ואז הגיע פולי

 

צפיתי באדיקות בכל פרקי הכל דבש ובשבת האחרונה, ממש במקרה, היה השידור הטלוויזיוני החמישה מיליון של גבעת חלפון אינה עונה, ודווקא הפעם, בשונה מתמיד, הצצתי פה ושם בסרג'יו קונסטנצה. אף שאני מתקשה להסתכל על משפחות מקרוב ועל הסבל שהפרטים המרכיבים אותן גורמים אחד לשני, אני גם נמשכת להתבוננות הזו. ובהכל דבש הפנטה אותי מערכת היחסים הכל כך מנורמלת בין פולי ליעל, בתו, שגם יצרה את הסדרה. ולא רק אותי, אני מניחה, הרי זה היה מרכז הכובד של הכל דבש.

כמה מטענים ורבדים יש במשפחה הזו, המשפחה האמיתית, שפשוט הגישה את עצמה על מגש טלוויזיוני עירום: הילדים שלא עוזבים את בית הוריהם גם אחרי שהפכו הורים בעצמם, העובדה שהילדה הולכת בדרכי אביה ובוחרת באותו מקצוע, הילדה שהופכת מתחרה של אבא שלה על ההצלחה, על תשומת הלב, על ההכרה הציבורית, כל אלו הן נקודות שקשה להתעלם מהן כשבוחנים את מערכת היחסים המשפחתית הזו של הפוליאקובים. ועל כל המהמורות האלו התגברו יעל ופולי. אפשר היה לראות שהכל בסדר שם כשהם התראיינו ביחד, ובעיקר נוכח הדואט שלהם על המסך.

במבט לאחור נראה שזו המתנה היפה ביותר שבת יכולה להעניק לאבא שלה. וליתר דיוק, שבת שחקנית יכולה להעניק לאבא שחקן. ועוד שחקן כמו פולי מהגשש, שהימים הגדולים שלו על הבמה ועל המסך היו מאחוריו (תפקידון בלמראית עין ב-2006 זה לא מספיק). מה שיעל פוליאקוב עשתה פה זה בטיפול אישי מאוד (פולי גם השתתף באחד הפרקים של הסדרה האמיתית, כאבא של ידין הטייס, עוד תפקיד טעון של אבא מתייסר, שחרץ עמוק את הלב).

בהכל דבש יעל ואבא שלה מבררים את היחסים ביניהם מול המצלמה, מטפלים בכל הכיבים בשידור, מול פני כולנו. יעל גואלת את אבא שלה מגורל אכזר כמו להשתחל לתחפושת בננה ולהופיע בהצגות ילדים (לא שיש משהו רע חלילה וחס וחלילה בהצגות ילדים). יעל כותבת סדרה לה ולאבא שלה. יעל נותנת לאבא שלה עבודה. יעל נותנת לאבא שלה תפקיד ראשי. יעל ואבא שלה משחקים ביחד, בשני התפקידים הראשיים של הסדרה שהילדה יצרה.

היא ידעה שאבא חולה (מתברר שזה שאני היפוכונדר לא אומר שאני בריא) בזמן העבודה על הסדרה? אבא היה חולה באותו זמן? ידע על כך? ואם לא, אולי הייתה זו ידיעה סמויה מהעין, פנימית, רגשית, כשרק חשים משהו במעומעם, צורך כזה חזק וברור לעשות משהו ביחד לפני שיהיה מאוחר מדי?

אם כן ואם לא, זאת בוודאות הדרך הטובה ביותר לחגוג את סוף החיים, להנציח אותם בפעם האחרונה, אם כבר צריך. עצוב שזה קרה לפחות 20 שנה מוקדם מדי, אבל עדיף כך, כשהטעם המתוק של הדבש יהיה הזיכרון האחרון מישראל, פולי, פוליאקוב.

להריח ולמות

 

10 ריחות מיני המזונות השנואים עלי ביותר בעולם כולו

1. טיגון השניצל (רמז לשכנים שלא מפסיקים, וגורמים לי להגיף תריסים)

2. בישולו של קרפיון אפרפר בדרכו להפוך גפילטע פיש (זכרונות מהבית)

3. מרק העוף המכובס המתבעבע (כנ"ל)

4. ריח המונוסודיום גלוטמט בעת חימום מנה חמה (מהמסדרון בעבודה היום)

5. גויאבה בשלה (בגיל 13 הבנתי שהריח הזה יכול להביא למותי)

6. שקית זבל עם מזון מרקיב (רגע, אני סוגרת את דלת המטבח)

7. צחנת הדג מלוח (היו ימים)

8. שווארמה משופדת על מוט (כשאני עוברת רגלי באבן גבירול)

9. נודלס מוקפצים עם חומרים חשודים במזללות מזרחרחוקיות (בדרך מהיוגה)

10. על האש למיניהו (כי מריחים את הדם וזה מריח ממוות)

שאני אשפשף?

ליוכי שמבדוי, שניקתה את הדירה שלי (ליתר דיוק, הדירות, עברנו דירה ביחד) במשך כמעט שלוש שנים היו חיים קלים. לא הייתי מסוגלת להצביע בפניה על כשליה כמנקה, ולכן הייתי כותבת לה פתקים ומבקשת ממנה לעשות כך וכך. ברור ששום דבר מזה לא נעשה.

גם בימים בהם עבדתי מהבית ונאלצתי לבלות כמה שעות במחיצתה לא יכולתי להגיד לה מה לעשות. אולי בגללי, אולי בגללה, אבל התוצאה היא שיוכי חגגה. כשלא הייתי בבית היא הייתה עובדת שעתיים-שעתיים וחצי במקום השלוש עליהן קיבלה כסף, ובחיים לא יכולתי להגיד לה על כך מילה, וככל המנקות, כשכבר שהתה בביתי זפזפה לה בין הערוצים תוך שהיא מסתובבת הלוך ושוב, מחכה שהזמן יעבור, ולעתים גם מרטיבה את סמרטוט הרצפה כדי שלא אחשוד בכלום.

יוכי בעצם הייתה המעסיקה שלי: היה עליי למצוא לה כרטיסי טיסה זולים באינטרנט לקראת נסיעתה לחו"ל, ואם חלילה התרשלתי, היא נזפה בי ששמעה שיש כרטיסים זולים יותר מאלו שמצאתי לה. כשהטלפון צלצל בביתי בשעות בהן היא הייתה שם, הייתי עונה ומעבירה לה את המכשיר – השיחות היו תמיד עבורה. ליוכי גם יש ילדים, ומדי חג היא תהתה אם יש בידיי כרטיסים למופעים משובחים שאוכל לתת לה. פעם נתתי לה הזמנה לסרט ילדים בסינמה סיטי. ליוכי יש מכונית, לי אין, אבל היא דחתה את ההזמנה בבוז: "אין לך משהו קרוב יותר?"

יוכי לא הייתה הולכת הביתה לפני שבררה לה סרטים מספריית הדיוידי הפרטית שלי. אבל גם ממנה היא לא הייתה מרוצה. לא הבינה איך זה שאין לי את הארי פוטר החדש, אלא רק את זה הקודם לו. הילדים שלה כבר ראו הכל, מה תעשה?

ואחרי שיוכי הייתה עוזבת אותי, נרגנת, לא אני, היא, הייתי מתחילה לנקות אבק (כן, יש לה אלרגיה כנראה, אחרת למה שלא תנקה?), את מתגי החשמל, את הספרים, את גבו של הממיר, הכל. מה לעשות, צריך לנקות את הבית, לא?

רבים שאלו אותי, בכל שנותינו המשותפות, אבל למה את לא מפטרת אותה? אמרתי שאני לא מסוגלת. יוכי היא אישה אסרטיבית, וכמו ש – מי זו הייתה? חברה של סיינפלד? ג'ורג'? שסירבה להיפרד – היא בטוח הייתה אומרת לי "לא! תעזבי את את הבית!".

אבל גם לי כנראה יש קש על דבשתי, ויום אחד הוא התפצפץ. חזרתי הביתה בלילה, ביום בו יוכי ביקרה, התחלתי לשוטט בו, ואז פתחתי את הארון. בתוכו התגוללה ערימת הבגדים שהיו על הרצפה ועל המיטה בחדר השינה. יוכי פשוט אספה אותם לגוש קמוט ועצום ודחסה אותם לארון. למה? אל תשאלו אותי. זהו, פה נשברתי.

התקשרתי אליה ואמרתי לה שהחלטתי להפסיק לעבוד אצלה. היא ניסתה לחקור למה (לא עלה בדעתה שהגזימה עם הבגדים), אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה את האמת, שהיא המנקה האיומה ביותר בתבל, ולתהות למה הפכה את הבגדים שלי לסמרטוטים.

קבענו שתגיע למחרת להחזיר לי את המפתח. היא אכן השכימה קום, מעולם לא הגיעה כה מוקדם, קיבלה פיצויים, החזירה לי את המפתח, ואז שאלה: "אני יכולה להמשיך לבוא לקחת סרטים? תשאירי לי בחוץ, על הדלת".

בטח, אמרתי לה. מתי שאת רוצה.

ועכשיו, לפני שאני מתחילה לעשות ספונג'ה, אני פונה ללבבות הרחומים:
הבו לי מנקה שגם מגהצ/ת. ולאלתר. לנצח אוקיר תודה למושיע/ה.

עדכון: 11 יום עברו מכתיבת הפוסט ועוד אין לי מנקה. אלליי.

החלום הכי נורא שלי

 

הבוקר חלמתי שאני יושבת איפשהו בתל אביב, מסתכלת מהחלון, ופתאום רואה את כל קו החוף של תל אביב נמחק, וכל הבניינים מתמוטטים אחד אחרי השני, כקוביות דומינו.

הכל מתרוקן והופך לשטח ריק.

בסצנה השנייה אני מתחילה לרוץ עם מישהו (לא יודעת מי, אפילו לא אם זה גבר או אישה) לכיוון מזרח, כלומר בכיוון הנגדי לים על חולות לבנים ונקיים. אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום, ומבינה שזה סוף העולם, ואומרת את זה בקול למי שרץ לידי: "אני לא יכולה לנשום, זה סוף העולם, אני לא מאמינה שזה באמת קורה".
ואז התעוררתי, השעה הייתה שבע בבוקר, יום שישי, 12 באוקטובר 2007.

זה היה החלום הכי נורא שחלמתי אי פעם, והיו לו מתחרים רציניים עד היום.

 

אוהבת את שרה פולי

 

אבק כוכבים נפסל בגלל הקולנוע. הבנתי שאני לא מסוגלת להגיע מרצוני הטוב והחופשי לגלובוס עזריאלי. המסע המפרך שצריך לעבור עד לקולנוע, עשרות הבדיקות הבטחוניות, ובכלל הקומפלקס העצום מבאסים במיוחד. אין שום סיכוי שאגיע לעזריאלי לסרט בזמן הקרוב, גם אם זה אומר לוותר עליו. יותר הגיוני שאמצא עצמי ביס פלאנט. גם שם צריך לעבור את מהומת האלוהים של הקניון, אבל בסוף יש תמורה בבתי קולנוע נעימים ונוחים.

הרחק ממנה נבחר בגלל שהוא בלב, כלומר קל"ב, יחסית, ואף שהוא בסנטר ההומה בשישי, הגישה אליו די מהירה. ובכ"ז, חמש בדקות באולם (השעה שעת צהריים) ונזכרתי שהרעה החולה של סרטים היא שצריך לצפות בהם בבית קולנוע, בחברת אנשים אחרים (טוב, יש את כל האופציות הביתיות הידועות. לא נדבר עליהן כרגע).

היינו כ-25 איש באולם. בחרתי שורה בה ישבתי לבדי. המוני מקומות פנויים באולם, שורות עם אדם-שניים. אבל או אז כבו האורות, וברנש אחד דהר ישר לעברי והתיישב בכיסא לידי, עליו היו מונחים התיק וכיסא האופניים שלי. למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? קמתי כנשוכת נחש ודילגתי שישה כיסאות שמאלה. יש גבול. אך התמקמתי, ומיד התחיל דו שיח מאחורי, בין אחד שרשרש בניילונים ואחת שלא יכלה לסבול את זה, ושלישית שהצטרפה למקהלה וביקשה משניהם להפסיק. אוקיי, די, נגמר הבלגאן, נרגעתי מהפלישה לטריטוריה שלי, והסרט התחיל.

אני אוהבת את שרה פולי, שכתבה וביימה את סרט הביכורים הזה (הכוונה לפיצ'ר). היא רק בת 28, והשתתפה כבר בכחמישים סרטים וסדרות טלוויזיה (משחקת מגיל שש-שבע). הסרט הראשון שבו אפשר היה לסמן אותה הוא אקזוטיקה של אטום אגויאן (94') ושלוש שנים אחר כך המתיקות שאחרי הכואב שלו. ועכשיו הוא הפיק לה את הסרט. איזה יפה מצדו. והסיפור: פיונה (ג'ולי כריסטי) חולה באלצהיימר. היא רוצה להתאשפז כדי שלא תיפול לנטל על בעלה גרנט (גורדון פינסנט). נקודת המבט היא של גרנט, וההתמודדות שלו עם שקיעתה ההולכת ומתקדמת של אשתו היפה. והיא יפה, יפהפיה, למרות ובזכות 66 שנותיה. במקביל, במעון יוצרת פיונה קשר עם אדם אחר, וגרנט, לבו נחבט פעם אחר פעם.

נקודת התצפית של הסרט על מה שקורה לפיונה שם היא רק דרכו. מה קורה לה, איתה, ובינה לבין הגבר החדש כשגרנט לא מגיע לבקר? לא ידוע. פולי לא זזה לרגע ממנו. גרנט לומד להכיר את אשתו החדשה, וכולם איתו. בין לבין יש פלשבקים שצריכים לשפוך אור על מה שקרה ביניהם במשך 45 השנים שהם ביחד. איך אפשר בכלל לתפוס מספר שנים שכזה? מי מהאנשים סביבכם, המנהלים מערכות יחסים (לא כולל דור ההורים שלנו) יצליח לתחזק מערכת יחסים ארוכה שכזו? היום זה אוטופי לגמרי.

אלצהיימר נראית לי אחת המחלות המסויטות בעולם. המוח הולך ונמעך. הזכרונות נמחקים, כל תכולת הרגשות והחוויות והקשרים לאחרים ולחיים שהיו לך הולכת ומתמסמסת. נותר כלי, גוף המרחף בחלל כמו חלקיק ממעבורת שאיבדה את הדרך הביתה. אלצהיימר הוא הדרך הקשה לאבדון, לשקיעה, לסוף הסופי בעודך נושמת.

אבל פולי לא נותנת לי להיגרר אחר הדכדוך והייאוש, אלא מרימה אותי בציצית ראשי, ומזכירה שאפשר לנצח את המלחמה הבלתי אפשרית הזאת, אם רק יש מישהו לצדך שלא שוכח את מה שהיית, את מה שתהיי בשבילו.

***

ואז אני עוברת דרך הספסלים ברחובות. על כל ספסל יושב קשיש כבוי ולידו מטפלת מהמזרח הרחוק. בפעמים אחרות אני רואה אותן מדדות איתם לאטם ברחוב, עוד רבע צעד ועוד אחד. הם לא דומים בכלל לשני הוואספים של פולי, פיונה וגרנט. ושוב הייאוש משתלט עלי. זה בדיוק מה שמחכה לנו, עם סיכויים גדולים יותר למטפלת זרה, במקרה הטוב, או מוסד סיעודי ממשלתי במקרה הרע והסביר יותר.

לאיזה סרט ללכת?

 

עדיין לא הצלחתי להתגבר על הפוסטראומה, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לביקור סדיר בקולנוע.

השאלה: לאיזה סרט ללכת, סרט שיחזיר לי את האמון בקולנוע ויגרום לי לרצות להשתקע לשעתיים באולם?

(את כל הישראליים הספקתי לראות, כזכור).