לא עוזבים את העיר

למה? למה חשבתי שבכמה ימי החופשה שלי העיר תהיה ריקה, שכל תושביה ייצאו להתגודד על חופי הכנרת וים המלח, יתורו אחר פסטיבל עפיפונים ופסטיבל בראשית, יסעו לטורקיה ולפריז, ויניחו לי להסתובב קצת בשקט פה?

הזוועה התחילה אתמול, שישי בצהריים. משומה, מאחר שאני גרה ברחוב צדדי הטעיתי את עצמי לחשוב ששקט שורר ברחבי העיר. not. איך שהגעתי לפאתי כיכר מסריק נתקעתי בפקק תנועה נוראי שהתפתל לתוככי קינג ג'ורג', פגוש בתוך פגוש, פגו' בתוך קו 25. נאלצתי לעקוף עם האופניים לרחובות צדדיים כדי לא להימעך בין עשרות המכוניות המפייחות והנופחות.

רעיון העיוועים היה להגיע לסנטר. הרי גם ביום שישי רגיל מדובר במעשה מטופש להחריד שעלול להוסיף גם קלסטרופוביה לשקיק הפוביות התופח שלי, קל וחומר בסוכות, כשהילדים והוריהם בגשר אחד ארוך, לא מסוגלים יותר לשאת האחד את השני בין 4 הקירות ומחפשים מפלט קריר בו אפשר גם לאוורר את הארנק.

אני בסך הכל רציתי להיפטר מתלושי החג בקסטרו – והצלחתי – בדיל כפול ומכופל. ומה עוד? לשתות סיידר מאחר שחישבתי להתעלף, אחרי שלא יכולתי לעמוד בתור לדוכן המיצים/יוגורטים/עשב חיטה (re:bar) למטה למטה. אחר כך נוכחתי שגזרת המכנסיים החדשים ב- no-name הדרימה דרמטית. לא, אני עוד לא מוכנה לוותר על אף טריטוריה שלי, ובנוסף פיתחתי קוצר נשימה והיסטריה אחרי ששתי בנות עשר הצטופפו איתי בתא כדי למדוד משהו וברחתי הביתה.

דווקא ההתחלה, בערב החג, היתה מבטיחה ממש: הסתייעו הנסיבות ואני, שלא ממש מתלהבת לדגום את מסעדות העיר, בעיקר מאחר שחבריי מבשלים תמיד יותר טוב, ובגלל שאין לי חשק להתמודד עם עשן ומזגנים, ועם "מה המנות הצמחוניות שלכם?", מצאתי את עצמי בכל זאת ב-Messa. למרבה הבושה, רק עכשיו בפעם הראשונה. סיכום – מאחר שאני לא מבקרת מסעדות – שווה לבקר ולו רק כדי לראות את עיצוב המקום. לטעמי הוא בומבסטי מדי, ענק, מגלומני, אבל יש בו ייחוד: שולחן האבירים הענק במרכז (אפשר לראות בתמונות שבקישור), הכיסאות המרופדים והנוחים, האופציות השונות לישיבה, ואפילו החלוקה לבר אפלולי בו אפשר לעשן ולא לראות את עצמך או את מי שלצדך.

גם במסעדה עצמה יש אפלולית מטשטשת (אם כי קצת פחות מאשר בבר), כך שאם למשל מישהו/הי שוקל ניתוח מתיחה כלשהו אבל מתכוון לבלות את כל ימיו ולילותיו במסה, הניתוח מיותר לחלוטין, פשוט כי אי אפשר יהיה לראות כלום. לטוב ולרע. בשירותים המצב חמור יותר: אין שום סיכוי לפדר את האפון או לתקן את השפתון.

ומה אכלתי (יש תפריט צמחוני!), אם כבר אני כאן: סלט אביגדור (סלט ירקות קצוץ, ובמילים אחרות: ערבי או ישראלי), שהיה טרי ובסדר. למנה עיקרית קרפצ'יו חציל, עשוי בצורת ציפור (חציל קלוי מושטח, ועליו עגבניות וקוביות בולגרית) עם מקור ושתיתי שירז של רקנאטי. היה מעודן.

ואם נדמה למישהו שבזה סיימתי את הדגימה השנתית של מסעדות תל אביב, טעות בידו: שישי בערב, כלומר מוקדם, הוא זמן ממש מעולה ללכת למסעדות בעיר, מאחר שהרוב בארוחות משפחתיות. זה תקף, כך מתברר, לכל זמן אחר, רק לא לסוכות מגושר.

דהירה בשד' רוטשילד הפכה למסע אטי ומעיק בין מאות הורים וילדים שהגיעו לתערוכת הגלובוסים. שמונה בערב בשישי זו שעה כל כך רפויה ויפה בעיר המתעלפת, כמה חבל שהיא הופקעה לטובת המרקו פולואים לרגע.

לא פחות המולה הייתה גם ברוסקו, המסעדה האיטלקית שהחליפה את שושנה ג'ונסון המנוחה באלנבי. עשרות משפחות, מאות אלפי ילדים, קשה. אבל גם פה שבעתי מסלט ירוק עם צימוקי עגבניות (כולה עגבניות מיובשות) וחלקתי פיצה (היא דקיקה וחמודה) של מחית תרד וריקוטה. הפיצה הייתה סבירה, אבל המחית נראתה כמו דשא מלאכותי. טעות בבחירה. קורה. לא עוד. וגם יין הבית (אדום, זול, לא זוכרת השם) היה בסיידר גמור.

בדרך חזרה נראו רחובות העיר כמו ביום כיפור כמעט: מיליוני מטיילים על האספלט המתקרר, סופרים צעדים וממגרים קלוריות עודפות. יאללה, תעזבו קצת את העיר בשקט, תשאירו לי אותה קצת לעצמי, סעו לטבע, רדו לאילת, ממילא הים מזוהם שם כמו פה, תרגישו בבית.