גברת מס הכנסה

זנחתי את האולם (ע' הצהרות הכוונות של הבלוג) – לא מסוגלת להביא את עצמי לביקור באולמות הקולנוע החשוכים והמעופשים – ואני מתמקדת בעולם. ליתר דיוק בחלק הביורוקרטי שלו. הכי ירוד וזול זה להתלונן על פגעי הביורוקרטיה, אבל מה לעשות, זה גורלי בימים אלו. עיניי מתמלאות רשף, פי מתמלא קצף, וכל רצוני הוא לפרק פקידון אחר פקידון במו ידיי, לבעוט בדלתות המשרדים ולחולל מהומות, עד שכל הלשכות האלו יעלו באש.

הבוקר דיוושתי כשגלגלי האחורי מתנשף בקושי, ריק מאוויר כמעט, למשרדי מס הכנסה שם אני צריכה לקבל אישור שיאפשר לי לשחרר את החלק השני של כספי הפיצויים שלי, המצויים בקרנות כאלו ואחרות. אחרי מאמצים מרובים אני מוצאת את מיקום המשרדים ושעות הקבלה באתר

צריך להגיע למשרדי הממשלה המלוכסנים לעזריאלי, ואז לעלות לקומה שנייה, ואז לעמוד בתור לבידוק הבטחוני. רק בשמונה מתחילים המאבטחים לעבוד. והפקידים? בשמונה וחצי, החצופים.

אחרי שפשפשו המאבטחים (למעלה – יוצאי רוסיה, למטה, בכניסה, אנשי סיירת חסונים) בחפציי המרובים ו-וידאו חזור ו-ודא שאני לא נושאת עמי כלי נשק מסוכן לציבור זולת מבטיי, הורשיתי להיכנס למעליות המובילות לקומה 14. בקומה ה-14 – דממה. עומדים בחוץ ומחכים לשמונה וחצי, שאז ייפתחו הדלתות. במועד הנקוב אכן נפתחת הדלת. כעשרה לקוחות פוטנציאליים דוהרים קדימה למכונת המספרים שפשתה בכל גומחה ציבורית, כדי לקטוף להם אחד. אני, שהייתי ראשונה בתור, בוטשת בעקבי העץ האימתניים שלי בתסכול ולוקחת מספר אחרונה. הזעם מעוור את עיניי.

אבל מה עוזרים לנו המספרים. כל העמדות ריקות, אנא המתינו ולא תיענו לפי התור. פקיד מנומנם מגיע לקבל את פנינו. מתברר שחבורת הזמר של מס הכנסה יצאה היום לטיול שנתי. מה יש, טיול של יום אחד, מותר להם, לא? אז מה אם מדובר בשבוע עבודה מקוצר, מעניין תסבתא שלהם. לכתוב הודעה באתר, פחחח, לא יעלה על הדעת. לשים פתק על הדלת כמו חיים מהמכולת? הגזמתם. זה יקלקל את הדקורציה. אז יעמדו אנשים ויחכו, מה יש? עולה לנו כסף?

הסתובבתי בזעף, לא לפני שאיחלתי לנציבי המס שיתייבשו בנחל עמוד, ירדתי למטה, היטבתי את זווית האופניים שלא יעמדו בשמש, חציתי את הכביש ועליתי על מונית לעבודה, כשאני חושבת, פאק, מחר עוד פעם הכל מחדש.

12 שעות לאחר מכן דרך פ"ת פקוקה לעייפה, ואני מחשבת את שעות השינה שייוותרו לי מהלילה הזה. יורדת מהמונית ליד הגשר של עזריאלי וצועדת נמרצות לעבר בנייני הממשלה החשוכים כדי לקחת את האופניים. מגיעה אליהם, והנה, אין כיסא. מישהו גנב את הכיסא מושבח הקפיצים והריפודים שלי מול פרצופיהם של המאבטחים המסוקסים.

אני אוחזת בכידון, גוררת את האופניים הביתה ולא מפסיקה לקלל כל הדרך: טפו, תיבשנה ידיו של הגנב, מי ייתן ויתמלאו פסוריאזיס וגם צרעת, ויאחז בהן שיתוק לעד, אמן ואמן. אם רק אני תופסת אותו, חותכת לו כל יד לחתיכות קטנות קטנות.

מחר בבוקר, כל הדרך בריצה לפקיד שומה 5, שבטח חזר הערב הביתה עייף אך מרוצה מהטיול השנתי.