פיכס, פיח

יצא לי לצעוד אתמול כחצי שעה את דיזנגוף, מתחילתו ועד אמצעו בערך. מזמן לא הלכתי את קטע הדרך הזה אחר הצהריים. אם כבר אני צועדת בתל אביב, אני צועדת-צועדת (עם תמר, שותפתי הנאמנה) משד' בן גוריון, בואכה הים, ימינה לנמל ודרך הפארק ובחזרה לעיר. כלומר, אני נוגעת קלות בקצה חיקו המדולדל של איזשהו טבע.

אבל כשעשיתי את המסלול המתואר לעיל סתם באמצע השבוע, נתקלתי לראשונה בענני הפיח שממלאים את הרחוב. בדרך כלל אני עושה את הדרך הזו באופניים (ממוגנת במסכה), כך שפניי קדימה ואני מרוכזת בהישרדות כבישים. אבל מגובה עיניה של הולכת רגל, שגם נושאת עיניים קצת למעלה, ראיתי רק שמי פיח ועשן. המחזה היה בלתי נתפס, ואיכות האוויר איומה. מה שווה, שאלתי את עצמי, ההקפדה על יוגה ועל תזונה ועל הימנעות מהשמש ומהמים אם האוויר, האוויר שאני נושמת בעיר הוא גוש זבל אחד גדול (מממ, רעיון למיני-סדרה דוקומנטרית הבאה)? 

תשאלו, מה עובר עלייך? מה נזכרת פתאום, מה חדש? אז זהו, ששיניתי את ה-POV, ומאחר שאני כבר זמן רב מבלה את היום במקומות סגורים, בין אם בביתי העירוני שדי טובל בירוק ובין אם במשרד בועתי, אני שוכחת את המקום בו אני חיה, ואת הזהמת הלא תיאמן של כל האוטובוסים וכלי הרכב.

עד אתמול, אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת, אני נערה אורבנית, לא זזה מהעיר, מה פתאום זיהום, על מה אתם מדברים. מרגע זה והלאה אני כבר לא בטוחה שזו דעתי. מהדהד לי בירכתי התודעה שקראתי ממש לא מזמן על כך שהאוטובוסים יוחלפו בדגמים חדישים יותר ומזהמים פחות. נו נו, נראה.