כך נגמלתי מפסיכותרפיה

 

פעם, לפני הרבה שנים, חשבתי שלא אוכל להסתדר בלי סשן שבועי או דו-שבועי בחדר טיפולים, בו אספר לכאורה על עצמי ואשמע כל מיני המהומים או הסברים לא מספקים מצד הפסיכולוגים שישבו מולי. נהגתי להחליף אותם בתדירות גבוהה למדי, משוכנעת שלא יכול להיות שכולם נהנים ומספרים בשבחי הפסיכולוגים שלהם ורק אני מאוכזבת בכל פעם מחדש, והתוצאה – עשרות פסיכולוגים תלויים על חגורתי כעת.

האמת, השקעתי המון שעות בטיפול ואף ממון לא מבוטל. אחד החישובים שנהגתי לעשות פעם היה שאלמלא הפסיכולוגים אותם דגמתי, כבר הייתה לי דירונת. אז היום אני כבר לא עורכת קלקולציות כאלו, וממש לא אכפת לי שאין לי דירה משלי. להפך. אני מרוצה מכך מאוד.

בכל מקרה, לפני כמה שנים הרגשתי שמיציתי את תענוגות הפסיכותרפיה, והכרזתי בכל מקום ובפני מי שרק נתקלתי בו באקראי שאני עם ההמהומים גמרתי. רגע, וכי לא תרמו הם מאומה לאיכות חייך? אממ, אני חוששת שלא. התמורות החיוביות והתובנות אליהן הגעתי נבטו וצמחו ביני לבין עצמי.

וכך חייתי לי בטוב שנים ספורות, עד שבאוגוסט 2005 הגיע המשבר הגדול בעבודה. לא אחזור (שוב) על כל הסגה אותה לעסתי עד זארה, ואתמצת בחצי משפט: תמי מוזס מכרה את חלקה ברייטינג לנמרודי, יובל נתן עזב את העיתון, ואני הייתי אחת המועמדות לערוך אותו. בין אוגוסט לאוקטובר היינו כולנו (כל הנוגעים בדבר) בתקופת המתנה מורטת עצבים. אוגוסט הוא גם חודש היומולדת שלי, כך שהרגשתי תשוקה עזה לפגוש פסיכולוג/ית כדי להתמודד עם התמורות בחיי.

חיפושים וגישושים והמלצות מצד מקורות יודעי דבר או שניים בנושא הובילו אותי לפסיכולוגית מאוד בכירה ומאוד ותיקה. אישה שיכולה להתמודד גם איתך, כך הובטח לי. אז הלכתי. בשתי הפגישות הראשונות סיפרתי על עצמי, ושטחתי בפרוטרוט את סיפורי, תוך התמקדות בסיבה שבשלה הגעתי עד הלום: העבודה, וכמובן שזה הנושא עליו הרחבתי עד אין קץ. כלומר לא היה לי שום עניין לדבר על אף נושא אחר, מכיוון שזה מה שהטריד אותי אז, ולפיכך רק על זה דיברתי, ובמילים ברורות יותר: טחנתי לה את המוח על זה, קדחתי בלי הרף רק על זה, ועניתי לשאלות הבהרה.

הגעתי לפגישה השלישית והמשכתי לדוש בנושא, אבל אז עצרה אותי הפסיכולוגית ושאלה: "תזכירי לי מה את עושה בחיים?"

זהו, ובכך הכל נגמר, ונתתי גט כריתות לנצח לפסיכותרפיה.
ומה, זה לא חסר לך? כן, בדיוק כמו צרעת.