If You Go Away

הפוסט הזה ייראה משונה לבקיאים בחומרים, מאחר שהוא יעסוק ברגשות. רגשות? את? מה לך ולרגשות? אז יש לי כמה כאלו, פה ושם

בשנתיים האחרונות נפרדתי מהמון אנשים. אנשים שהייתי איתם בקשר במקומות העבודה שלי וגם בחיים, כלומר מחוץ למקומות העבודה. רק כוחו של הרגל מביא אותי לקרוא לחיים שמחוץ למקומות העבודה “החיים”. מי קבע שזה סדר העדיפויות? שכל מה שמחוץ למקום בו אני נמצאת חצי יממה לא זכאי לתואר חיים? כלומר, מה זה החיים? הפרוצדורות (כך חנוך לוין)? קשרים עם אנשים? יוגה?

אבל בחזרה לעיקר: פרידה היא סיוט גיהנומי, וכל אחת היא מוות קטן. ככה אני מרגישה. מוות ועוד מוות ועוד אחד. סוף.
הפרידה מחברים, או ממי שחשבתי שהם חברים שלי קשה יותר מפרידה מחברים לעבודה, אבל במקרה שלי הכל היה קשור, וכל מיני אנשים מהעבודה(ות) שלי שגם הפכו לחברים שלי במשך השנים התאדו לנצח. לכאורה בגלל המרחק הפיזי שנוצר, למעשה מסיבות מורכבות יותר, כנראה. קשה לי עם זה, גם אם עברו שנה או שנתיים מהאירוע. עד שאני כבר מתרגלת לאנשים, פתאום הם יוצאים לי מהחיים בלי להתייעץ איתי? לא יכולה להבין את זה, ובתגובה אני מפתחת שריון קשקשים חסין-פרידות.

הכי קשה לי עם אנשים שנעלמים ככה סתם, בלי שום הסבר. יום בהיר אחד פשוט פאאף, והם אינם בחיים שלי יותר. במקרה שכזה אני מיד משדדת מערכות ומקשיחה לב: לא עושה רבע צעד כדי לנסות להבין מה קרה, או לחדש את הקשר. מבחינתי אין שום סיבה להתאמץ אם מישהו פרח מחיי. הלך – הלך. את העלבון שלי אני מזינה היטב, לא נותנת לו לשקוע, אבל לא מתדפקת על דלתות מי שנעלמו אף פעם.

פרידות העבודה המובהקות האחרונות, כלומר מאנשים שלא היו לי יחסי חברות איתם אלא יחסי עבודה בלבד הפתיעו אותי מאוד: נניח אני מודיעה למפיקה איקס שאני עוזבת, והיא מיד: מי מחליף אותך? אני עונה, היא אומרת ביי, וזהו. או, אני מודיעה למישהו ממערכת כלשהי שאני עוזבת, הוא שואל למה, אני מסבירה, וזהו, ביי. אף מילה נוספת, שום מילת נימוסים או אנושיות בסיסית. וישנם גם אלו שעבדתי איתם שנים במקום מסוים, וכשעזבתי פור גוד אפילו לא טרחו להגיד בהצלחה או שום דבר אחר.

רגע, תשאלו, ואיך את? אחרי שהטפת מוסר לכל העולם, איך את נפרדת מאנשים?
אני? בגילוי לב ובהגינות, ואם מישהו מודיע לי על עזיבתו, ולא משנה כמה זמן עבדתי איתו – בחיבה ובידידות אמפטית.
*  *
ואם זה במקרה לא ברור: אני לא מתייחסת פה כלל לפרידות רומנטיות, זו סאגה אחרת שאינה שייכת לעניין שאני מדברת עליו.

מלח מים

אחרי יותר מחודש חזרתי לקולנוע, ל"חופשת קיץ" הישראלי. היה כיף

זהו, חזרתי לנהוג אחרי התאונה. זאת המטאפורה. למעשה, הלכתי היום לסרט ראשון כאזרחית אחרי השחרור, בלי מדי המבקרת. ונהניתי. בחיי.
איזה סרט?
חופשת קיץ.
1. כידוע, אני לא קנאית ספוילרים, אבל הפעם, מתוך תחושה מוקדמת החלטתי לא לקרוא אף ביקורת על הסרט. קראתי רק את הראיון עם הבמאי, דוד וולך. בעצם לא ראיון, מונולוג. 
וזו ההמלצה הראשונה שלי: לא לקרוא אף ביקורת קודם לצפייה.

אז מה, להפסיק לקרוא אותי פה? לא, מאחר שאני לא כותבת ביקורת, אלא יותר התרשמות, וגם אין בכוונתי לחשוף כמעט פרטים מהעלילה.

2. הגעתי לקולנוע לב בסנטר ב-17:40, זמן התחלת הסרט. אני שונאת לבוא קודם, ומנסה לחסוך לעצמי את הפרסומות. מאחר שהיו תורים היסטריים, השתמשתי בשירותי מכונת ממכר הכרטיסים. אבל מה התברר? שהמכונה לא מספקת כרטיסים לשורות ראשונות. אתמהה.
בקיצור, הסתלקתי מהמכונה ורכשתי כרטיס מעמדה מאוישת נוספת שנפתחה כדי להקל על הלחץ. ובכן, שעת ההקרנה, כזכור, 17:40, האולם מלא עד אפס מקום. די מרעיש.

מדובר בסרט שעוסק בחברה החרדית. הצופים (שבת, כן?) היו חילוניים גמורים. היסטרי, לא? מה הסיבה? יחסי ציבור? הראיון בהארץ? אסי דיין? העובדה שהסרט זכה בפסטיבל טרייבקה?

אולי דיין, אבל הסיבה המרכזית, לדעתי, היא הנושא. כן כן, חילונים גמורים, כופרים מוחלטים, רוצים לדעת מה קורה "שם", מעבר לגדר, בדיוק כמו ההצלחה הגדולה של מרחק נגיעה הטלוויזיונית, ובעצם יותר, מאחר שכאן זה הדבר האמיתי.

3. נעשה לי נס בצפייה, כך התברר בדיעבד, ופספסתי את שתי הסצנות הראשונות (כך למדתי מהביקורת של יאירוה, אבל אני לא מפנה אתכם אליה מיוזמתי, מאחר שהיא מיועדת למי שצפה). הגעתי מאוחר מדי כי סאגת הכרטיס התארכה מעבר למתוכנן. הסרט, כך הבנתי בדיעבד, מתחיל מסופו, ולכן, מה שלכאורה יודעים הצופים (אולי) מלכתחילה נמנע ממני, ולפיכך נהניתי גם מגורם ההפתעה בסרט.
ופה באה המלצה שנייה, אם אתם אמיצים: לדלג על שתי סצנות ראשונות, ולהיכנס בסצנת האמבט (לא שקל לתזמן את זה, אבל מדובר בערך ב-20 דקות משעת התחלת ההקרנה הכתובה במדריכים.

4. שלושה גיבורים יש לסרט: אמא (שרון הכהן בר) מנחם (אילן גריף) ואברהם (דיין). משפחה חרדית קטנה בשכונה ירושלמית. הכי לא הגיוני, משפחה שכזו עם ילד אחד, נכון? אבל אם קוראים שהבמאי גדל במשפחה של 20 נפשות אפשר להבין את התאווה שלו להיות בן יחיד, ולו קולנועית, לרגע.

5. וולך ממשיך במסורת של רוב הבמאים המקומיים בשנים האחרונות, ולאמא, לאשה, יש תפקיד משמעותי בסרט. אהבתי את העובדה שחלוקת המשקל בין שלוש הדמויות ממש אחידה: שליש/שליש/שליש. ממש משולש שווה צלעות. ממש שילוש קדוש (טפו). לא רק שכל הצלעות אחידות במשקל, יש שוויון גם ביחסי גברים-נשים. כלומר לרגע אין תחושה שהגבר הוא הדומיננטי במשפחה או בבית. האישה, קולה נשמע, צלול וברור. גם כשהיא מדברת, גם כשהיא שותקת, גם כשהיא כותבת וגם כשהיא סובלת.

6. הילד, מנחם (כבן שמונה), הוא ילד טוב ומיטיב, אוהב בעלי חיים ומתעניין בהם: גוזלים, דגיגים, כלבים. חרדים לא נוהגים לגדל בעלי חיים, וכשהוא שואל את אבא אם לכלב יש נשמה, דומה שאבא וגם אמא מתחלחלים מהשאלה. לא רק בעלי חיים עומדים בראש מעייניו של הילד היחיד, אלא גם חריגים בני אנוש: בחצר החיידר שלו, הוא מתרועע עם ילד הסובל מתסמונת דאון. יפה.
הילד משחק בחוברות העולם המופלא הזכורות לטוב (אלו היו חוברות מדבקות בכל מיני נושאים, לידיעת הפעוטות), ואני משערת (לא בטוחה) שזה לא היה טריוויאלי בחברה החרדית. כלומר, גבולות העולם שלו רחבים מהמקובל.

7. אין הרבה שיחות סרק בחופשת קיץ. הכל ענייני. נכון, מדברים על ענייני תורה, שומעים את דרשותיו ותלמודו של האב, אבל השקט בפסקול בולט וזועק.

8. מתלווים אליו הצבעים החומים צהבהבים כגווילי תורה, הנופים, נופים שכולנו מכירים – מי לא היה בחופשה בים המלח – והם נראים זרים, אחרים.

9. וולך חוקר את יחסי הורים ילדים בחברה החרדית. האמא, האשה, מאופיינת כטובה יותר, בכל מובן. אי אפשר שלא להיזכר, תוך כדי צפייה, בכותרות עיתונים.

10. אני בטוחה שיש הרבה מאוד סוגיות הקשורות ללימודי הדת ששזורות בסרט ולא הבנתי. כוונתי, מעבר לדיון בהשגחה העליונה, חשיבות המצוות וחקירה באחת מהן, המרכזית לסרט. זה לא פגע בהנאה שלי, אבל נותרתי מוטרדת, למשל משתיקתה של האם בלילות, כשהיא עולה על יצועה.

11. הדבר הבא שאני צריכה לחשוב עליו: אם נכון יהיה להשוות, עכשיו או בעתיד, בין יוסף סידר לדוד וולך.

12. כמה כוכבים? ומה השורה התחתונה? היי, אני פטורה מזה.
אומר רק זאת: ההתחלה, כאמור, התבררה כמיותרת. את הסוף לא אהבתי. הוא יכול היה להיות קצת פחות בוטה וסמלי (איך סמל יכול להיות בוטה? או. יכול).
אבל יצאתי מחופשת קיץ מהורהרת, נרעשת ומשוכנעת – קולנוען נולד.
תתעקשו – אז ללכת?
כן.
גם הכופרים?
על אחת כמה וכמה.

 

פיכס, פיח

יצא לי לצעוד אתמול כחצי שעה את דיזנגוף, מתחילתו ועד אמצעו בערך. מזמן לא הלכתי את קטע הדרך הזה אחר הצהריים. אם כבר אני צועדת בתל אביב, אני צועדת-צועדת (עם תמר, שותפתי הנאמנה) משד' בן גוריון, בואכה הים, ימינה לנמל ודרך הפארק ובחזרה לעיר. כלומר, אני נוגעת קלות בקצה חיקו המדולדל של איזשהו טבע.

אבל כשעשיתי את המסלול המתואר לעיל סתם באמצע השבוע, נתקלתי לראשונה בענני הפיח שממלאים את הרחוב. בדרך כלל אני עושה את הדרך הזו באופניים (ממוגנת במסכה), כך שפניי קדימה ואני מרוכזת בהישרדות כבישים. אבל מגובה עיניה של הולכת רגל, שגם נושאת עיניים קצת למעלה, ראיתי רק שמי פיח ועשן. המחזה היה בלתי נתפס, ואיכות האוויר איומה. מה שווה, שאלתי את עצמי, ההקפדה על יוגה ועל תזונה ועל הימנעות מהשמש ומהמים אם האוויר, האוויר שאני נושמת בעיר הוא גוש זבל אחד גדול (מממ, רעיון למיני-סדרה דוקומנטרית הבאה)? 

תשאלו, מה עובר עלייך? מה נזכרת פתאום, מה חדש? אז זהו, ששיניתי את ה-POV, ומאחר שאני כבר זמן רב מבלה את היום במקומות סגורים, בין אם בביתי העירוני שדי טובל בירוק ובין אם במשרד בועתי, אני שוכחת את המקום בו אני חיה, ואת הזהמת הלא תיאמן של כל האוטובוסים וכלי הרכב.

עד אתמול, אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת, אני נערה אורבנית, לא זזה מהעיר, מה פתאום זיהום, על מה אתם מדברים. מרגע זה והלאה אני כבר לא בטוחה שזו דעתי. מהדהד לי בירכתי התודעה שקראתי ממש לא מזמן על כך שהאוטובוסים יוחלפו בדגמים חדישים יותר ומזהמים פחות. נו נו, נראה.

יכולה בלי זה

קיבלתי הערב סמס מחברה: "לאיזה סרט ללכת?" שאלה אותי.

"כבר יותר מחודש שלא ראיתי אף סרט", עניתי לה.

שתיקה. מה תגיד, ששכחה?

אני עדיין באפטר שוק, אבל כבר מתחיל לדגדג לי קצת.

ביס מקס מחכה לי מותו של מר לזרסקו.

בקולנוע אני רוצה לראות את
חופשת קיץ הישראלי
זהות אבודה המט דיימוני
והבוס הגדול הלארס פון טריירי.

נו, איזה סרט זה?

21 הערות על איקאה

1. מה משותף לאיקאה וללידה? בשני המקרים זה כואב נורא, תוך כדי תהליך נשבעים שזו הפעם האחרונה שעושים את זה, וכשהכאב מתפוגג חוזרים לשם על ארבע.

2. אין דבר נורא יותר מלהגיע לאיקאה באמצע סייל בחופש הגדול. גם אוהבי אדם ומתחבקים כרוניים יפתחו טינה עזה להמונים. איך אפשר לפתח תחושת ייחוד ועצמיות כשאת עושה מה שעושים כולם?

3. המסלול המתווה היחיד, ממנו אי אפשר לסטות כמעט, וחוסר היכולת לדלג על אגפים שלמים שאין לקונה המיועד/ת עניין בהם (נניח חדרי ילדים) מעצבן במיוחד. הוא אומר לך: גם אם לא תכננת לקנות חדר שינה או פינת אוכל, יש מצב שנשכנע אותך בצורך שבהם.

4. רק אחרי כמות לא מבוטלת של ביקורים במקום, כלומר אחרי מספר קילומטרים המשתווה למסע כומתה של האיכותית שבסיירות אפשר ללמוד כמה קיצורי דרך מינוריים במבוך העכברי האיקאי, שגורמים לך להרגיש שניצחת את השיטה.

5. אם לא ניחנת בכוחות של מתאבק סומו או בגברתן הפוסע לצדך, לא תוכלי להרים (אם את אישה) את החלקים המרכיבים את הרהיטים הכבדים יותר. או-אז צריך להתחיל לחפש את אנשי המקום כדי שיעמיסו על עגלת הרש שלך את מגדנות העץ והמתכת.

6. הציפייה לעגלה השטוחה (עזבו, מי שלא יודע במה מדובר ממילא לא יקרא את הפוסט) לפני שמגיעים למחסן הענק ממנו שולפים את החלקיקים האלמנטריים דומה לציפייה מורטת העצבים בשדה תעופה למזוודות המתמהמות. רק שפה אין שום דבר חו"לי באוויר.

7. העמידה בתור בקופות (לפעמים שלושת רבעי שעה), כשעליך לקדם את עגלתך העמוסה במהירות של 10 ס"מ בדקה מוציאה מהדעת, אבל מה, לפרוש רגע לפני הסוף?

8. לכך יש להוסיף את הריח המחריד של הנקניקיות ושאר הג'אנק פוד העומד לרשות הרוכשים בעמדות המזון שמול הקופות, שגורם לך (בעיקר אם בשר אינו בתפריט שלך) לרצות לשבות רעב לנצח.

9. מסלול המכשולים בסוף הדרך, אחרי שכבר שילמת, שכולל את איסוף הרהיטים והעברתם לעמדת המובילים מעמיק את תחושת הייאוש וגורמת לך להרגיש שאף פעם לא יגיעו החפצים הנחשקים האלו אליך הבית.

10. עמדת ההובלה מחולקת לשני חלקים, בראשונה מזמינים מוביל ובשנייה אפשר להזמין מרכיב. ההרכבה עולה עוד כסף. כלומר, מצד אחד אנחנו חוסכים לכם, מצד שני תצטרכו לעבוד קשה כדי לזכות במחיר הנמוך. הסוף, הסוף הוא עינוי אמיתי, בעיקר מאחר שאחרי ששרדת את התור בקופות, ממתינה לך המתנה נוספת הכוללת שליפת מספרים ממתקן קופתחולימי למראה. גם ספסלי קופ"ח של פעם לא נעדרים.

הספה שלי. לפחות חלק ממנה. החלק הנותר הוא שזלונג לבנבנת. בסייל? ברור. בעיקר קשה היה לעטוף את הכריות והמושבים בכיסוי. לא ידיי היו במעל. אני מודה

11. האגדה הפרועה מכל היא שמדובר ברהיטי "עשה זאת בעצמך". למעט כמה פריטים אלמנטריים (למשל שולחנון מחשב) אין שום סיכוי שהאדם הסביר (לא פראים אצילים עם ידי זהב) יצליחו להרכיב מיטה/ארון/שולחן מבלי ללקות בהתמוטטות עצבים ובבונוס של עשרות אומים, ברגים ועוד חלקים שיישארו על הרצפה אחרי שיורכב הרהיט המקרטע. אשר על כן משגשגת תעשיית הנגרים/הנדי מן המגיעים אליך הביתה אחרי שפרקו המובילים את הסחורה, ומרכיבים בעצמם את הרכוש.

12. איך אמר המרכיב הפרטי שלי? הרכבתי כבר כמעט את כל הקטלוג של איקאה, אני מכיר כמעט הכל (אבל המיטה והשולחן שלך הכי יפים. גם לא ראיתי כמותם. ברוררר).

13. הכי סיוט זה להתחיל להוריד לעמדת הפחים את כל האריזות, שלא נכנסות לשום פח. נניח סידרת הכל בערימה יפה ליד הצפרדע ירוקת העין וחסמת חצי רחוב, עדיין, מסכנים פועלי הזבל שצריכים למחרת להערים הכל למשאיות הזבל.

14. הם בטח מקללים את היום שבו איקאה עלתה לארץ, מאחר שכמות העבודה שלהם עלתה פלאים. אין לי ספק שאין יום בו הם לא מפנים מחזיתות הבתים, לפחות מ-25 אחוז מהם, אריזות איקאה אימתניות וריקות. מקבלים על כך תוספת איקאה?

15. הגאונות של השיטה היא שאפשר לרהט את הבית מבלי לחוש ביוניפורמיות, כלומר מבלי להרגיש שגם לשכנים ולשכנים של השכנים ולדודים ולחברים שלך יש אותם רהיטים כמו לך.

16. אם היה סניף של איקאה בתל אביב רוב הסיכויים שהייתי מבלה בו הרבה יותר מאשר בזה הנתנייתי. ושלא תחשבו שלא נשבעתי בפעם האחרונה שזו הפעם האחרונה בה אני מתקרבת לשם. נראה אותי כשנחיריי יתחילו לרטוט לקראת הסייל הבא. בטוח אשכח את שש השעות שביליתי שם, את הרקיעות שלי ברגליים נוכח הפריטים החסרים והבלגנאז'ים בעמדות השיגור.

17. הסלים הצהובים והגדולים, העפרונות הקטנים והניירות בהם כולם אוחזים גורמים לך להרגיש בכל זאת בורג שוודי קטן ועלוב שדומה לכולם. מה שנורא זה שלמרות שביקרת שם עשר(ות) פעמים, ולמרות שהקטלוג לא משתנה כמעט, תמיד נדמה לך שלא ראית הכל, שלא קנית הכל, ושיש עוד פריט, ועוד אחד ועוד אחד ורק אחד שחייך לא יהיו חיים בלעדיו.

18. האופי החמולתי של הבילוי במקום, אשכולות המשפחות המגיעות ליום כיף באיקאה קשה לעיכול. אשכרה מבלים שם אנשים, משוכנעים שאוטוטו הם מתקרבים לבית החלומות שלהם.

19 הקטע האנתרופולגי הוא אחד המושכים והדוחים בעיני. אני אוהבת להסתכל, למשל, על זוגות דתיים, צעירים מאוד, היושבים במטבח לדוגמא ומתכננים את צעדיהם, מה לקנות ואיך.

20. איקאה היא כור ההיתוך הפוסט ציוני הגדול. אין מי שלא מגיע לשם, בכל רמת הכנסה שהיא. ממרוויחי שכר מינימום ועוד אנשים אמידים בהחלט שפשוט אין להם חשק להשקיע הון ברהיטים מפונפנים ויקרים בעבודת יד או מותגיים לעילא.

21. כבר נכתבו כל הכתבות על איקאה, לא? מעיתונאי שבילה לילה ויום במתחם וכמעט והשתגע, דרך קינות על היעדר טעם אישי, תהיה על סוד ההצלחה, על תאוות הישראלים לאיקאה, על נמיכות המחירים, על הסניפים העתידיים, כן ירוקים, לא ירוקים, תאגיד מושחת או הומאני, ומה לא. אז עכשיו תורי.

כמה טוב שאני לא מבקרת יותר

בשבוע שעבר התקשר/ה אלי קולנוען/ית ישראלי/ת. ולא, לא כדי לומר שהוא/היא חושק/ת בי במסתרים, אלא כדי לקבול על מעשיי המגונים כמבקרת קולנוע.

עד אותו רגע לא חשבתי שגרמתי לו/ה איזשהו עוול בשמונה השנים האחרונות. למען האמת אני לא חושבת שגרמתי למישהו עוול, וכמדומתני שנימקתי היטב, ככל יכולתי ברגע נתון, את דעתי על סרט זה או אחר. וכשלא היה לי מה לומר לא אמרתי.

כן, לעתים, אחרי צפייה שנייה שיניתי את דעתי על סרט מסוים. זה לא קרה אף פעם באופן דרמטי, אלא עשרים אחוזים לפה, עשרים לשם. אין מה לעשות, מאחר שאני, כמבקרת (בדימוס) בת אדם, הצפייה שלי בסרט (לא רק שלי, יש לי יסוד סביר להניח ששל כל אחד) מושפעת ממיליון גורמים. לא פעם צפייה שנייה מוסיפה נדבכים להתבוננות בו ולעתים אף גורעת. אבל, אני חייבת לומר שכל מה שכתבתי היה תמיד בדיוק מה שהרגשתי נוכח הסרט בזמן הצפייה.

לכן די הצחיקה אותי קביעתו של אחד המטקבקים בסינמסקופ, בפוסט בו התייחס יאיר לעזיבתי, שטען שפספסתי הרבה סרטי מופת בקדנציה שלי, ושהוא כמעט מאושר מעזיבתי, או לפחות יכול להפריח אנחת רווחה. כאילו יש איזשהו חוק הקובע שעלי להחרות-להחזיק אחרי סרט שארבעה מבקרים גמרו עליו את ההלל. אבל לא חשוב, זה במאמר מוסגר.

אחזור לשיחה ההיא. היא הייתה ארוכה מאוד ומעיקה מאוד. הוא/היא אמר/ה שלא הי/תה מתקשר/ת אלי לעולם אלמלא הי/תה יודע שפרשתי מהמקצוע. בחלק מהשיחה הוכחתי על טעות הנחתית שעשיתי (בחיי אלוהים, לא משהו דרמטי, והתנצלתי על כך כבר בהתחלה), ובחלק השני על כל פשעיי נגדו/ה וגם על פשעיהם של מבקרים אחרים בהקשרים אחרים. ככל שנקפה השיחה הלכו שריריי והתכווצו. שיעור היוגה ממנו יצאתי קודם לשיחה התפוגג לחלל, והפכתי לפקעת עצבים. את כל זה הרגשתי רק בדיעבד.

השיחה התנהלה לה ברחוב, בסלולרי. היא תמה רק כשהגעתי הביתה, בחלוף כ-20-25 דקות.

סיימנו אותה ברוח טובה, כך חשבתי. הדיכאון שבעקבותיה חלחל רק לאחר מכן, ורבץ עלי ימים שלמים. ולמה? בגלל הפער העצום בין הדברים שכתבתי ושחשבתי על סרט איקס, ווי, זד לבין מה שהרגיש/ה האיש/ה שנעלב/ה, זעם/ה ונפגע/ה. הפרשנות שלו/ה הייתה כל כך הפוכה לכוונתי ולרוח דבריי, עד שנותרתי המומה, כואבת, מתוסכלת ומאוכזבת. הכיצד? חזרתי ושאלתי את עצמי אחרי שעיכלתי את הדברים, הפכתי והפכתי בהם.

דבר אחד אני יכולה לומר: אני שמחה על שאני לא מבקרת קולנוע יותר.
אם אי פעם אחזור, אדלג על סרטים ישראליים.
ואם דיוויד קרוננברג או סוזן ביר יתקשרו, אשמח לשוחח איתם. אפילו עם דיוויד לינץ'.

ונא לא לשער השערות בתגובות. תודה.

 

Blow up

אני יודעת שזה נראה כאילו פרשתי לעולם שכולו טוב, סגרתי את הבלוג ומי יודע מה עוד. נכון, לא אוכל לכתוב יותר באופן שוטף (גם ככה הבלוג הזה לא התעדכן באופן יומיומי – בשבועות טובים רק פעמיים-שלוש בשבוע), אבל עכשיו אוכל להשקות אותו עוד פחות. ימי שישי הם הפנויים לכאורה שלי, אלא שאז אני דוחסת אליהם סידורים של שבוע-שבועיים-שלושה, ממלאת (יחסית) את מחסני המזון בביתי, יוצאת למסעות רכש הכרחיים יותר או פחות או נוסעת לאיקאה כדי לקצר את חיי עוד קצת.

בשבועות בהם שתקתי פה הלכו לעולם שכולו רע מיכלאנג'לו אנטוניוני ואינגמר ברגמן. על זה האחרון לא כתבתי אף פעם, אולי רק בשיעורי ניתוח סרטים באוניברסיטה או בבית צבי. אבל כן, היו ימים בהם הייתי אני, פעוטה רכה, מגיעה לסינמטק בתל אביב מפתח תקוה הבירה כדי לראות את מעיין הבתולים והחותם השביעי. עם אנטוניוני היחסים שלי יותר הדוקים, וכשלפני כשלוש שנים יצא בלואו אפ, ובשמו העברי המופתי יצרים בדי.וי.די, כתבתי עליו למדורי המנוח ברייטינג. הנה דבריי, בעריכה המתבקשת עקב חלוף העתים, שישמשו כהספד-מה מאוחר לאנטוניוני.

בלואו אפ, אחד הסרטים האהובים, הנערצים, הנחשבים והמשפיעים עלי בכל הזמנים, יצא במהדורת די.וי.די מיוחדת. העותק, הצבעים, האיכות והחדות מצוינים. התוספת המרכזית והחשובה ביותר היא ערוץ פרשנות עם פיטר ברנט שחיבר ספר על סרטיו של אנטוניוני, מרצה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ובעבר המבקר הראשי של indiewire.com
את הצפייה הזו, האולי חמשת אלפים במספר בבלואו אפ עשיתי רק בלוויית ערוץ הפרשנות. אני מנסה להרהר לרגע, אם להמליץ על כך גם בצפייה ראשונה, ולא ממש סגורה על זה. צפייה ראשונה צריכה להיות הכי נקייה והתרשמותית, כך נראה לי, אבל מצד שני, יש הרבה מן הסתום פה, כך שאולי בכל זאת הוא שווה צפייה ראשונה עם הפרשנות של ברנט.

להבדיל מערוצי פרשנות בהם הבמאי, בהתלהבות בדרך כלל, מספר איך צילם את הסצינה הזו ואיך את ההיא, ונכנס לערכי הפקה שונים, ברנט מתמקד בניתוח של כל פריים כמעט מנקודת מבט קולנועית, אמנותית, וזה די תענוג. אולי כדאי ליצור ערוצים כאלו לכמה שיותר קלאסיקות.

המינגס היפה

דייוויד המינגס (שמת באותה שנה, 2004, במהלך צילומי סרט ברומניה, לפחות שני עשורים מוקדם מדי, וכדי לא להעכיר את מצב הרוח לא אוסיף צילום שלו בערוב ימיו) עושה כאן את תפקיד חייו. הסרט נוצר בלונדון של 66', זמן המהפכה המינית, החברתית והתרבותית, כשמילת המפתח היא חופש, לפחות על פניו. כהשראה לתסריט שימש סיפור קצר של הארגנטינאי חוליו קורטזאר.

המינגס הוא צלם דוגמניות משגשג ולוהט. נשים הן מבחינתו כלי עבודה או כלי נשק, אויבות, ובמידה מסוימת ומוגבלת גם יצורים נחשקים. בלואו אפ נמשך על פני כיממה מחייו. הוא מצלם דוגמניות, יוצא לפארק, מצלם שם זוג מתגפף למגינת לב מחצית הזוג, ונסה רדגרייב במלוא הדרה, הרודפת אחריו על מנת שייתן לה את הפילם. הוא מסרב, חוזר לסטודיו ומפתח ועושה לו הגדלות (בלואו אפס), ומגלה יד עם אקדח בין השיחים. הוא חוזר לפארק ורואה גופה, שלא נשארת שם לנצח.

 

רדגרייב והמינגס בפארק התעתועים

בלואו אפ, סרט אסתטי להפליא, מנהל חקירה נוקבת בשאלה מהי מציאות, ואיך אפשר להוכיח את קיומה. כלומר מתי אפשר להכריז על משהו שהוא בנמצא. ומי מכריז על כך? מי שנמצא במקום ברגע ההתרחשות? האמן? (הצלם או הבמאי?) תיעוד של אותם אירועים שאנחנו מאמינים שהתרחשו? אין לכך תשובות, אבל אופן ניסוח השאלות של אנטוניוני הוא מופלא, גאוני ומרגש. עשרות מאמרים ועבודות נכתבו על בלואו אפ, וכל הנאמר כאן הוא הרבה פחות מעל קצה המזלג. אני מקווה רק שזה גירוי מספיק לצפות בסרט.

כמה חודשים אחר כך יצאה המהדורה העברית של הדי.וי.די, אבל ללא ערוץ הפרשנות של ברנט. אם כך, ברור מה צריך לקחת כשמגיעים לספרייה ולמה לא כדאי להוריד את בלואו אפ מהרשת.

תוספת, שבת: רק עכשיו ראיתי שמרטין סקורסזי מספיד את אנטוניוני בגיליון גלריה שישי של אתמול מתוך הניו יורק טיימס).

מדור אחרון ופרידה

הרהורים וסיכומים ונתונים ביום שאחרי הסוף

אני בגמילה מסרטים. בעצם גמילה זו לא המילה המתאימה. כשנגמלים ממשהו יש רגעים קשים בהם יש רצון עז לעשות את הדבר ממנו נגמלים, ולא זה המצב אצלי. אין לי שום חשק עכשיו לראות סרטים. שום סרט שעולה, שום הזמנה שאני מקבלת (ואני מקבלת בינתיים) לא מרגשים אותי ולא גורמים לי לרצות ללכת לקולנוע. אולי בגלל שמדובר בהקרנות עיתונאים שנערכות בעשר בלילה, שעה שבה אני כבר לא מתפקדת תפיסתית בימים אלו, ואולי בגלל שזה נראה לי משונה ללכת לכל סרט וסרט כשזה כבר לא המקצוע שלי. האם זה אומר שאני לא אוהבת קולנוע יותר? לא ולא, אבל כרגע (דגש על כרגע) אני מעדיפה ללכת רק לשניים-שלושה סרטים משובחים בחודש. שמישהו יברור עבורי את הטובים שבהם, וכך אדע במה שווה לי להשקיע את 105 השקלים הקולנועיים החודשיים (מחירם של שלושה כרטיסי קולנוע). אבל איכשהו יש לי תחושה שבחודש-חודשיים הקרובים אדיר רגליי משם.

לא ברור לי למה יש כל כך מעט מבקרות קולנוע. למען האמת, עם פרישתי  (הסימפסונס והיירספריי, כדאי להיכנס ללינק!), שהייתה השבוע, יש עכשיו רק שתי מבקרות קבועות, יעל שוב לטיים אאוט וחנה בראון בג'רוזלם פוסט, ועוד כמה נשים שכותבות פה ושם, כמו אושרה שוורץ לטיים אאוט (אם כי מזמן לא ראיתי ביקורת שלה) ומאיה פנחסי לוואלה! ושוש להב. אבל איפה כל שאר הנשים שלמדו קולנוע (נדמה לי שמדובר בכ-50 אחוז מהסטודנטים) או עוסקות בקולנוע? איך זה שהביקורת נותרה הגמוניה גברית בעיתונות המודפסת והמשודרת והאינטרנטית? הרי העיתונות כולה, כך נוהגים לומר לנו, הולכת והופכת נשית יותר ויותר, נכון? אז כן, יש אולי יותר נשים שם, אבל בעמדות הכוח ובדרגים הגבוהים ובמשרות העריכה הבכירות נותרו הגברים, כמה מצער.

מאיר שניצר סיכם לפני כשבועיים במעריב את הנשים בתעשיית הקולנוע וגם פה תמונת המצב קשה:
37 פיצ'רים מתוך 589 שנעשו בארץ בוימו על ידי נשים. באחוזים: 6.3.
589 הסרטים בוימו על ידי 246 קולנוענים, מתוכם 22 נשים. ובאחוזים: 9.
זאת אומרת, 37 סרטים בוימו על ידי 22 במאיות.
מיכל בת אדם היא החריגה: ביימה 10 סרטים מתוך ה-37.
מכאן ש-21 במאיות ביימו 27 סרטים.
ביימו סרט אחד:
ניצה גונן, ליהיא חנוך, קרן ידעיה, מירה רקנטי, וידי בילו, אורנה רביב, גלית אשכול, רונית אלקבץ, הדסה דגני, נירית ירון, דליה חוברס, ברברה נובל ושירה גפן.
ארבע מהן, אלקבץ, אשכול, רביב וגפן חלקו קרדיט עם במאי-גבר.
איך אפשר להשתפר ולהשתכלל אם מביימים סרט אחד בחיים?
ביימו שני סרטים:
ג'ולי שלז, אורנה בן-דור, דינה צבי-ריקליס, עידית שחורי, דליה הגר.
ביימון שלושה:
איילת מנחמי, ציפי טרופה.
חלוצת הבימוי הישראלי:
אלידע גרא, שביימה לפני 38 שנים את לפני מחר.
בהוליווד ובבריטניה המצב דומה, ורק בצרפת הוא משופר מעט יותר.
כל הנתונים, כאמור, נלקחו וסוכמו מתוך המדור של שניצר ב-25 ביולי.

מחומרים שקראתי בעבר אני יודעת שמשקיעים חוששים להפקיד כסף בידי נשים, מצד אחד, ושלנשים רבות אין מוטיבציה לצאת לדרך המפרכת והקשה שכרוכה ביצירת סרט. נכון, הרבה מאוד נשים מביימות סרטים תיעודיים, וזה סוג של פשרה (לא שאני חושבת שסרט תיעודי הוא פחות מפיצ'ר חלילה), מאחר שהמשאבים של כסף וזמן ומורכבות ההפקה קטנים מאלו הכרוכים ביצירת פיצ'ר, ולנשים קל יותר, כנראה, עם הטווחים הקצרים יותר האלו. קריירה ומשפחה, יו נואו.

כשלעצמי, כמבקרת, עלצתי בכל פעם שהייתי צריכה לבקר סרט ישראלי של אישה, ולו רק מעצם קיומו. זה לא אומר שעשיתי הנחות, באמת שלא, אבל העובדה שהנס הקטן הזה התרחש מלאה אותי שמחה בכל פעם שזה קרה, גם אם ממש ממש לא אהבתי את הסרט.

אני עוזבת את התחום, בשלב זה, מתוך תחושה מסוימת של הפקרת השטח בידי גברים, ומתוך תקווה שיהיו מי שימשיכו את המהפכה בלעדי. יודעים מה, לא מהפכה, אלא עשייה שוטפת. איך זה יקרה, לפחות בתחום ביקורת הקולנוע? לא יודעת.