראה לי, ילדה עירונית מדוכדכת מעיר ישנונית ושוממה כטוב שבכל העולמות. לגור בלי ההורים היה משאת נפש שלי. אבל לא רק שהוריי סירבו בכל תוקף לבקשתי (לעזוב את הבית נחשב כטרגדיה ממדרגה ראשונה שתדרדר אותי לפשע ולזנות במהירות), גם לא היו לי קרובים בקיבוץ כדי לבלות שם בחופשות וליהנות מכל מנעמי החיים עליהם קראתי ושמעתי. רק שנים רבות מאוחר יותר פגשתי כל מיני ניצולים שהתלוננו בפני כמה נורא היה בקיבוץ. סיפוריי על כמה קשה ומשמים היה בעיר האורות הכבים לא שכנעו אותם.

כילדה (וכאדם) לא חברותי במיוחד רוב הסיכויים שהייתי סובלת בקיבוץ אולי יותר מאשר בעיר. מצד שני, אולי להפך, אולי החופש המוחלט שהיה בקיבוץ היה מחשל אותי ומקנה לי כישורים החסרים לי.

ילדי השמש מורכב כל כולו מצילומי ארכיון ומסרטים בשחור לבן, שמחזקים את סיפוריו של דרור שאול באדמה משוגעת . הלינה המשותפת היא, כך נראה, הטראומה הגדולה ביותר של ילדי השמש. צילומי הסטילס והסרטים המלווים את שעת ההשכבה של הילדים דאז מרגשים וראשוניים – זאת הפעם הראשונה שאני לפחות רואה דוקומנטציה של הסיטואציה הזו.

טל סיפר לאחר ההקרנה שערך את החומרים מתוך מאות שעות מצולמות. אורך הסרט כעת הוא 70 דקות, אבל הייתי מוכנה לראות עוד שעה-שעתיים לפחות. את הצילומים הערוכים מלווה קריינות של הוריו ושל עוד כמה פליטים מהקיבוץ. במהלך הצפייה התעוררה בי סקרנות גדולה לראות את הדוברים. מעניין איך היה נראה הסרט לו הראשים המדברים היו שזורים בו, ולא רק בקולם, אלא גם בדמותם. אלא שהם מופיעים רק בסוף.

בעיה קטנה/גדולה שעוד לא מאוחר לתקן:
להוסיף כתוביות עם שמות הדוברים לדיוקנאותיהם המגיעים בסוף. זה קריטי.