מדור אחרון ופרידה

הרהורים וסיכומים ונתונים ביום שאחרי הסוף

אני בגמילה מסרטים. בעצם גמילה זו לא המילה המתאימה. כשנגמלים ממשהו יש רגעים קשים בהם יש רצון עז לעשות את הדבר ממנו נגמלים, ולא זה המצב אצלי. אין לי שום חשק עכשיו לראות סרטים. שום סרט שעולה, שום הזמנה שאני מקבלת (ואני מקבלת בינתיים) לא מרגשים אותי ולא גורמים לי לרצות ללכת לקולנוע. אולי בגלל שמדובר בהקרנות עיתונאים שנערכות בעשר בלילה, שעה שבה אני כבר לא מתפקדת תפיסתית בימים אלו, ואולי בגלל שזה נראה לי משונה ללכת לכל סרט וסרט כשזה כבר לא המקצוע שלי. האם זה אומר שאני לא אוהבת קולנוע יותר? לא ולא, אבל כרגע (דגש על כרגע) אני מעדיפה ללכת רק לשניים-שלושה סרטים משובחים בחודש. שמישהו יברור עבורי את הטובים שבהם, וכך אדע במה שווה לי להשקיע את 105 השקלים הקולנועיים החודשיים (מחירם של שלושה כרטיסי קולנוע). אבל איכשהו יש לי תחושה שבחודש-חודשיים הקרובים אדיר רגליי משם.

לא ברור לי למה יש כל כך מעט מבקרות קולנוע. למען האמת, עם פרישתי  (הסימפסונס והיירספריי, כדאי להיכנס ללינק!), שהייתה השבוע, יש עכשיו רק שתי מבקרות קבועות, יעל שוב לטיים אאוט וחנה בראון בג'רוזלם פוסט, ועוד כמה נשים שכותבות פה ושם, כמו אושרה שוורץ לטיים אאוט (אם כי מזמן לא ראיתי ביקורת שלה) ומאיה פנחסי לוואלה! ושוש להב. אבל איפה כל שאר הנשים שלמדו קולנוע (נדמה לי שמדובר בכ-50 אחוז מהסטודנטים) או עוסקות בקולנוע? איך זה שהביקורת נותרה הגמוניה גברית בעיתונות המודפסת והמשודרת והאינטרנטית? הרי העיתונות כולה, כך נוהגים לומר לנו, הולכת והופכת נשית יותר ויותר, נכון? אז כן, יש אולי יותר נשים שם, אבל בעמדות הכוח ובדרגים הגבוהים ובמשרות העריכה הבכירות נותרו הגברים, כמה מצער.

מאיר שניצר סיכם לפני כשבועיים במעריב את הנשים בתעשיית הקולנוע וגם פה תמונת המצב קשה:
37 פיצ'רים מתוך 589 שנעשו בארץ בוימו על ידי נשים. באחוזים: 6.3.
589 הסרטים בוימו על ידי 246 קולנוענים, מתוכם 22 נשים. ובאחוזים: 9.
זאת אומרת, 37 סרטים בוימו על ידי 22 במאיות.
מיכל בת אדם היא החריגה: ביימה 10 סרטים מתוך ה-37.
מכאן ש-21 במאיות ביימו 27 סרטים.
ביימו סרט אחד:
ניצה גונן, ליהיא חנוך, קרן ידעיה, מירה רקנטי, וידי בילו, אורנה רביב, גלית אשכול, רונית אלקבץ, הדסה דגני, נירית ירון, דליה חוברס, ברברה נובל ושירה גפן.
ארבע מהן, אלקבץ, אשכול, רביב וגפן חלקו קרדיט עם במאי-גבר.
איך אפשר להשתפר ולהשתכלל אם מביימים סרט אחד בחיים?
ביימו שני סרטים:
ג'ולי שלז, אורנה בן-דור, דינה צבי-ריקליס, עידית שחורי, דליה הגר.
ביימון שלושה:
איילת מנחמי, ציפי טרופה.
חלוצת הבימוי הישראלי:
אלידע גרא, שביימה לפני 38 שנים את לפני מחר.
בהוליווד ובבריטניה המצב דומה, ורק בצרפת הוא משופר מעט יותר.
כל הנתונים, כאמור, נלקחו וסוכמו מתוך המדור של שניצר ב-25 ביולי.

מחומרים שקראתי בעבר אני יודעת שמשקיעים חוששים להפקיד כסף בידי נשים, מצד אחד, ושלנשים רבות אין מוטיבציה לצאת לדרך המפרכת והקשה שכרוכה ביצירת סרט. נכון, הרבה מאוד נשים מביימות סרטים תיעודיים, וזה סוג של פשרה (לא שאני חושבת שסרט תיעודי הוא פחות מפיצ'ר חלילה), מאחר שהמשאבים של כסף וזמן ומורכבות ההפקה קטנים מאלו הכרוכים ביצירת פיצ'ר, ולנשים קל יותר, כנראה, עם הטווחים הקצרים יותר האלו. קריירה ומשפחה, יו נואו.

כשלעצמי, כמבקרת, עלצתי בכל פעם שהייתי צריכה לבקר סרט ישראלי של אישה, ולו רק מעצם קיומו. זה לא אומר שעשיתי הנחות, באמת שלא, אבל העובדה שהנס הקטן הזה התרחש מלאה אותי שמחה בכל פעם שזה קרה, גם אם ממש ממש לא אהבתי את הסרט.

אני עוזבת את התחום, בשלב זה, מתוך תחושה מסוימת של הפקרת השטח בידי גברים, ומתוך תקווה שיהיו מי שימשיכו את המהפכה בלעדי. יודעים מה, לא מהפכה, אלא עשייה שוטפת. איך זה יקרה, לפחות בתחום ביקורת הקולנוע? לא יודעת.