21 הערות על איקאה

1. מה משותף לאיקאה וללידה? בשני המקרים זה כואב נורא, תוך כדי תהליך נשבעים שזו הפעם האחרונה שעושים את זה, וכשהכאב מתפוגג חוזרים לשם על ארבע.

2. אין דבר נורא יותר מלהגיע לאיקאה באמצע סייל בחופש הגדול. גם אוהבי אדם ומתחבקים כרוניים יפתחו טינה עזה להמונים. איך אפשר לפתח תחושת ייחוד ועצמיות כשאת עושה מה שעושים כולם?

3. המסלול המתווה היחיד, ממנו אי אפשר לסטות כמעט, וחוסר היכולת לדלג על אגפים שלמים שאין לקונה המיועד/ת עניין בהם (נניח חדרי ילדים) מעצבן במיוחד. הוא אומר לך: גם אם לא תכננת לקנות חדר שינה או פינת אוכל, יש מצב שנשכנע אותך בצורך שבהם.

4. רק אחרי כמות לא מבוטלת של ביקורים במקום, כלומר אחרי מספר קילומטרים המשתווה למסע כומתה של האיכותית שבסיירות אפשר ללמוד כמה קיצורי דרך מינוריים במבוך העכברי האיקאי, שגורמים לך להרגיש שניצחת את השיטה.

5. אם לא ניחנת בכוחות של מתאבק סומו או בגברתן הפוסע לצדך, לא תוכלי להרים (אם את אישה) את החלקים המרכיבים את הרהיטים הכבדים יותר. או-אז צריך להתחיל לחפש את אנשי המקום כדי שיעמיסו על עגלת הרש שלך את מגדנות העץ והמתכת.

6. הציפייה לעגלה השטוחה (עזבו, מי שלא יודע במה מדובר ממילא לא יקרא את הפוסט) לפני שמגיעים למחסן הענק ממנו שולפים את החלקיקים האלמנטריים דומה לציפייה מורטת העצבים בשדה תעופה למזוודות המתמהמות. רק שפה אין שום דבר חו"לי באוויר.

7. העמידה בתור בקופות (לפעמים שלושת רבעי שעה), כשעליך לקדם את עגלתך העמוסה במהירות של 10 ס"מ בדקה מוציאה מהדעת, אבל מה, לפרוש רגע לפני הסוף?

8. לכך יש להוסיף את הריח המחריד של הנקניקיות ושאר הג'אנק פוד העומד לרשות הרוכשים בעמדות המזון שמול הקופות, שגורם לך (בעיקר אם בשר אינו בתפריט שלך) לרצות לשבות רעב לנצח.

9. מסלול המכשולים בסוף הדרך, אחרי שכבר שילמת, שכולל את איסוף הרהיטים והעברתם לעמדת המובילים מעמיק את תחושת הייאוש וגורמת לך להרגיש שאף פעם לא יגיעו החפצים הנחשקים האלו אליך הבית.

10. עמדת ההובלה מחולקת לשני חלקים, בראשונה מזמינים מוביל ובשנייה אפשר להזמין מרכיב. ההרכבה עולה עוד כסף. כלומר, מצד אחד אנחנו חוסכים לכם, מצד שני תצטרכו לעבוד קשה כדי לזכות במחיר הנמוך. הסוף, הסוף הוא עינוי אמיתי, בעיקר מאחר שאחרי ששרדת את התור בקופות, ממתינה לך המתנה נוספת הכוללת שליפת מספרים ממתקן קופתחולימי למראה. גם ספסלי קופ"ח של פעם לא נעדרים.

הספה שלי. לפחות חלק ממנה. החלק הנותר הוא שזלונג לבנבנת. בסייל? ברור. בעיקר קשה היה לעטוף את הכריות והמושבים בכיסוי. לא ידיי היו במעל. אני מודה

11. האגדה הפרועה מכל היא שמדובר ברהיטי "עשה זאת בעצמך". למעט כמה פריטים אלמנטריים (למשל שולחנון מחשב) אין שום סיכוי שהאדם הסביר (לא פראים אצילים עם ידי זהב) יצליחו להרכיב מיטה/ארון/שולחן מבלי ללקות בהתמוטטות עצבים ובבונוס של עשרות אומים, ברגים ועוד חלקים שיישארו על הרצפה אחרי שיורכב הרהיט המקרטע. אשר על כן משגשגת תעשיית הנגרים/הנדי מן המגיעים אליך הביתה אחרי שפרקו המובילים את הסחורה, ומרכיבים בעצמם את הרכוש.

12. איך אמר המרכיב הפרטי שלי? הרכבתי כבר כמעט את כל הקטלוג של איקאה, אני מכיר כמעט הכל (אבל המיטה והשולחן שלך הכי יפים. גם לא ראיתי כמותם. ברוררר).

13. הכי סיוט זה להתחיל להוריד לעמדת הפחים את כל האריזות, שלא נכנסות לשום פח. נניח סידרת הכל בערימה יפה ליד הצפרדע ירוקת העין וחסמת חצי רחוב, עדיין, מסכנים פועלי הזבל שצריכים למחרת להערים הכל למשאיות הזבל.

14. הם בטח מקללים את היום שבו איקאה עלתה לארץ, מאחר שכמות העבודה שלהם עלתה פלאים. אין לי ספק שאין יום בו הם לא מפנים מחזיתות הבתים, לפחות מ-25 אחוז מהם, אריזות איקאה אימתניות וריקות. מקבלים על כך תוספת איקאה?

15. הגאונות של השיטה היא שאפשר לרהט את הבית מבלי לחוש ביוניפורמיות, כלומר מבלי להרגיש שגם לשכנים ולשכנים של השכנים ולדודים ולחברים שלך יש אותם רהיטים כמו לך.

16. אם היה סניף של איקאה בתל אביב רוב הסיכויים שהייתי מבלה בו הרבה יותר מאשר בזה הנתנייתי. ושלא תחשבו שלא נשבעתי בפעם האחרונה שזו הפעם האחרונה בה אני מתקרבת לשם. נראה אותי כשנחיריי יתחילו לרטוט לקראת הסייל הבא. בטוח אשכח את שש השעות שביליתי שם, את הרקיעות שלי ברגליים נוכח הפריטים החסרים והבלגנאז'ים בעמדות השיגור.

17. הסלים הצהובים והגדולים, העפרונות הקטנים והניירות בהם כולם אוחזים גורמים לך להרגיש בכל זאת בורג שוודי קטן ועלוב שדומה לכולם. מה שנורא זה שלמרות שביקרת שם עשר(ות) פעמים, ולמרות שהקטלוג לא משתנה כמעט, תמיד נדמה לך שלא ראית הכל, שלא קנית הכל, ושיש עוד פריט, ועוד אחד ועוד אחד ורק אחד שחייך לא יהיו חיים בלעדיו.

18. האופי החמולתי של הבילוי במקום, אשכולות המשפחות המגיעות ליום כיף באיקאה קשה לעיכול. אשכרה מבלים שם אנשים, משוכנעים שאוטוטו הם מתקרבים לבית החלומות שלהם.

19 הקטע האנתרופולגי הוא אחד המושכים והדוחים בעיני. אני אוהבת להסתכל, למשל, על זוגות דתיים, צעירים מאוד, היושבים במטבח לדוגמא ומתכננים את צעדיהם, מה לקנות ואיך.

20. איקאה היא כור ההיתוך הפוסט ציוני הגדול. אין מי שלא מגיע לשם, בכל רמת הכנסה שהיא. ממרוויחי שכר מינימום ועוד אנשים אמידים בהחלט שפשוט אין להם חשק להשקיע הון ברהיטים מפונפנים ויקרים בעבודת יד או מותגיים לעילא.

21. כבר נכתבו כל הכתבות על איקאה, לא? מעיתונאי שבילה לילה ויום במתחם וכמעט והשתגע, דרך קינות על היעדר טעם אישי, תהיה על סוד ההצלחה, על תאוות הישראלים לאיקאה, על נמיכות המחירים, על הסניפים העתידיים, כן ירוקים, לא ירוקים, תאגיד מושחת או הומאני, ומה לא. אז עכשיו תורי.