לא עוזבים את העיר

למה? למה חשבתי שבכמה ימי החופשה שלי העיר תהיה ריקה, שכל תושביה ייצאו להתגודד על חופי הכנרת וים המלח, יתורו אחר פסטיבל עפיפונים ופסטיבל בראשית, יסעו לטורקיה ולפריז, ויניחו לי להסתובב קצת בשקט פה?

הזוועה התחילה אתמול, שישי בצהריים. משומה, מאחר שאני גרה ברחוב צדדי הטעיתי את עצמי לחשוב ששקט שורר ברחבי העיר. not. איך שהגעתי לפאתי כיכר מסריק נתקעתי בפקק תנועה נוראי שהתפתל לתוככי קינג ג'ורג', פגוש בתוך פגוש, פגו' בתוך קו 25. נאלצתי לעקוף עם האופניים לרחובות צדדיים כדי לא להימעך בין עשרות המכוניות המפייחות והנופחות.

רעיון העיוועים היה להגיע לסנטר. הרי גם ביום שישי רגיל מדובר במעשה מטופש להחריד שעלול להוסיף גם קלסטרופוביה לשקיק הפוביות התופח שלי, קל וחומר בסוכות, כשהילדים והוריהם בגשר אחד ארוך, לא מסוגלים יותר לשאת האחד את השני בין 4 הקירות ומחפשים מפלט קריר בו אפשר גם לאוורר את הארנק.

אני בסך הכל רציתי להיפטר מתלושי החג בקסטרו – והצלחתי – בדיל כפול ומכופל. ומה עוד? לשתות סיידר מאחר שחישבתי להתעלף, אחרי שלא יכולתי לעמוד בתור לדוכן המיצים/יוגורטים/עשב חיטה (re:bar) למטה למטה. אחר כך נוכחתי שגזרת המכנסיים החדשים ב- no-name הדרימה דרמטית. לא, אני עוד לא מוכנה לוותר על אף טריטוריה שלי, ובנוסף פיתחתי קוצר נשימה והיסטריה אחרי ששתי בנות עשר הצטופפו איתי בתא כדי למדוד משהו וברחתי הביתה.

דווקא ההתחלה, בערב החג, היתה מבטיחה ממש: הסתייעו הנסיבות ואני, שלא ממש מתלהבת לדגום את מסעדות העיר, בעיקר מאחר שחבריי מבשלים תמיד יותר טוב, ובגלל שאין לי חשק להתמודד עם עשן ומזגנים, ועם "מה המנות הצמחוניות שלכם?", מצאתי את עצמי בכל זאת ב-Messa. למרבה הבושה, רק עכשיו בפעם הראשונה. סיכום – מאחר שאני לא מבקרת מסעדות – שווה לבקר ולו רק כדי לראות את עיצוב המקום. לטעמי הוא בומבסטי מדי, ענק, מגלומני, אבל יש בו ייחוד: שולחן האבירים הענק במרכז (אפשר לראות בתמונות שבקישור), הכיסאות המרופדים והנוחים, האופציות השונות לישיבה, ואפילו החלוקה לבר אפלולי בו אפשר לעשן ולא לראות את עצמך או את מי שלצדך.

גם במסעדה עצמה יש אפלולית מטשטשת (אם כי קצת פחות מאשר בבר), כך שאם למשל מישהו/הי שוקל ניתוח מתיחה כלשהו אבל מתכוון לבלות את כל ימיו ולילותיו במסה, הניתוח מיותר לחלוטין, פשוט כי אי אפשר יהיה לראות כלום. לטוב ולרע. בשירותים המצב חמור יותר: אין שום סיכוי לפדר את האפון או לתקן את השפתון.

ומה אכלתי (יש תפריט צמחוני!), אם כבר אני כאן: סלט אביגדור (סלט ירקות קצוץ, ובמילים אחרות: ערבי או ישראלי), שהיה טרי ובסדר. למנה עיקרית קרפצ'יו חציל, עשוי בצורת ציפור (חציל קלוי מושטח, ועליו עגבניות וקוביות בולגרית) עם מקור ושתיתי שירז של רקנאטי. היה מעודן.

ואם נדמה למישהו שבזה סיימתי את הדגימה השנתית של מסעדות תל אביב, טעות בידו: שישי בערב, כלומר מוקדם, הוא זמן ממש מעולה ללכת למסעדות בעיר, מאחר שהרוב בארוחות משפחתיות. זה תקף, כך מתברר, לכל זמן אחר, רק לא לסוכות מגושר.

דהירה בשד' רוטשילד הפכה למסע אטי ומעיק בין מאות הורים וילדים שהגיעו לתערוכת הגלובוסים. שמונה בערב בשישי זו שעה כל כך רפויה ויפה בעיר המתעלפת, כמה חבל שהיא הופקעה לטובת המרקו פולואים לרגע.

לא פחות המולה הייתה גם ברוסקו, המסעדה האיטלקית שהחליפה את שושנה ג'ונסון המנוחה באלנבי. עשרות משפחות, מאות אלפי ילדים, קשה. אבל גם פה שבעתי מסלט ירוק עם צימוקי עגבניות (כולה עגבניות מיובשות) וחלקתי פיצה (היא דקיקה וחמודה) של מחית תרד וריקוטה. הפיצה הייתה סבירה, אבל המחית נראתה כמו דשא מלאכותי. טעות בבחירה. קורה. לא עוד. וגם יין הבית (אדום, זול, לא זוכרת השם) היה בסיידר גמור.

בדרך חזרה נראו רחובות העיר כמו ביום כיפור כמעט: מיליוני מטיילים על האספלט המתקרר, סופרים צעדים וממגרים קלוריות עודפות. יאללה, תעזבו קצת את העיר בשקט, תשאירו לי אותה קצת לעצמי, סעו לטבע, רדו לאילת, ממילא הים מזוהם שם כמו פה, תרגישו בבית.

לנטרל את הטרול

זה כשנה מטרידה אותי פה ישות אנונימית המתכנה "קלישאי" בכל מיני הערות קנטרניות ופוגעניות, לרוב על ביקורת הקולנוע שלי, אבל גם על אישיותי, חיי, העדפותיי, השכלתי ומה לא.
אותה ישות מטרידה (הרבה יותר מאשר אותי) גם את יאיר רוה (שצריך לחסום אותו ולמחוק את כל כינויו מדי יום), הטרידה את עידן אלרתמן (שבינתיים הפסיק לכתוב) ועוד כמה אנשים ברשת.
מחקתי את התגובות שלו, וביקשתי ממנו כמה פעמים (לפחות עשר) להתנדף מפה ולא לחזור, אבל האיש בשלו.

לפני כחודש, 28 באוגוסט ליתר דיוק, פניתי למחלקת ה-abuse של ברק 013 והתלוננתי עליו.

קיבלתי את התשובה האוטומטית הבאה:

abuse@013barak.net.il
Thank you for contacting 013 Barak Abuse Department.
013 Barak takes complaints regarding Internet abuse seriously and your concerns
have been forwarded to Our Abuse Team for their immediate attention.
We will give you a response as soon as possible

וזהו, בזה סיימה ברק 013 את תפקידה. פנייה חוזרת לא נענתה.
איך אני יודעת שהוא לקוח שלהם?
בעזרת האתר הזה.
שלשום בלילה הוא כתב שוב (וזה כלום לעומת טוקבקים אחרים שלו):

קלישאי בתאריך 9/23/2007 12:35:16 AM
ללא נושא
מה פה מעליב? אני קורא אותך כבר שנה ועדיין אני לא יודע מה את עושה בחיים. אז מה בעצם את עושה בחיים?
klish@walla.com

מאחר שחברת האינטרנט לא מתכוונת להתערב, אני יוצאת למסע פומבי לחשיפת זהותו, כדי שאוכל לפגוש אותו וללבן את יחסינו ואז לצעוד ביחד אל השקיעה.
ואם לא זה, תמיד אפשר לזבל לו את המייל.

כך נגמלתי מפסיכותרפיה

 

פעם, לפני הרבה שנים, חשבתי שלא אוכל להסתדר בלי סשן שבועי או דו-שבועי בחדר טיפולים, בו אספר לכאורה על עצמי ואשמע כל מיני המהומים או הסברים לא מספקים מצד הפסיכולוגים שישבו מולי. נהגתי להחליף אותם בתדירות גבוהה למדי, משוכנעת שלא יכול להיות שכולם נהנים ומספרים בשבחי הפסיכולוגים שלהם ורק אני מאוכזבת בכל פעם מחדש, והתוצאה – עשרות פסיכולוגים תלויים על חגורתי כעת.

האמת, השקעתי המון שעות בטיפול ואף ממון לא מבוטל. אחד החישובים שנהגתי לעשות פעם היה שאלמלא הפסיכולוגים אותם דגמתי, כבר הייתה לי דירונת. אז היום אני כבר לא עורכת קלקולציות כאלו, וממש לא אכפת לי שאין לי דירה משלי. להפך. אני מרוצה מכך מאוד.

בכל מקרה, לפני כמה שנים הרגשתי שמיציתי את תענוגות הפסיכותרפיה, והכרזתי בכל מקום ובפני מי שרק נתקלתי בו באקראי שאני עם ההמהומים גמרתי. רגע, וכי לא תרמו הם מאומה לאיכות חייך? אממ, אני חוששת שלא. התמורות החיוביות והתובנות אליהן הגעתי נבטו וצמחו ביני לבין עצמי.

וכך חייתי לי בטוב שנים ספורות, עד שבאוגוסט 2005 הגיע המשבר הגדול בעבודה. לא אחזור (שוב) על כל הסגה אותה לעסתי עד זארה, ואתמצת בחצי משפט: תמי מוזס מכרה את חלקה ברייטינג לנמרודי, יובל נתן עזב את העיתון, ואני הייתי אחת המועמדות לערוך אותו. בין אוגוסט לאוקטובר היינו כולנו (כל הנוגעים בדבר) בתקופת המתנה מורטת עצבים. אוגוסט הוא גם חודש היומולדת שלי, כך שהרגשתי תשוקה עזה לפגוש פסיכולוג/ית כדי להתמודד עם התמורות בחיי.

חיפושים וגישושים והמלצות מצד מקורות יודעי דבר או שניים בנושא הובילו אותי לפסיכולוגית מאוד בכירה ומאוד ותיקה. אישה שיכולה להתמודד גם איתך, כך הובטח לי. אז הלכתי. בשתי הפגישות הראשונות סיפרתי על עצמי, ושטחתי בפרוטרוט את סיפורי, תוך התמקדות בסיבה שבשלה הגעתי עד הלום: העבודה, וכמובן שזה הנושא עליו הרחבתי עד אין קץ. כלומר לא היה לי שום עניין לדבר על אף נושא אחר, מכיוון שזה מה שהטריד אותי אז, ולפיכך רק על זה דיברתי, ובמילים ברורות יותר: טחנתי לה את המוח על זה, קדחתי בלי הרף רק על זה, ועניתי לשאלות הבהרה.

הגעתי לפגישה השלישית והמשכתי לדוש בנושא, אבל אז עצרה אותי הפסיכולוגית ושאלה: "תזכירי לי מה את עושה בחיים?"

זהו, ובכך הכל נגמר, ונתתי גט כריתות לנצח לפסיכותרפיה.
ומה, זה לא חסר לך? כן, בדיוק כמו צרעת.

 

משא אופניים

 

לכבוד יום הכיפורים הממשמש ולא מהסס, 15 דברים על אופניים

1. הוריי החרדתיים אסרו עלי לרכוב על אופניים כל ילדותי ונערותי. תחנונים אינסופיים העלו חרס. הייתי חולמת בלילות שקונים לי אופניים וקמה בבוקר עצובה ומאוכזבת. אבל לא, בשום פנים ואופן, הם סירבו בכל תוקף פן יאונה רע לאתרוגית שהייתי.

2. ולכן, ביום בו עמדתי על דעתי, איך שהשתחררתי מהצבא, במקביל לביקור המומלץ בשדה התעופה, קניתי לי אופניים (מצ'וקמקים, אבל שלי!), ומאז לא ירדתי מהם, כלומר מאופניים, עד היום.

3. על אף שאני פחדנית ידועה, וטיסות ואף נסיעות בכלי רכב 4-גלגלי מפחידות אותי מאוד וגורמת לי להיות בכוננות שיא, אין בי שמץ פחד לרכוב על אופניים. אני רוכבת בכבישי העיר ואף בכבישים עירוניים ללא מורא וללא משוא פנים. ככה זה קונטרול פריקס. כאילו, אני אנווט?

4. למרות שאיפותיי הגדולות עוד לא הצלחתי לעשות רישיון על טוסטוס. אם היה לי, הייתי מרחיבה את אופקיי התיירותיים ואולי אפילו מטיילת ברחבי גוש דן מרצוני החופשי.

5. תל אביב קטנטנה מאוד, ומנקודה לנקודה בה מדובר במקסימום מקסימום חצי שעת רכיבה (נניח נוה צדק-בבלי).

6. אופניים הם הדרך המהירה ביותר להגיע בת"א מנקודה לנקודה. רגע, לא שני גלגלים ממונעים? אתקן: הדרך המהירה והזולה.

7. העלייה הכי ארורה בתל אביב היא דיזנגוף, בין קינג ג'ורג' לביתן הלנה רובינשטיין.

8. הרכיבה על אופניים מבודדת אותי מהסביבה לגמרי. אני פטורה מלהגיד שלום וליצור אינטראקציה עם הבריות.

9. גנבו לי בחיי כ-15 זוגות אופניים (לא זוכרת, מעריכה). בכל פעם הייתי מופתעת מחדש. בכל פעם העמידה מול המנעול הכרות כואבת כמו גדם מדמם. לפני 11 יום גנבו לי כיסא. מול מאבטחי משרדי הממשלה.

10. אני קונה רק אופניים זולים. הכי יקרים עלו לי 1,100 שקל. קראתי שיש במגה גם ב-430 עכשיו. מדהים.

11. אני לא רוכבת עם קסדה. ולפעמים גם בלי פנס בלילה. אבל עם מסכה מסננת על פרצופי. לא כיף עם המסכה. חם איתה נורא בקיץ. כשמסירים אותה, בעיקר אחרי רכיבה מאומצת, הפנים רטובים ונוטפים.

12. באסה לרכוב כשההמנעול איתך. הוא כבד ומקשה עלייך נורא.

13. היעד הכי רחוק שרכבתי אליו הוא לבת ים, ביום כיפור שעבר. פאק, אני לא מאמינה שעברה שנה.
בעצם פעם, לפני שנות דור רכבתי פ"ת/ר"ג פעם אחת.

14. הכי מנג'ס זה להעלות אותם כעת הביתה מאימת הגנבים. הכי מטריד הרגע בו אתייאש ואפקיר אותם לישון בחצר.

15. ביום כיפור אני בדר"כ רוכבת רק למטרות הכרחיות, כי הרכיבה היא סיוט: אלפי רוכבים-לדקה וילדים מעצבנים פוקקים את הכבישים. כמו שאמר הערב רוכב אופניים מקצועי במהדורת החדשות: אני רוכב 364 ימים בשנה. ביום כיפור אני בבית.

עדכון:

במוסף G של גלובס מופיעים כמה נתונים מעניינים, סקר על אודות רוכבי אופניים:

ל-69% מהרוכבים אין ילדים.
62% מהרוכבים רווקים או גרושים.
79% מהרוכבים הם גברים.

גילו של רוכב האופניים התל אביבי הממוצע – 35.

מרכק רכיבה ממוצע – 2-3 ק"מ.

זמן ממוצע לרכיבה – 15-20 דקות.

35% רוכבים מדי יום.

39% פעמיים-שלוש בשבוע.

26% – חות מפעמיים בשבוע.

10% היו מעורבים בתאונות דרכים.

66% לא חובשים קסדה.

רכיבה על אופניים שלוש פעמים בשבוע במשך 40 דקות עוזרת בהפחתת הסיכון למות בגיל צעיר.

צום קל, גמח"ט, איסוף מהנה של דיוידי מהספריות או מאיפה שזה לא יהיה, ולא להגזים עם הרביצה.

מה קורה איתי?

 

כמה הערות על המצב (שלי, מה של מי)

1. זו השנה הראשונה מאינספור קודמות לה בה אני לא שותפה לסגירות המוקדמות של העיתונים לקראת החגים, לו"ז היסטרי שגורם לך לכתוב 8,000 מילים בכל יום ולערוך עוד 500 עמודים בשבוע. אושר גדול והקלה היסטרית.

2. עדיין לא הצלחתי להתגבר על בעת-הקולנוע. חוץ מחופשת קיץ עוד לא ראיתי אף סרט.

3. בראה"ש היה מרתון של בנות גילמור בהולמארק. נחשו מי לא יכלה להינתק מהמסך שמונה שעות, תוך שהיא בוהה הלוך ושוב בלורליי ורורי אחרי נתק ממושך. שמחתי להיווכח שלורי איבדה את בתוליה ושאמא שלה מתכוונת להתחתן. ושגם החברה הקוריאנית (?? מעורבת בהרפתקה הסורית) מתכוונת לעשות את זה. ועוד עם זר.

4. נחשו מי התבאסה על שבמקום ללמוד לתיאוריה הפכה לבטטת ספה (איקאה) במשך החג הארוך.

5. אבל היא נהנתה מאוד מכל הימים האלו. מאוד וממש. הם חלפו ביעף.

6. כמה הופתעתי מכך שהפוסט על רוח הרפאים מקולנוע פריז לא עניין אף אחד. טוב, אף אחד זה קצת מוגזם, אבל מעטים מאוד, יחסית.

7. ומי הופיעה היום (דקה 34) בתוכנית של קרן נויבך בערוץ 1 ודיברה על מדיניות מחיקת תמונות ההנקה של פייסבוק, ואפילו נהנתה למרות שהפרה בכך אלפי שבועות קודמות?
עדכון: המופע בערוץ 1 לא קיים יותר. מתברר שזה תקף רק ל-24 שעות ואז מחליפים את הקישור לתוכנית החדשה. כן, הגיוני מאוד, אני יודעת.

8. וגם שמתי נפשי בגלגליי ורכבתי על האופנים לרמת גן. מפחיד לחצות את הכביש הסואן, אבל עדיף מאשר לשבת ולרטון במונית.

9. ופתחתי בלוג שלישי, מקצועי, קצרצר ומבזקי, בלוג דבר העורכת בתפוז. קראתי לו הכל חומרים.

10. והחמצתי פגישה עם ערן קולירין, במאי ביקור התזמורת באולפני ערוץ 1 פשוט כי הוא בא אחרי. בכ"מ, ממליצה על הסרט. רונית אלקבץ מתוקה ביותר. וגם ששון גבאי. והעובדה שהתזמורת מאלכסנדריה מגיעה לבית התקווה במקום לפתח תקווה מצחיקה נורא. הם לא מבינים שכל מקום עדיף ע"פ פתח תקווה.

11. ומציעה לכם גם את ילדי השמש של רן טל שעלה אף הוא.

12 שידורי הלווין עמוס משובשים. ולכן אני רואה הערב את אמנון לוי פוער פיו ולא סוגר אותו, ואת גיא זוהר קופא. עכשיו מתברר (אלון בן-דוד) שאולי משהו או מישהו משבש את השידורים?? או-הו, שעתן היפה של תיאוריות קונספירציה חדשות. קדימה.

שלושה ימים ועמוד

קניתי יומן לשנה החדשה. 24 שקלים, קטן כזה, שלושה ימים בעמוד. מי עוד קונה יומנים? כמעט אף אחד. לכו למדפי היומנים בחנויות למכשירי כתיבה ותיווכחו – המגוון קטן עד קטנטן. וויי וויי וויי, איזה נורא זה נשמע, אני יודעת, אבל אני אוהבת לכתוב את סדר הפגישות והתוכניות שלי ביומן. כמה לא פופולרי.

זה מתחבר לי לפוסט הפרידה של ידידי עמיר מהקפה. הוא כתב את הפרידה הזמנית בכתב יד, צילם את העמוד והעלה אותו לבלוג כפוסט. מעין קינה לכתב היד ההולך ונעלם, לעובדה שכולנו כותבים באותו פונט, לניכור, למכניזציה של תנועות היד הכותבת.
עכשיו, כשאני לא כותבת יותר בכתב יד כמעט אי אפשר לראות כמה מטריד הוא כתב ידי. אני יכולה להסוות כל מיני הרים וגאיות בו (ומי שראה אותו פעם לא ישכח).

למעשה באתי בכלל לומר שנה טובה ופתאום התחלתי להשתפך על יומנים וכתבי יד.
אז בחזרה לתלם: שנה טובה וקלילה למי שמבלים הערב ליד שולחן קולקטיבי וגם למי שלא. אל תענו את נפשותיכם.
ויש גם ברכה של velvet, מושקעת במיוחד.
Take A Walk On The Wild Side

אורפאוס מקולנוע פריז

או:  רוח רפאים חוזרת לחיי

פוסט הפרידות הוביל לפה מישהו מעברי, שכתב לי במשך כמה ימים כתב חידה. 
תחילה לא הבנתי במי מדובר.
הייתי צריכה להיזכר עם מי (מישהו מהצבא?) ראיתי את אורפאו נגרו בקולנוע פריז המנוח (אני לא יכולה לסבול שכותבים פריז בצורה אחרת).
כשנדמה היה לי שהבנתי, התפלאתי. זה לא נשמע הגיוני ולא הסתדר לי עם האופן החמור בו נחרט הקשר הקצר והקשה הזה בזכרוני.
מה גם שאני כאן, בסביבה, לא זזה מתל אביב כבר הרבה שנים, לא נעלמתי לשום מקום. לאן בדיוק את יכולה להיעלם אם קוראים לך דבורית שרגל ואת עיתונאית?
בכ"א, זה רצף הטוקבקים שלו, מסודרים כרונולוגית.  

1.
מונטהקריסטו בתאריך 9/2/2007 12:56:25
מצ"ח גדות
הכי קשה לי עם אנשים שנעלמים ככה סתם, בלי שום הסבר
יפה שאת מסכימה לזכור
יפה שאת מנסה להבין
את נעלמת ככה בלי שום סיבה.
זה הסימן "חפשי את המטמון 🙂
כמעט והרגשת אבל ברחת .
😦

2.

אורפאו נגרו =מצח גדות  בתאריך 9/3/2007 9:57:51 AM
ללא נושא
מציאות מופלאה חוזרת אחרי שנים של השתקה, האמת נובעת במהירות הידיעה.

חזרת
תודה.

3.
אורפאונגרו  בתאריך 9/3/2007 9:55:05 AM
ללא נושא
סרט בקולנוע פראיס
אורפאונגרו כמשל
בסוף יושבים -שניים בין העמודים.
נוגעים.
זוכרת?

4.
בהלה בתאריך 9/9/2007 2:56:51 PM
אני מציין את העובדה שכנראה גילית מה קרה בקולנוע פראיס אם מכר ידוע ממצ"ח גדות – ברחת נבהלת ומאז את לא יודעת איך לחזור בלי לפחד להרגיש,
את הקרבה שנרקמה ביין העמודים בפאריז הקטנה
נעלמת
כרגיל
הפעם יכולת להרגיש
עוצמה

5.
הארה בתאריך 9/10/2007 9:36:36 AM
יש לך ילדה
בהיפוך תפקידים , שאני יכולתי להיות ה"נקבה" בסיפור .
יכולתי לדפוק על דלת הבלוג,,,, ולומר את המשפט המפחיד מכולם: זאת הילדה ממך,
לשמחתי אני הזכר אז אני נשאר רק אם הזכרון של הילדה שלא נוצרה .
וזאת העדות האחרונה
אורפאוס

זהו. אמר וחזר לאפלה הגדולה. כמו אורפאוס, לשאול.

גברת מס הכנסה

זנחתי את האולם (ע' הצהרות הכוונות של הבלוג) – לא מסוגלת להביא את עצמי לביקור באולמות הקולנוע החשוכים והמעופשים – ואני מתמקדת בעולם. ליתר דיוק בחלק הביורוקרטי שלו. הכי ירוד וזול זה להתלונן על פגעי הביורוקרטיה, אבל מה לעשות, זה גורלי בימים אלו. עיניי מתמלאות רשף, פי מתמלא קצף, וכל רצוני הוא לפרק פקידון אחר פקידון במו ידיי, לבעוט בדלתות המשרדים ולחולל מהומות, עד שכל הלשכות האלו יעלו באש.

הבוקר דיוושתי כשגלגלי האחורי מתנשף בקושי, ריק מאוויר כמעט, למשרדי מס הכנסה שם אני צריכה לקבל אישור שיאפשר לי לשחרר את החלק השני של כספי הפיצויים שלי, המצויים בקרנות כאלו ואחרות. אחרי מאמצים מרובים אני מוצאת את מיקום המשרדים ושעות הקבלה באתר

צריך להגיע למשרדי הממשלה המלוכסנים לעזריאלי, ואז לעלות לקומה שנייה, ואז לעמוד בתור לבידוק הבטחוני. רק בשמונה מתחילים המאבטחים לעבוד. והפקידים? בשמונה וחצי, החצופים.

אחרי שפשפשו המאבטחים (למעלה – יוצאי רוסיה, למטה, בכניסה, אנשי סיירת חסונים) בחפציי המרובים ו-וידאו חזור ו-ודא שאני לא נושאת עמי כלי נשק מסוכן לציבור זולת מבטיי, הורשיתי להיכנס למעליות המובילות לקומה 14. בקומה ה-14 – דממה. עומדים בחוץ ומחכים לשמונה וחצי, שאז ייפתחו הדלתות. במועד הנקוב אכן נפתחת הדלת. כעשרה לקוחות פוטנציאליים דוהרים קדימה למכונת המספרים שפשתה בכל גומחה ציבורית, כדי לקטוף להם אחד. אני, שהייתי ראשונה בתור, בוטשת בעקבי העץ האימתניים שלי בתסכול ולוקחת מספר אחרונה. הזעם מעוור את עיניי.

אבל מה עוזרים לנו המספרים. כל העמדות ריקות, אנא המתינו ולא תיענו לפי התור. פקיד מנומנם מגיע לקבל את פנינו. מתברר שחבורת הזמר של מס הכנסה יצאה היום לטיול שנתי. מה יש, טיול של יום אחד, מותר להם, לא? אז מה אם מדובר בשבוע עבודה מקוצר, מעניין תסבתא שלהם. לכתוב הודעה באתר, פחחח, לא יעלה על הדעת. לשים פתק על הדלת כמו חיים מהמכולת? הגזמתם. זה יקלקל את הדקורציה. אז יעמדו אנשים ויחכו, מה יש? עולה לנו כסף?

הסתובבתי בזעף, לא לפני שאיחלתי לנציבי המס שיתייבשו בנחל עמוד, ירדתי למטה, היטבתי את זווית האופניים שלא יעמדו בשמש, חציתי את הכביש ועליתי על מונית לעבודה, כשאני חושבת, פאק, מחר עוד פעם הכל מחדש.

12 שעות לאחר מכן דרך פ"ת פקוקה לעייפה, ואני מחשבת את שעות השינה שייוותרו לי מהלילה הזה. יורדת מהמונית ליד הגשר של עזריאלי וצועדת נמרצות לעבר בנייני הממשלה החשוכים כדי לקחת את האופניים. מגיעה אליהם, והנה, אין כיסא. מישהו גנב את הכיסא מושבח הקפיצים והריפודים שלי מול פרצופיהם של המאבטחים המסוקסים.

אני אוחזת בכידון, גוררת את האופניים הביתה ולא מפסיקה לקלל כל הדרך: טפו, תיבשנה ידיו של הגנב, מי ייתן ויתמלאו פסוריאזיס וגם צרעת, ויאחז בהן שיתוק לעד, אמן ואמן. אם רק אני תופסת אותו, חותכת לו כל יד לחתיכות קטנות קטנות.

מחר בבוקר, כל הדרך בריצה לפקיד שומה 5, שבטח חזר הערב הביתה עייף אך מרוצה מהטיול השנתי.

מונית לגיהנום

מתוקף הנסיבות נאלצתי לחדש את יחסיי עם נהגי המוניות של הסביבה (ת"א/גוש דן).

האירוע טראומטי לכל הצדדים. או, כמו שאמר לי חבר: בקרוב תאלצי להזמין מוניות מעזה. התמונה שלך מופיעה בכל תחנת מוניות, עם הכיתוב not wanted.

זה הכי לא מקורי להתלונן על נהגי מוניות, אבל אין לי ברירה. יחסינו הגיעו להסלמה קיצונית, וזו הדרך היחידה שלי להתמודד עם הפגע הרע. לכתוב עליהם.

1. מיקומים. רק מאחור. קרוב לדלת הימנית. ואם מישהו תוהה למה, כדי להיות רחוקה מהם הכי שאפשר. קרבה פיזית ביני לבין בני אדם אחרים אינה מובנת מאליה, בטח ובטח כשמדובר בזרים. בטח ובטח ובטח נהגי מוניות.

2. דיבורים. לרוב תשתרר שתיקה כללית ביני לבינם. אין לי חשק לשמוע אותם, וברור שלא להשמיע מילה. אבל מה, נהגי מוניות לא אוהבים לשתוק, ולא רק זה, יש להם דעות לא מגוונות על עולם ומלואו. כך שגם כשהם פונים אלי – אלו הסובלים מבעיות בקליטת מסרים לא ורבליים – הם מקבלים המהום בתשובה. כך שהאינטראקציה הזו נגמרת די מהר.

3. רמזורים. הרמזור משמש לנהגי המוניות למטרה אחת בלבד: להגדיל את הקופה המצטברת. כל רמזור אדום שווה בין שקל לשניים. וכך אפשר לחלק את הנהגים: אלו שעושים מאמצים אדירים להאט לפני כל רמזור כדי לבלות בחברתי כמה שיותר זמן (כלומר להרוויח יותר כסף), ואלו שאצה להם הדרך, ועושים מאמצים לא לעמוד באף רמזור (או שהם רוצים להיפטר ממני כמה שיותר מהר, ובצדק).

4. מסלולים. אני נוסעת במסלול קבוע ונאלצת לחזור עליו באוזניהם מדי יום כמעט, כי יש מסלול אלטרנטיבי המאריך את הנסיעה ומייקר אותה בכ-50 אחוז. בגופי אני צריכה להיאבק כדי שלא יסעו משם.

5. קמצנים one way. נניח הנסיעה עלתה 22 שקלים ו-10 אג' – יתעקשו אלו שתתני להם גם את ה-10. נניח עלתה הנסיעה 26.70 שקלים, לא יחזירו לך את ה-30 אג'. עכשיו מה, תתווכחי איתם? אני לא. זה מביש.

6. רמאים (וחסרי מודעות). נוסעים נוסעים נוסעים. תוכנית ברדיו. פתאום ההוא:
"שמעת מה זה? מרמים את כולם".
אני: "מה? מה?"
הוא: "החברה הזאת, XX, לקחה כסף ולא סיפקה את הסחורה".
אני: "אה".
נוסעים נוסעים נוסעים. מגיעים.
הוא: "25".
אני: "מה? אבל כתוב על המונה 23!"
הוא. "אה, נכון. שיהיה לך ערב טוב".

7. פושעים. עומדת ברחוב. עוצרת מונית (מוניות הבורסה). מאחור יושבת מישהי.
הוא: "לאן?"
אני: "לא, לא נוסעת".
הוא: "למה?"
אני: "כי יש לך נוסעת מאחור, זה לא חוקי".
הוא: "היא יורדת עוד 100 מ'!"
אני: "לא רוצה!"
הוא: "לכי תז–י-".

8. סדרנים. טל' למוניות הבורסה (ועוד אחד): "לא, אני לא יכול למצוא אותו. זה לחפש מחט בערימת שחת"
(בחיי, באלו המילים).

זהו, אני מחדשת את המאמצים לעבור תיאוריה (מה לעשות, מאותגרת אני) ולעשות רישיון על טוסטוס, לפני שזה ייגמר באלימות (של אחד מהצדדים).