Blow up

אני יודעת שזה נראה כאילו פרשתי לעולם שכולו טוב, סגרתי את הבלוג ומי יודע מה עוד. נכון, לא אוכל לכתוב יותר באופן שוטף (גם ככה הבלוג הזה לא התעדכן באופן יומיומי – בשבועות טובים רק פעמיים-שלוש בשבוע), אבל עכשיו אוכל להשקות אותו עוד פחות. ימי שישי הם הפנויים לכאורה שלי, אלא שאז אני דוחסת אליהם סידורים של שבוע-שבועיים-שלושה, ממלאת (יחסית) את מחסני המזון בביתי, יוצאת למסעות רכש הכרחיים יותר או פחות או נוסעת לאיקאה כדי לקצר את חיי עוד קצת.

בשבועות בהם שתקתי פה הלכו לעולם שכולו רע מיכלאנג'לו אנטוניוני ואינגמר ברגמן. על זה האחרון לא כתבתי אף פעם, אולי רק בשיעורי ניתוח סרטים באוניברסיטה או בבית צבי. אבל כן, היו ימים בהם הייתי אני, פעוטה רכה, מגיעה לסינמטק בתל אביב מפתח תקוה הבירה כדי לראות את מעיין הבתולים והחותם השביעי. עם אנטוניוני היחסים שלי יותר הדוקים, וכשלפני כשלוש שנים יצא בלואו אפ, ובשמו העברי המופתי יצרים בדי.וי.די, כתבתי עליו למדורי המנוח ברייטינג. הנה דבריי, בעריכה המתבקשת עקב חלוף העתים, שישמשו כהספד-מה מאוחר לאנטוניוני.

בלואו אפ, אחד הסרטים האהובים, הנערצים, הנחשבים והמשפיעים עלי בכל הזמנים, יצא במהדורת די.וי.די מיוחדת. העותק, הצבעים, האיכות והחדות מצוינים. התוספת המרכזית והחשובה ביותר היא ערוץ פרשנות עם פיטר ברנט שחיבר ספר על סרטיו של אנטוניוני, מרצה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ובעבר המבקר הראשי של indiewire.com
את הצפייה הזו, האולי חמשת אלפים במספר בבלואו אפ עשיתי רק בלוויית ערוץ הפרשנות. אני מנסה להרהר לרגע, אם להמליץ על כך גם בצפייה ראשונה, ולא ממש סגורה על זה. צפייה ראשונה צריכה להיות הכי נקייה והתרשמותית, כך נראה לי, אבל מצד שני, יש הרבה מן הסתום פה, כך שאולי בכל זאת הוא שווה צפייה ראשונה עם הפרשנות של ברנט.

להבדיל מערוצי פרשנות בהם הבמאי, בהתלהבות בדרך כלל, מספר איך צילם את הסצינה הזו ואיך את ההיא, ונכנס לערכי הפקה שונים, ברנט מתמקד בניתוח של כל פריים כמעט מנקודת מבט קולנועית, אמנותית, וזה די תענוג. אולי כדאי ליצור ערוצים כאלו לכמה שיותר קלאסיקות.

המינגס היפה

דייוויד המינגס (שמת באותה שנה, 2004, במהלך צילומי סרט ברומניה, לפחות שני עשורים מוקדם מדי, וכדי לא להעכיר את מצב הרוח לא אוסיף צילום שלו בערוב ימיו) עושה כאן את תפקיד חייו. הסרט נוצר בלונדון של 66', זמן המהפכה המינית, החברתית והתרבותית, כשמילת המפתח היא חופש, לפחות על פניו. כהשראה לתסריט שימש סיפור קצר של הארגנטינאי חוליו קורטזאר.

המינגס הוא צלם דוגמניות משגשג ולוהט. נשים הן מבחינתו כלי עבודה או כלי נשק, אויבות, ובמידה מסוימת ומוגבלת גם יצורים נחשקים. בלואו אפ נמשך על פני כיממה מחייו. הוא מצלם דוגמניות, יוצא לפארק, מצלם שם זוג מתגפף למגינת לב מחצית הזוג, ונסה רדגרייב במלוא הדרה, הרודפת אחריו על מנת שייתן לה את הפילם. הוא מסרב, חוזר לסטודיו ומפתח ועושה לו הגדלות (בלואו אפס), ומגלה יד עם אקדח בין השיחים. הוא חוזר לפארק ורואה גופה, שלא נשארת שם לנצח.

 

רדגרייב והמינגס בפארק התעתועים

בלואו אפ, סרט אסתטי להפליא, מנהל חקירה נוקבת בשאלה מהי מציאות, ואיך אפשר להוכיח את קיומה. כלומר מתי אפשר להכריז על משהו שהוא בנמצא. ומי מכריז על כך? מי שנמצא במקום ברגע ההתרחשות? האמן? (הצלם או הבמאי?) תיעוד של אותם אירועים שאנחנו מאמינים שהתרחשו? אין לכך תשובות, אבל אופן ניסוח השאלות של אנטוניוני הוא מופלא, גאוני ומרגש. עשרות מאמרים ועבודות נכתבו על בלואו אפ, וכל הנאמר כאן הוא הרבה פחות מעל קצה המזלג. אני מקווה רק שזה גירוי מספיק לצפות בסרט.

כמה חודשים אחר כך יצאה המהדורה העברית של הדי.וי.די, אבל ללא ערוץ הפרשנות של ברנט. אם כך, ברור מה צריך לקחת כשמגיעים לספרייה ולמה לא כדאי להוריד את בלואו אפ מהרשת.

תוספת, שבת: רק עכשיו ראיתי שמרטין סקורסזי מספיד את אנטוניוני בגיליון גלריה שישי של אתמול מתוך הניו יורק טיימס).

11 מחשבות על “Blow up

  1. כיף לקרוא אותך ונעים גם אם זה לעיתים רחוקות יותר וגם אם לא בביקורת סרטים מדובר.
    אל תתנצלי! אוהבים אותך פה…

  2. תודה על הפוסט הזה, ואגב הרגע הגבתי לדרור פויר בפליאה על כך שגם הוא מפ"ת ושתמיד מסתבר בסוף שכמעט כולם מפ"ת, אז הנה לא ידעתי שגם את

  3. יש אוגדה מפ"ת בתחום התקשורת. וכמו שאני נוהגת לומר, לדעתי יש בראש העין כור אטומי, ואנחנו מוטציות של קרינה גרעינית קשה.

  4. כששתי פיגורות קאנוניות כמו ברגמן ואנטוניוני נפרדות מאיתנו גם אם בשיבה טובה זה כמובן מצריך התייחסות, אבל אני תוהה אם שני היוצרים הללו שכ"כ מזוהים עם תקופה מסויימת בתולדות הקולנוע וכבמאים שלא הייתה להם אמירה רלוונטית בעשרים השנים האחרונות לפחות ייזכרו מעתה כמוצגים קולנועיים מעט מאובנים מתקופה שחלפה לה לבלי שוב או שמא הדברים הנצחיים שבמיטב יצירותיהם עדיין ידברו לקהל צעיר וחדש שלא גדל על המורשת הקולנועית שהותירו ולא חווה אותה ממקור ראשון. ואולי מביט במבט יותר ציני ופחות משתאה בעבודותיהם.

  5. איזה יופי של ביקורת.
    בהיותי בור-קולנוע , אני לא מכיר את הסרט.
    עכשיו אדע לחפש אותו.
    את יודעת אם יש להשיגו באוזן השלישית?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s