If You Go Away

הפוסט הזה ייראה משונה לבקיאים בחומרים, מאחר שהוא יעסוק ברגשות. רגשות? את? מה לך ולרגשות? אז יש לי כמה כאלו, פה ושם

בשנתיים האחרונות נפרדתי מהמון אנשים. אנשים שהייתי איתם בקשר במקומות העבודה שלי וגם בחיים, כלומר מחוץ למקומות העבודה. רק כוחו של הרגל מביא אותי לקרוא לחיים שמחוץ למקומות העבודה “החיים”. מי קבע שזה סדר העדיפויות? שכל מה שמחוץ למקום בו אני נמצאת חצי יממה לא זכאי לתואר חיים? כלומר, מה זה החיים? הפרוצדורות (כך חנוך לוין)? קשרים עם אנשים? יוגה?

אבל בחזרה לעיקר: פרידה היא סיוט גיהנומי, וכל אחת היא מוות קטן. ככה אני מרגישה. מוות ועוד מוות ועוד אחד. סוף.
הפרידה מחברים, או ממי שחשבתי שהם חברים שלי קשה יותר מפרידה מחברים לעבודה, אבל במקרה שלי הכל היה קשור, וכל מיני אנשים מהעבודה(ות) שלי שגם הפכו לחברים שלי במשך השנים התאדו לנצח. לכאורה בגלל המרחק הפיזי שנוצר, למעשה מסיבות מורכבות יותר, כנראה. קשה לי עם זה, גם אם עברו שנה או שנתיים מהאירוע. עד שאני כבר מתרגלת לאנשים, פתאום הם יוצאים לי מהחיים בלי להתייעץ איתי? לא יכולה להבין את זה, ובתגובה אני מפתחת שריון קשקשים חסין-פרידות.

הכי קשה לי עם אנשים שנעלמים ככה סתם, בלי שום הסבר. יום בהיר אחד פשוט פאאף, והם אינם בחיים שלי יותר. במקרה שכזה אני מיד משדדת מערכות ומקשיחה לב: לא עושה רבע צעד כדי לנסות להבין מה קרה, או לחדש את הקשר. מבחינתי אין שום סיבה להתאמץ אם מישהו פרח מחיי. הלך – הלך. את העלבון שלי אני מזינה היטב, לא נותנת לו לשקוע, אבל לא מתדפקת על דלתות מי שנעלמו אף פעם.

פרידות העבודה המובהקות האחרונות, כלומר מאנשים שלא היו לי יחסי חברות איתם אלא יחסי עבודה בלבד הפתיעו אותי מאוד: נניח אני מודיעה למפיקה איקס שאני עוזבת, והיא מיד: מי מחליף אותך? אני עונה, היא אומרת ביי, וזהו. או, אני מודיעה למישהו ממערכת כלשהי שאני עוזבת, הוא שואל למה, אני מסבירה, וזהו, ביי. אף מילה נוספת, שום מילת נימוסים או אנושיות בסיסית. וישנם גם אלו שעבדתי איתם שנים במקום מסוים, וכשעזבתי פור גוד אפילו לא טרחו להגיד בהצלחה או שום דבר אחר.

רגע, תשאלו, ואיך את? אחרי שהטפת מוסר לכל העולם, איך את נפרדת מאנשים?
אני? בגילוי לב ובהגינות, ואם מישהו מודיע לי על עזיבתו, ולא משנה כמה זמן עבדתי איתו – בחיבה ובידידות אמפטית.
*  *
ואם זה במקרה לא ברור: אני לא מתייחסת פה כלל לפרידות רומנטיות, זו סאגה אחרת שאינה שייכת לעניין שאני מדברת עליו.

32 מחשבות על “If You Go Away

  1. היא הקריטית וזו שהכי חשובה בעיניי, זו שמתחילה ב- פרידות העבודה המובהקות

    זה בדיוק מראה איך חלק מהחברה כאן כה השתנתה לרעה, ושאין יחסי עבודה כמו שהיו פעם, ושהבוסים הצעירים הם צעירים מדי ואולי תאבי בצע ושחצנים מדי, ואולי פשוט לא יודעים איך להתנהג כמו בני אדם, כמובן הכללה כזו אבל אני נתקל בזה לא מעט ושומע על כך לא מעט.

    יש עדיין פה ושם מנהלים יותר ותיקים עם יותר מוסר וערכים וכבוד כלפי העובדים איתם ובשבילהם, זה מתחיל להיות נדיר אבל זה עדיין קיים בשטח.

    ביי, זהו – היטבת לתאר את הסיטואציה הלא אנושית הזו שבכל כך מעט אמצעים יכולה להיות אדיבה ונעימה.

  2. התביעה "אם אני…. אז גם את יכולה/צריכה/אמורה ל…." היא תמיד בעייתית.

    נסי לחשוב על הפעמים שאמרו לך את זה ותביני.

  3. לפני שנים רבות, כשעזבתי את מקום העבודה הראשון שלי, גילית ש: חברים לעבודה אינם חברים.
    ברגע הראשון הגילוי החריד אותי, אבל בהמשך הוא דווקא הקל עליי.

    ולדעתי נושא ה"איך נפרדים" לא קשור לנושא החברות.
    זה קשור לנימוס ולדרך ארץ.

  4. וואו, יש לי המון מה להגיד בנושא אבל בחרתי לצטט מתוך הספר בכותרת (מומלץ ביותר) שריגש אותי מאוד: "חברות. יש לנו חברי ילדות, יש חברים מהצבא, חברים מהאוניברסיטה, חברים מהליכה משותפת לאורך זמן, משהייה ממושכת ביחד במקום מסויים. אנחנו משתמשים במילים "זה חבר שלי", ויודעים בתוכנו שלא כל אחד שאנו מגדירים כחבר הוא באמת כזה, ושלא כל מסגרת יחסים שאנחנו קוראים לה חברות היא אכן חברות. יש אנשים שהלכנו איתם כברת דרך. אם כברת הדרך המשותפת היתה מלחמה, אנחנו מחוברים יחד בחיבור שהוא מעין ריתוך. אפילו אם לא ניפגש שנים רבות, כשתתקיים הפגישה היא תתחיל מאותה נקודה שבה נפרדנו כי אנחנו מחוברים זה לזה באותו חיבור מיוחד המתווה את עוצמת הרגש שהיה בינינו, את עוצמת ההזדהות, התלות ההדדית המוחלטת; אהבנו זה את זה, היינו מוכנים להסתכן יחד. חיבור מעין זה לא יכול להתפרק לעולם. חברות מתחום של עסקים, פוליטיקה או מקצוע זו חברות שונה, טעונת הוכחה עד המכשול הראשון. אריסטו חילק את החברות לכמה סוגים. יש חברות לתועלת הדדית שהיא מצב זמני שיחלוף כאשר לא יהיה אפשר עוד להפיק תועלת. יש ידידות מתוך ערכים, שהיא יציבה יותר אך גם היא זמנית, כי ערכים משתנים והידידות פוסקת. וישנה ידידות של אנשים שפשוט נהנים להיות ביחד, "הסתחבקות" במושגינו. אריסטו לא ידע על קיומה של החברות היצוקה – זאת מהמלחמה – שמחזיקה בכל מצב, שהיא חזקה יותר מהדברים המשתנים, אהבה מקודשת בדם. חבר של ממש הוא חבר גם כשאיני יכול לתת לו דבר מלבד החברות. אני מוכן לשמוע ממנו דברים קשים מבלי להיעלב והוא מוכן לומר לי את האמת על עצמי בלי לחוס עלי ועדיין ישאר חבר. חברינו האמיתיים הם אלה שאנו מקבלים את חסרונותיהם והם את חסרונותינו. חברות שיש בה תמורה אינה חברות; זאת השקעה. התמורה היא שעושה את ההבדל"

  5. עשר שנים עבדתי ב"ידיעות אחרונות", בין מרס 1991 לאפריל 2001. זה נגמר יום אחד, ככה סתם, כי הייתי יקר מדי, או לא נחוץ מספיק. הסבר הגיוני לא היה.

    אחרי 10 שנים – עשר שנים! – במקום שהייתי בו יום יום, יום ולילה, עורך וכותב ומבקר, וכו' וכו', נגמר, וזהו. שלום. קח את הכסף, ולך.

    עבר חודש, עברו חדשיים. חתמתי בלשכה. קיבלתי דמי אבטלה. ישבתי ב"אורנה ואלה". קראתי ספרים בנחת.

    וחוץ משני אנשים (אחד מהם היה שרון מולדאבי) אף אחד לא התקשר. לא שאל. לא אמר מלה. כלום.
    היית? נעלמת? השמש זורחת והחיים נמשכים.

    זו היתה הפתעה אמיתית. התפכחות. פתאום הבנתי שבמאה ה-21 אתה לא באמת חשוב למישהו במקום העבודה שלך. אתה פונקציה. במקרה האופטימלי, אתה פונקציה נחמדה, שכיף לנהל איתה סמול-טוק וללכת יחד למזנון, לפעמים. במקרה פחות אופטימלי, אתה פונקציה וזהו.

    עשר שנים, כמעט שליש מחייך, אתה עובר במקום מסויים, אבל כשאתה מושלך ממנו, אף אחד לא מסתכל מהחלון לראות אם אתה עדיין מושלך על המדרכה ומה, בכלל, קורה

  6. זאת בדיוק אותה תכונה מחורבנת שסימפטום אחר שלה הוא ההתעלמות לאחר ראיון עבודה – לא תשובה שלילית, לא חיובית, דממת אלחוט והתעלמות.
    כבר כתבת על זה פעם, ככל הזכור לי.
    אז אני מצטער להגיד את זה, אבל חוסר האנושיות הזה הוא מאוד ישראלי. אפילו התעלינו כאן מעל מורינו ורבינו האמריקאים בגסות הרוח ובהתייחסות הצינית.
    חבל.

  7. פרידות מחברים הן תמיד דו-צדדיות. כדי שמישהו ייעלם מחייך, גם את צריכה לא להתקשר אליו במהלך היומיים הראשונים-השבוע-החודש-השנה בהם הוא לא הרים את השפופרת.

    ויכול להיות שהעלבון שלך הוא תמונת ראי של העלבון של מי שמרגיש שאם הוא לא מתקשר, את לא תטרחי לנסות.
    עם השנים מידלדלת יכולת החיברות שלנו, חבל להתפלש בהנאה בעלבו, כשאת יכולה לשמור על קשרים שחשובים לך במחיר הפעוט של מחילה על עלק-כבודך.

  8. אני נוטה להאמין שהמערכת מתייחסת אליך בפרידה כפי שאתה התייחסת אליה כשהיית שם. לפני יומיים עזב את מקום העבודה שלי מישהו שהיה עובד מחורבן ושכולם תיעבו, בכל זאת אנשים היו נחמדים אליו במידה מסויימת ואיחלו לו בהצלחה. לפני חודש עזבה מישהי שהייתה באירגון שבע שנים, כולם התרגשו בעזיבה שלה, הביאו כיבוד ומנהל הארגון נאם באהבה למרות שהיא עברה למקום מתחרה והוא ידע.

  9. כבר למעלה מחודש שאני מתכננת לכתוב פוסט על חברויות כאלה שנגוזו. איבדתי 5-6 כאלה בשנה האחרונה, ולא באו אחרות במקומן. הרוב זה קשרים שדעכו והתמעטו עם השנים, והיתר קשרים שהסתימו בארוע ספציפי שאחריו היה די ברור שהקשר תם.
    דווקא בתחום העבודה אצלי זה היה קצת הפוך. אולי כי כ"כ הרבה זמן עבדתי שם ואולי כי רציתי לעזוב. אנשים מאד פרגנו, התעניינו בלמה ומה הלאה, איחלו לי הצלחה ושידרו לי מסרים מאד אוהדים וחיוביים.

  10. שרון – תודה
    חנן – כן, אבל אני לא יכולה להיפטר מזה
    איל – כן, גם אני חושבת שזה קשור לנימוס ודרך ארץ
    אלירן – ציטוט חשוב ונכון
    בועז – זה לא קשור למושלך/הולך, אבל כעיקרון, זה מזעזע בכל מקרה
    עמיר – בהחלט התעלינו
    יערה – כן, אני לא אומרת שאני מושלמת, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על להתחנן כדי לשמר חברות, כדי שירצו בחברתי
    קורא – אני מבינה לאן אתה חותר, ואולי אתה צודק ובאמת לא הייתי אהובה
    תמי – לזמן, לפחות במקרה שלי, לא הייתה שום משמעות

  11. דבורית, לא הכרתי אותך "בחיים" רק מהרשת, אבל אני מתרשמת שאת מתאמצת מאוד לשווק אותך כחסרת רגשות ומהרבה פוסטים שלך עולה תמונה הפוכה לגמרי. אבל אני מסכימה מאוד עם שרון רז ועמיר, התעלינו על עצמנו. בועז… אין מילים. חרפה.

  12. כשאני עזבתי את מקום העבודה כן שאלו-דיברו-אמרו. כן התקשרו וכתבו.

    אם אלייך לא – פשפשי בעצמך. בדקי את עצמך.
    האם את ראויה? האם את יודעת נתינה? האם את נעימה או חמוצה?

  13. נימוס אלמנטרי ואדיבות בסיסית. לא נדרש הרבה. היתה לי עורכת שכשהיתה נכנסת לחדר הייתי אומר לה "בוקר טוב XXX" – והנבלה היתה עונה בפנים חמוצות: ב ו ק ר

    וככה, כל יום. "בוקר טוב XXX"
    ב וק ר

    יום אחד שאלתי אותה מה הקטע. אומרים לך "בוקר טוב", תעני כמו בן אדם "בוקר טוב, בועז". אדיבות אלמנטרית. נימוס בסיסי. מה כבר ביקשנו? סביבת עבודה נעימה?

    ישראלים, ברובם המכריע, הם אנשים ציניים, מרירים, חמוצים ולא נחמדים. חצופים ונטולי כל חיבה וסובלנות לסביבתם. הייתי בכל-כך הרבה מקומות בעולם, גרתי תקופות ממושכות לסירוגין בבריטניה, ובחיים לא נתקלתי בתופעות דוחות כל כך

    זה – יותר מכל דבר אחר – הופך את החיים כאן למשהו קשה ביותר. לפעמים אפילו בלתי נסבל

  14. הדילמה שלי היא כזו:
    זכותי לבחור לחיות במקום חסר תרבות, אבל האם יש לי את הזכות לגדל בו את ילדיי?

  15. ריקי – זו לא אני שמתאמצת לשווק את עצמי, זה מה שחושבים עלי.
    מירי רגב – תודה על העצה. אני מפשפשת בעצמי חזור ופשפש.

  16. אני חושב בטווח הגילאים שלנו כולם חווים את זה, בוודאי לא רק בעבודה אבל כן, גם. את ה….אין תחליף לחברי העבר שהולכים…. או מוותרים על החברות הישנה הקצת עבשה שלנו(לעיתים). מוזר שבדיוק קראתי על יריב אלטר ומיד אחר כך אני קורא אותך כותבת על פרידות. דווקא הייתי שמח לקרוא על התחושות שלך בעניין.

    השנה יותר מתמיד אני מרגיש שהעבר שלנו נפרד מאיתנו, עוזב אותנו והאמת אני עוד לא ממש מצאתי .תחליף לחיבוק שלו

  17. היא קשה, הריצפה הזו שנוחתים עליה. קשר וקרה. נחתתי עליה כמה פעמים בחיי אבל פעמיים אני זוכרת באופן מיוחד: את ההוא, החבר הטוב, הידיד המוד שהיה לי 16 שנים מהתיכון ועד לשנות השלושים שלי ויום אחד פשוט זרק איזה משפט שלא חשבתי בחיים שאשמע מחבר של 16 שנה, ונעלם.

    והפעם השניה היתה אחרי 3 שנים של עבודה במקום גדול, אינטנסיבי אבל משפחתי, מהסוג שסוחף אותך איתו בנאמנות ובהזדהות מוחלטת וסוחט ממך את כל הכוחות שלך, הפיזיים והנפשיים. הייתי בורג דומיננטי וחשוב, וכמו כל בורג דומיננטי וחשוב, לקח בדיוק חמש דקות אחרי שעזבתי- עד ששכחו אותי.

    בהתחלה לא הבנתי את זה, זה נראה לי מופרך. שמרתי על קשר, שאלתי, התעניינתי, התקשרתי לפרגן וכל מיני… לקח לי כמה חודשים להבין שזה מיותר ושלמרות כל מה שעשיתי, יש לי תחליף והוא מהיר וחד יותר ממה שהיה נדמה לי. למדתי שכל ה'אל תעבי' למיניהם ו'את היית הכי טובה' הנזרקים לחלל האויר הם בעיקר שטויות. וכשהבנתי את זה הריצפה כבר היתה קרובה ואפשר היה להרגיש את הקור שלה על הלחי. לקח לי כמעט שנה להתאושש מהשוק הזה, אבל זו הפעם האחרונה- למדתי שלכל אדם יש תחליף, שהזיכרון קצר כמו השקיעה ושכמו שאמר בועז; כמו שאין נימוסים במדינה הזו באופן כללי, כך גם אין נימוסי עבודה- החל מהטלפון הראשון שמזמין אותך לראיון (וזו בד"כ מזכירה שמסיימת את השיחה ב"סבבה, חמודה, אז ביום ראשון בשלוש") ועד ליום שאחרי שבו את/ה נשכח/ת כמו אוטובוס שעבר, אחד מיני אלף, בדיזנגוף.

  18. העייפות, העייפות, שכחתי כמה אותיות באמצע וגם שכחתי להבהיר: העניין בסוף עם המזכירה שמזמינה לראיון; מבחינתי לא מקובל שכשמתקשרים להזמין לראיון קוראים לך "חמודה", או "ממי" או "נשמה".

    ראיון זה מעמד מקצועי ומזכירה צריכה לדעת איך לדבר עם אנשים. ה"ממי" וה"מותק" הם החולי הרע של החברה הישראלית, של נותני השירות בה שאפילו במעמד שירות לקוחות או פקידי בנק או השד יודע מה, תמיד ימצא זה שחושב ש'החום השיראלי' הידוע מצדיק את מילות החיבה המאוסות האלה. שאלוהים יסלח לי על כל הפעמים שנזפתי באנשים מעבר לטלפון שיחד עם השירות חשבו שזה בסדר לקרוא לי חומד, נשמה או מותק.

  19. מהפוסטים שלך את מצטיירת כבן רגיש מאוד, ואני בטוח שהיית אהובה, לפחות על ידי חלק מהאנשים. לא תמיד יש שליטה בכל סיטואציה. ואם זה מה שהשתמע, אני ממש מצר על כך.

  20. הכי קשה לי עם אנשים שנעלמים ככה סתם, בלי שום הסבר

    יפה שאת מסכימה לזכור
    יפה שאת מנסה להבין
    את נעלמת ככה בלי שום סיבה.
    זה הסימן "חפשי את המטמון 🙂
    כמעט והרגשת אבל ברחת .
    😦

  21. מציאות מופלאה חוזרת אחרי שנים של השתקה, האמת נובעת במהירות הידיעה.

    חזרת
    תודה.

  22. פינגבק: י”»ה»¶

  23. פינגבק: used excavators

  24. פינגבק: used Cranes

  25. פינגבק: י“ח®”וž«ח‰‡

  26. פינגבק: used cranes

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s