מלח מים

אחרי יותר מחודש חזרתי לקולנוע, ל"חופשת קיץ" הישראלי. היה כיף

זהו, חזרתי לנהוג אחרי התאונה. זאת המטאפורה. למעשה, הלכתי היום לסרט ראשון כאזרחית אחרי השחרור, בלי מדי המבקרת. ונהניתי. בחיי.
איזה סרט?
חופשת קיץ.
1. כידוע, אני לא קנאית ספוילרים, אבל הפעם, מתוך תחושה מוקדמת החלטתי לא לקרוא אף ביקורת על הסרט. קראתי רק את הראיון עם הבמאי, דוד וולך. בעצם לא ראיון, מונולוג. 
וזו ההמלצה הראשונה שלי: לא לקרוא אף ביקורת קודם לצפייה.

אז מה, להפסיק לקרוא אותי פה? לא, מאחר שאני לא כותבת ביקורת, אלא יותר התרשמות, וגם אין בכוונתי לחשוף כמעט פרטים מהעלילה.

2. הגעתי לקולנוע לב בסנטר ב-17:40, זמן התחלת הסרט. אני שונאת לבוא קודם, ומנסה לחסוך לעצמי את הפרסומות. מאחר שהיו תורים היסטריים, השתמשתי בשירותי מכונת ממכר הכרטיסים. אבל מה התברר? שהמכונה לא מספקת כרטיסים לשורות ראשונות. אתמהה.
בקיצור, הסתלקתי מהמכונה ורכשתי כרטיס מעמדה מאוישת נוספת שנפתחה כדי להקל על הלחץ. ובכן, שעת ההקרנה, כזכור, 17:40, האולם מלא עד אפס מקום. די מרעיש.

מדובר בסרט שעוסק בחברה החרדית. הצופים (שבת, כן?) היו חילוניים גמורים. היסטרי, לא? מה הסיבה? יחסי ציבור? הראיון בהארץ? אסי דיין? העובדה שהסרט זכה בפסטיבל טרייבקה?

אולי דיין, אבל הסיבה המרכזית, לדעתי, היא הנושא. כן כן, חילונים גמורים, כופרים מוחלטים, רוצים לדעת מה קורה "שם", מעבר לגדר, בדיוק כמו ההצלחה הגדולה של מרחק נגיעה הטלוויזיונית, ובעצם יותר, מאחר שכאן זה הדבר האמיתי.

3. נעשה לי נס בצפייה, כך התברר בדיעבד, ופספסתי את שתי הסצנות הראשונות (כך למדתי מהביקורת של יאירוה, אבל אני לא מפנה אתכם אליה מיוזמתי, מאחר שהיא מיועדת למי שצפה). הגעתי מאוחר מדי כי סאגת הכרטיס התארכה מעבר למתוכנן. הסרט, כך הבנתי בדיעבד, מתחיל מסופו, ולכן, מה שלכאורה יודעים הצופים (אולי) מלכתחילה נמנע ממני, ולפיכך נהניתי גם מגורם ההפתעה בסרט.
ופה באה המלצה שנייה, אם אתם אמיצים: לדלג על שתי סצנות ראשונות, ולהיכנס בסצנת האמבט (לא שקל לתזמן את זה, אבל מדובר בערך ב-20 דקות משעת התחלת ההקרנה הכתובה במדריכים.

4. שלושה גיבורים יש לסרט: אמא (שרון הכהן בר) מנחם (אילן גריף) ואברהם (דיין). משפחה חרדית קטנה בשכונה ירושלמית. הכי לא הגיוני, משפחה שכזו עם ילד אחד, נכון? אבל אם קוראים שהבמאי גדל במשפחה של 20 נפשות אפשר להבין את התאווה שלו להיות בן יחיד, ולו קולנועית, לרגע.

5. וולך ממשיך במסורת של רוב הבמאים המקומיים בשנים האחרונות, ולאמא, לאשה, יש תפקיד משמעותי בסרט. אהבתי את העובדה שחלוקת המשקל בין שלוש הדמויות ממש אחידה: שליש/שליש/שליש. ממש משולש שווה צלעות. ממש שילוש קדוש (טפו). לא רק שכל הצלעות אחידות במשקל, יש שוויון גם ביחסי גברים-נשים. כלומר לרגע אין תחושה שהגבר הוא הדומיננטי במשפחה או בבית. האישה, קולה נשמע, צלול וברור. גם כשהיא מדברת, גם כשהיא שותקת, גם כשהיא כותבת וגם כשהיא סובלת.

6. הילד, מנחם (כבן שמונה), הוא ילד טוב ומיטיב, אוהב בעלי חיים ומתעניין בהם: גוזלים, דגיגים, כלבים. חרדים לא נוהגים לגדל בעלי חיים, וכשהוא שואל את אבא אם לכלב יש נשמה, דומה שאבא וגם אמא מתחלחלים מהשאלה. לא רק בעלי חיים עומדים בראש מעייניו של הילד היחיד, אלא גם חריגים בני אנוש: בחצר החיידר שלו, הוא מתרועע עם ילד הסובל מתסמונת דאון. יפה.
הילד משחק בחוברות העולם המופלא הזכורות לטוב (אלו היו חוברות מדבקות בכל מיני נושאים, לידיעת הפעוטות), ואני משערת (לא בטוחה) שזה לא היה טריוויאלי בחברה החרדית. כלומר, גבולות העולם שלו רחבים מהמקובל.

7. אין הרבה שיחות סרק בחופשת קיץ. הכל ענייני. נכון, מדברים על ענייני תורה, שומעים את דרשותיו ותלמודו של האב, אבל השקט בפסקול בולט וזועק.

8. מתלווים אליו הצבעים החומים צהבהבים כגווילי תורה, הנופים, נופים שכולנו מכירים – מי לא היה בחופשה בים המלח – והם נראים זרים, אחרים.

9. וולך חוקר את יחסי הורים ילדים בחברה החרדית. האמא, האשה, מאופיינת כטובה יותר, בכל מובן. אי אפשר שלא להיזכר, תוך כדי צפייה, בכותרות עיתונים.

10. אני בטוחה שיש הרבה מאוד סוגיות הקשורות ללימודי הדת ששזורות בסרט ולא הבנתי. כוונתי, מעבר לדיון בהשגחה העליונה, חשיבות המצוות וחקירה באחת מהן, המרכזית לסרט. זה לא פגע בהנאה שלי, אבל נותרתי מוטרדת, למשל משתיקתה של האם בלילות, כשהיא עולה על יצועה.

11. הדבר הבא שאני צריכה לחשוב עליו: אם נכון יהיה להשוות, עכשיו או בעתיד, בין יוסף סידר לדוד וולך.

12. כמה כוכבים? ומה השורה התחתונה? היי, אני פטורה מזה.
אומר רק זאת: ההתחלה, כאמור, התבררה כמיותרת. את הסוף לא אהבתי. הוא יכול היה להיות קצת פחות בוטה וסמלי (איך סמל יכול להיות בוטה? או. יכול).
אבל יצאתי מחופשת קיץ מהורהרת, נרעשת ומשוכנעת – קולנוען נולד.
תתעקשו – אז ללכת?
כן.
גם הכופרים?
על אחת כמה וכמה.

 

19 מחשבות על “מלח מים

  1. מקסים כתבת. ולגבי משקל דמותה של האשה בסרט, מעניין. לא חשבתי על זה. ואסי דיין הפך איכשהו בשנים האחרונות לשחקן הכי משמעותי פה. לא?
    מרחק נגיעה היתה סדרה טובה עם סוף גרוע שמחק לי את כל ההנאה מהפרקים שקדמו לו, ולכן גם שכחתי, השכחתי, מעצמי שבכלל ראיתי אותה.
    גם בסרט הזה לדעתי הסוף גרוע…מה יהיה עם הסופים האלה? למה זה קורה? יצירות טובות עם סוף מזוייף או מוגזם או פחדני. למה זה קורה?

  2. מומחנה לחיים החרדיים כמובן, ולא לסרטים (לצערי).

    שתיקת האם בלילה, על יצועה, מצד אחד היא חלק מהריטואל של כל חרדי או חרדית בלכתם לישון.
    הטקס שמרכזו "קריאת שמע שעל המיטה" מכיל פסוקים ופרקים נוספים, שסיומם הוא ברכה מיוחדת, ברכת המפיל חבלי שינה… ברכה שאחריה אסור לדבר עד שנרדמים.
    (כמו שאסור לדבר בין כל ברכה והפעולה שהיא שייכת אליה, בין ברכת המוציא ועד אכילת הפרוסה, ברכת הדלקת נרות ועד ההדלקה עצמה)

    זה מצד אחד, אבל בפועל, בבית החרדי הטיפוסי, אנשים לא "נתקעים" במצב הזה שבו אי אפשר לדבר, פשוט מארגנים את סדר ההליכה למיטה כך שהברכה נאמרת אחרי כל הדיבורים והסידורים החשובים.
    הבמאי (כנראה) מנסה לרמוז לנו שבעולמה של האשה הזו, יש כוחות חזקים, שמונעים ממנה להשמיע את קולה!

    מעט מאוד דברים בסרט הזה הם מקריים
    השיעור בחיידר על פרשת עקידת יצחק, רומז לקונפליקט שיהיה אחר כך לראש הישיבה אברהם (אבינו?)
    המבוכה של הילד כשאמא באה לחיידר לתת לו תיק או משהו. הבמאי מנסה להצביע על החומה שמאחוריה מעמידה החברה את האם, והיא אינה חלק ממעגל החיים האמיתי. כך גם הפרידה של בצומת לקראת החופשה בחוף.

    ויש עוד.

  3. על "המפיל" חשבתי, רק לא ידעתי את הכלל בוודאות

    לא רציתי לכתוב שום פרט מהעלילה, כולל לא עקידת יצחק, השזורה כחוט השני כמובן

    בעניין המבוכה של הילד כשאמא באה לחיידר, אני לא חושבת שזה מעיד על כך שהיא לא חלק ממעגל החיים, אבל ברור שיש פה הפרדה.

    הפרידה בצומת וכן הלאה דווקא מוכיחה את ההפך. מתברר שמעגל החיים ממש לא קורה שם, בין הגברים המתפללים
    ותודה כמובן

  4. ביקורת קולנוע צריכה להיות משהו עמוק ומשמעותי יותר מהרדידות הקלה שעולה מכתיבתך. משהו שלא נוגע ולא מתרגש ממש ולפיכך לא מרגש ממש

    כאילו יש וילון שקוף שעומד בינך ובין הסרטים

  5. אולי הביטוי "מעגל החיים האמיתי" לא ממצה.
    בעיני הסרט מצליח להצביע, ובכלל לא ברמז, על הנוקשות והמסוגרות (מהמילה מיסגרת קבועה) של החיים, המיסגרת של חיי הגברים.

  6. תודה
    רבה
    🙂

    לרב השובב (כל פעם אני שואלת את עצמי במה מתבטאת שובבותו של כבוד הרב)
    בכל מקרה, תראה, אני לא מתייחסת למובן מאליו
    העקדה, העובדה שנשים הן סקנד בסט בדת
    – כל אלו הם דברים ידועים שנכתבו כבר, אלא לדברים האחרים שאני רואה.
    ואסתר, אף שהיא לא חיה לכאורה את חיי הגברים – שאין שום הוכחה שהם החיים בעצם – מאוד דומיננטית וחזקה פה. ואף שאני לא אוהבת את הסוף, היא גם עושה את המעשה המרדני של הסרט

  7. שעל אף שנימה קלילה בהתרשמויות-קולנוע מעין זו, מעולם לא הפריעה לי, יש משפט אחד שמטריד אותי
    "ההתחלה, כאמור, התבררה כמיותרת"
    דבורית, את מבקרת קולנוע לשעבר. איך את יכולה להצהיר על התחלה כמיותרת כשלא ראית אותה?
    על סמך מבקרים אחרים?
    זה ההבדל שבין נימה קלילה, כזאת שיכולה לאפיין גם את רוג'ר איברט (ביום רע) לבין התרשמות דלילה מאוד, שטחית, שלא מייחסת חשיבות להחלטות אמנותיות של היוצר

    אני, לדוגמה, חשבתי שההתחלה היתה חשובה מאוד
    ונדמה שאפילו אותו מבקר שציינת, שהיה בודד בדעתו הפושרת על הסרט, היה מסכים על כך

  8. דווקא אמירה הזו נולדה כתוצאה משיחה איתו.
    ואסביר את דבריי: מאחר שהתחלתי לראות את הסרט מהסצנה השלישית, הייתי מופתעת מאוד מההתרחשות הדרמטית. אז תגיד: לא תמיד צריך להיות מופתעים, לפעמים מוטב לדעת מה עתיד לקרות.
    נכון, אבל במקרה הזה, לתחושתי זה היה הדבר הנכון.
    מה גם שכמי שלא ראתה את 2 הסצנות המדוברות וקראה עליהן רק בדיעבד, הן שינו לחלוטין את הראייה שלי את הסרט.
    בדיוק כמו שאני יכול לומר שהסוף היה בוטה בעיני. איך אני יכולה לומר? כי כך אני מרגישה.

  9. כל הטקסים, כל ההחלטות, כל הנאומים, הצהרות, הסברים ופעולות נעשים על ידי הגברים.

    אפילו כשמזדמנת לו מצוות שילוח הקן, הוא סתם משאיר את אשתו לחכות במכונית.
    כי התורה שלו, התפילה שלו, המצוות שלו, הן הדבר היחידי החשוב בעיני האל, וכל השאר נועד לשרת אותו, את הגבר הדתי התורני.

    אני בטוח שדוד לא חושב שאכן אלו החיים האמיתיים, ולכן דווקא מבליט וצובע במרקר צהוב, את היות עולמו של הרב העולם החשוב היחיד בעולם ההוא שדוד וולך מתאר.

    דווקא בגלל שהקטע הזה למשל, חוטא למציאות ומסלף אותה, כי בעולם האמיתי, היו מזמינים לטקס מצוות שילוח הקן את כל הקהילה לראות ולחזות, ובמודעות בשכונה הייו כותבים "מקומות נפרדים לנשים!" ועוד, והנה בסרט, ר' אברהת משאיר את אסתר לחכות באוטובוס ואפילו לא טורח להגיד לה לאן הוא הולך ולכמה זמן, שתחכה.

    דווקא זה מדגיש מה חשוב ומה פחות.

  10. הוא לא ידע לאן הוא הולך, המלמד (ככה?)
    קרא לו, והוא לא ידע לאיזה צורך.
    חוץ מזה, הוא ניצל את הזמן להתייחד עם הבורא, כדי לבקש ממנו עוד ילדים.
    הם היו בדרך לטיול הגדול, וממילא הוא לא יכול היה להכניס את אסתר לחיידר, הרי כבר אמר מנחם לאמא שלו שהיא לא יכולה להיכנס.

    שוב, לא שאני חושבת שזה בסדר, ואין לי שום מילה טובה על יחס הדת לנשים, אבל אני חושבת שהבמאי כן ברא דמות מצוינת של אישה ואם חזקה ודומיננטית. והיא ממש לא חיה בצלו של בעלה. כל זה, בכפוף לנוהלי נשים בדת.

  11. כנראה שאנחנו לא יכולים לראות את אותו הסרט.
    משקפי הדת שלי, צובעים סצינה אחרת מהצבע של המשקפיים שלך.

    לדעתי זה מכוון כדי להראות שהעולם שלו (של הרב) הוא היחידי הנישב.

    אבל את יודעת מה? אני אשאל את דוד וולך.

  12. זה דיבורים של רכלנים. אזרח ואזרחית לא מגדלים קולנוענים, גם לא בדימיונם, והדחף שלהם ללכת לסרט הוא שונה.
    לא הייתי בסרט הזה, והסיבה שאני כותב את התגובה הזאת היא כדי להפנות תשומת לב למה שכתבה עליו ג'ני כיטוב:
    http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1087030
    יש לי ניסיון טוב עם הביקורות שבבלוג שלה.

  13. תשומת לב לפרטים. קשב לניואנסים בכל שבריר שנייה, והאופן שכל זה מיתרגם לאפיון הדמויות (דוגמא קטנטונת: האופן שבו מנחם הולך – בעליזות של ילד, מלאת חיים וחולמנית, כשהיד שלו נוגעת בקירות הסימטאות). זאת ההתפעמות הכי גדולה שלי מהסרט. יצאתי בתחושה שהיוצר מבין לעומק את נפש האדם.

    גם אני לא נחשפתי, באופן מודע, לביקורות לפני שראיתי את הסרט. ואומנם ראיתי את הסצינות הראשונות, אבל ההבנה עדיין לא חילחלה אצלי, כך שהייתי בשוק מההמשך.

    הייתי אתמול בסרט הזה, ועדיין לא התאוששתי. זה מעיד כמובן על גדולתו. מצד שני, לא יצאתי בהרגשה טובה. הטרגדיה לא הוציאה ממני קטרזיס מזכך, אלא סתם תחושת מועקה שלדברים אין תכלית ואין פשר, והכי גרוע: אין נחמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s